עם הקמתה של דימונה נשמעה ביקורת על אחיזת מפא"י בעיר. במדור "תצפית" של עתון הצופה נשאל אם דימונה היא "עיר עולים או מושב של מפא"י". לאחר דיווח של נציגי מפא"י שהקפידו שלכל התושבים יהיו פנקסי עבודה ובאו לחגוג איתם את השבת הראשונה בעיר באופן חילוני, מוסיף המדור ביקורת:
"עיר העולים דימונה, ההולכת ומוקמת עתה בדרום, נבנית על ידי משרד העבודה במסגרת התכנון הכללי של בנין ערים. הכספים – כספי מדינה. צוות העובדים – פקידי מדינה "סולל בונה" מבצע את העבודות, כקבלן בשם המדינה, אם כן נשאלת השאלה מה הסמיכות בין דימונה – למפא"י. מה הקשר בין עיר העולים החדשה ובין מפא"י? וכיצד מרשים לעצמם שליחי מפלגה זו להטריד את שבתם של העולים החדשים ובתחום העיר החדשה המוקמת על-ידם לארגן כבר בשבת הראשונה חילול שבת פומבי ומחפיר! הכל בזכות פנקסי העבודה של סולל בונה?!" (הצופה, 30 בספטמבר, 1955, עמ' 2)
אינני יודע אם דימונה מוקמת ב-1955 כבר מתוך מחשבה על הקריה למחקר גרעיני שתוקם בסמיכות לה, אם לאו, וברור שהאופן שבו יישובים חדשים הוקמו לצד נסיון לצרף את התושבים למפלגת השלטון איננו מקרה ייחודי לדימונה, ואף לא למפא"י.
אבל המקרה של קהילת בן-עמי בדימונה הוא ייחודי מאוד ושורשיו לוטים בערפל. הקהילה נודעה בשמות רבים. בתקשורת הישראלית נקראה על-פי רוב "הכושים העבריים", וכיום מבקשת להיקרא בארץ "העבריים מדימונה". בהיסטוריה החברתית-דתית של ארצות הברית היא נתפסת כחלק מתנועה רחבה יותר של אפריקאים-אמריקאים המזהים את עצמם כצאצאים האמיתיים של בני-ישראל המקראיים. הקבוצה שהגיעה לישראל נוסדה על-ידי בן קרטר משיקאגו (לימים נקרא בן-עמי בן-ישראל) באמצע שנות השישים. קרטר הוביל את מאמיניו בתנועה של חזרה לשורשים לליבריה שבמערב אפריקה, ואחר שהות של כמה שנים שם, התחילו להגר לישראל.
כאן הארכיון מספק עדויות סותרות לגבי עצם ההגעה: יש הטוענים שהגיעו ב-1969 ויש הטוענים שהגיעו ב-1970. יש הטוענים שהגיעו תחילה לערד, ורק בגל השני הגיעו חברים לדימונה. יש הטוענים שכל גלי ההגירה לישראל היו אנשים שנכנסו לישראל באשרת תיירים ונשארו בארץ באופן בלתי-חוקי, ויש הטוענים שהגל הראשון הגיע באופן מוסדר וחוקי, ורק לאחר מכן הגיעו חברים נוספים מן הקהילה כתיירים לישראל ונשארו באופן בלתי-חוקי. ככל שהכתבות רחוקות יותר מן האירועים, כך משתבש סדר הזמנים ואופן ההגעה. סוגיה נוספת שיש לגביה מידע סותר היא שאלת יהדותם של חברי הקהילה: כאן הבעיה עשויה להיות שילוב של קצר בתקשורת לצד אינטרס בהטעיה. חלק מהדיווחים מדברים על קהילה יהודית עלומה או אובדת שהגיעה לישראל, ואילו באחרים מודגש שהם אינם יהודים אלא עברים. התנועה של עבריים שחורים ספגה דרך העבדות האמריקאית את המיתוסים המכוננים של המקרא, אבל השתמשה בהם כדי לדחות את מורשת האדם הלבן, ולטעון שהמשעבדים הלבנים אינם היורשים הראויים של הביבליה. השיח על היותם בני ישראל המקוריים עשוי היה להישמע לאוזניים ציוניות כטענה בדבר יהדות. אבל הבלבול בוודאי גם שירת את ההסדרה המהירה והתמוהה של מעמדם של מהגרים שאינם יהודים.
ככל שהצלחתי לאתר, האזכורים הראשונים של הקהילה מופיעים בעתונות העברית ב-1968, ללא שום אזכור של כוונה להגיע לישראל. על המשמר מדווח כי "כושים יהודים מארה"ב מתיישבים בליבריה" (3 באפריל, 1968, עמ' 2), אך לקראת סוף השנה מעריב כבר מדווח כי גירוש הקבוצה מליבריה נמצא על הפרק (13 בנובמבר, 1968, עמ' 9). הכתבה ממעריב סופקה על-ידי סוכנות ה"דיילי טלגראף" ולא נראה שיש בה התייחסות לקהילה כיהודית בשום צורה, למעט שמם "הישראלים העבריים".
הידיעה על הגירוש מרמזת על סיבת המעבר, והאתוס העברי מבהיר מדוע נבחרה ישראל, ועדיין נותרו דברים עלומים. האזכור הראשון שמצאתי הוא בכתבה של יעקב העליון במעריב, "ה'אחים' באו לערד" (28 בנובמבר, 1969, עמ' 18). כותרת המשנה מוסרת כי "כושים הרואים עצמם צאצאי הפלשים, היגרו מארה"ב לליבריה ועתה מתחילים לעלות ארצה בעקבות 'התגלות', אך כאן הם נאלצים לנהל מאבק להכרה ביהדותם". חוסר-ההבנה הישראלי מגולם בתיאור הקצר הזה, המבקש לתאר את הקהילה במושגים מוכרים של יהדות אתיופיה ושל מאבקים על חוק השבות. עיקר הכתבה הוא ראיון ותצלום של חזקיהו בלקוול, שמספר ששהה בקיבוץ מעברות ובקיבוץ עין-צורים. אליו הצטרפו גבריאל שהגיע עם אשתו תחיה וילדם, וציונה שהגיע עם ילד. הם פנו למשרד הקליטה ונאמר להם, "לכו לערד, עיר של צעירים, מכניסי אורחים, קולטי עליה". נמסרים גם שמות האנשים שסייעו בקליטתם: עובדת המשרד גב' סוניה פלץ, מנהל לשכת העבודה בערד דוד מימון, ואיש מרכז הקליטה בערד, מיכאל פלד.
הגל השני מגיע, על פי-המדווח במעריב, חודש לאחר מכן. הכותרת מכריזה כי "'קיבוצניקים יהודיים' באו מליבריה – ללא אשרות-כניסה" (22 בדצמבר, 1969, עמ' 8). אולי בהשפעת הכתבה של העליון, כבר מתייחסים כאילו מובן מאליו שהם יהודים, ואפילו מתייחסים לחיי הקהילה שלהם בליבריה כקיבוץ. זאת למרות שבאפריל לא היה שום רמז לכך. גוף הידיעה הקצר מזכיר שהם עברו לליבריה משיקאגו. "קבוצה של 13 מבוגרים ו-15 ילדים הגיעה אמש סמוך לחצות" ומשום שהגיעו לישראל ללא אשרות כניסה "שהו כל הלילה בקומה העליונה של בית הנתיבות, שם ישנו ולשם אף הובאה להם ארוחה קלה." המשפט האחרון בידיעה מוסר כי "דרכוניהם של חברי הקבוצה נלקחו ועתה מבררים את האפשרות להעניק להם אשרת כניסה זמנית לישראל". הכתבה גם מוסרת דברים מפיו של חזקיהו בלאקוול, "נגר בן 29 משיקאגו, שעזב את הקבוצה בליבריה לפני כארבעה חודשים ומאז מתגורר בערד". ב-28 בנובמבר העליון מדווח שבלאקוול הגיע לארץ לפני למעלה משנה, ואילו כאן מדווח שהוא הגיע לפני ארבע חודשים, כלומר בחודש אוגוסט בלבד. ייתכן שמדובר בגרסאות סותרות, או שמא בבלבול קל: אולי התכוון שהוא הגיע לערד לפני ארבעה חודשים, למרות שהוא נמצא בארץ זמן רב יותר.
בסוף אותו שבוע מעריב מקדיש עמוד שלם לנושא, בשתי כתבות (26 בדצמבר, 1969, עמ' 18). הראשונה חוגגת את התיישבות הקהילה בדימונה כעובדה מוגמרת: "מעבדות בשיקגו לחרות בדימונה". השנייה מתארת את הקהילה שנותרה מאחור: "כנען אשר בליבריה" (דיווח מבירת ליבריה מונרוביה, מאת ר' באומן). בכתבה הראשונה, שלמה גבעון מתאר דיונים קדחתניים במשרד הקליטה שהחלו סמוך לשעה 10 בלילה, כשהטלפון צלצל בביתו של פקיד המשרד אריה שמרלק.
"מן המכשיר בקע קולו של מנהל המחוז, מר חיים איזיקוביץ: 'אריה, יש להכין בדחיפות 10 דירות, מן המלאי שיש לנו בדימונה. העולים החדשים ייצאו בעוד כשעה מנמל התעופה לוד. תהיה מוכן לקבל את פניהם.'
אריה שמרלק החזיר את השפופרת למקומה. הודעות טלפוניות כאלה, נהפכו ללחם חוקו בשנים האחרונות. רק 4 שעות לפני כן סיים את קליטתן של 6 משפחות, עולים חדשים, שהגיעו לדימונה מאחת ארצות אירופה. […]
הטלפון בקו ירושלים–באר שבע לא פסק לצלצל. מלשכת המנכ"ל ביקשו לבדוק את האפשרות להעביר את העולים החדשים לערד. אך בערד אזל מלאי הדירות. מנהל המחוז, מר איזיקוביץ, הציע להעבירם לדימונה. ההצעה נתקבלה ונמסרה לביצוע."
באותה כתבה מוסרת עדינה קרטר, ילידת שיקאגו בת 29 ואם לחמישה, כי "מרגע שעמדתי על דעתי, רציתי לבוא לישראל. ליבריה שימשה רק מקום מעבר, או מפגש, לאנשים שרצו להתלכד סביב רעיון העליה לישראל. יש לנו הוכחות ברורות לכך שאבותינו יצאו מכאן, הגיעו לאפריקה, לאיזור חוף הזהב, ושם אבדו עקבותיהם." מעניין שבשתי הידיעות הראשונות על התיישבות הקבוצה בליבריה לא היה אזכור לכך. הבאת הדברים בקולה עשויה גם להצביע כיצד העליון הגיע למסקנת "הפלאשים" מבלי שחברי הקהילה אמרו זאת במפורש.
בשבוע שלאחר מכן, יוסף גילת מפרסם כתבה נוספת, בעל המשמר, ב-29 בדצמבר, 1969. המבוכה לגבי מקורות הקהילה ניכרת בכותרת המכריזה כי "דימונה מסבירה פנים ל'עולי שיקאגו-ליבריה'". גילת מציין שבשבוע החולף נוסף גוון חדש אל הנוף האנושי המגוון מאוד בדימונה. גילת מציין שהקהילה הגיע באחד הימים של השבוע האחרון של דצמבר 1969. על ההגעה המוקדמת יותר לערד הוא איננו יודע. גילת שואל את אחד מבני הקהילה, גבי, מדוע הוא בחר להגיע לישראל, ונענה "אני עברי ומקומי כאן." גילת ער באופן מפתיע לניואנס, עברי ולא יהודי או ישראלי, הוא מדגיש. למרות זאת, בפתח הכתבה הוא אומר שהם "טוענים שהם יהודים לכל דבר" אף כי נראה שזה לא מה שהם טענו. גם בהמשך הכתבה הבלבול ניכר: גילת מספר שהם עוכבו יותר מיממה בשדה-התעופה וכי הם לא צוידו בתעודות עולה. מאידך, הוא משבח את מנהל מחוז הנגב של משרד הקליטה, חיים איזיקוביץ, על היחס האנושי שלו ושל צוותו, "מהרגע שבו הוטל עליהם לקלוט את העולים במחוזם". מי הטיל ומדוע? לא נאמר. העולים שוכנו בדירות מרווחות, צוידו בציוד ראשוני, ואינם מודאגים מתעסוקה: "מצויים ביניהם טכנאים, נהגים, נגרים", והם מוכנים גם לעבוד באחד מבתי-החרושת לטקסטיל שבעיר (כיתן דימונה וסיבי דימונה נזכרות במפורש). מדוע לא ניתן להם תעודות עולה, וכיצד ניתנו להם דירות ללא מעמד עולה? הייחודיות של המצב לא נפתרת בכתבה הזו, אבל בניגוד לכתבות הראשונות במעריב, כאן לפחות היא מוצפת.
פרטים נוספים מופיעים בכתבה של יונה שמשי, שפורסמה בלמרחב, ב-13 מרץ, 1970. שמשי מוסיף שהעיכוב בשדה היה משום שהם הגיעו ללא תיאום מוקדם עם גורמי הקליטה, ושהפקידים חששו לקבל החלטה בנושא כה טעון מכיוון שהארץ סערה בתקופה זו סביב סוגיית "מיהו יהודי". לפי דיווחו של שמשי, "אחר עיכוב של מספר שעות של התרוצצות ושיחות טלפוניות בין נמל-התעופה לוד וירושלים הועברו האנשים לדימונה". מי היו בשיחות בירושלים, ומדוע דווקא דימונה – זאת לא נאמר. הדירות המרווחות בשכונת "הנצחון" מתוארות בהרחבה.
כחודשיים לאחר מכן יעקב העליון מוסיף דיווח נוסף על השתלשלות אחרת של האירועים. הוא מתאר שלושה גלים: שתי משפחות שהגיעו לערד, 26 נפשות לדימונה, וגל שלישי של 49 נפשות. אחדים נמצאים בקיבוצים. העליון טוען כי הם באו לכאן כתיירים ושהו מעבר למותר.
"קבוצה זו זוכה מן הרשויות ליחס שאין לו תקדים: זו הפעם הראשונה שתייר המגיע ארצה זוכה לטיפול לזכויות כעולה לכל דבר, כולל שיכונים, אולפן, סעד רפואי, רשיונות-עבודה.
נקל לקבוע, היחס הנאה שלו זכו, הוא תולדה של מבוכה: אנשים המתקראים יהודים ונוסף על כך צבעוניים באים במפתיע לישראל. קיימות שתי אפשרויות: או לשלחם מישראל, בדרך שנוהגים בתיירים שמאריכים שהותם כאן יתר על המידה. או לנהוג בהם כיהודים, עם כל הספיקות הכרוכים בדבר, ומתוך תקוה שאמנם יתיהדו כפי שמחייבת ההלכה. בחרו, מסתבר, בדרך השניה" (מעריב, ימים ולילות, 22 במאי, 1970, עמ' 22-23).
משום מה, העליון מדלג על המבוכה שהייתה בשדה התעופה עם הגיעם, שלא הייתה אמורה לקרות אם נכנסו כסתם תיירים. הוא גם לא מסביר מדוע אלה שתי האופציות: אם תיירים שוהים מעבר למותר, ודאי שהמדינה אמורה לגרשם, בלי קשר לזהותם הדתית, ואם ניתן לקלוט אותם על-פי חוק השבות, הרי שאין צורך במקרה מיוחד. העליון מציין שוב את גברת סוניה פלץ, "עובדת משרד הקליטה בתל-אביב שפעלה למענם מחוץ לתחום תפקידה המוגדר."
מרדכי גילת כותב כתבה על המתיחות בדימונה באוקטובר 1971, ומדגיש את הנעלם הגדול ביותר:
"אני רוצה לנצל את השורות הללו, כדי להעלות בהן תביעה לחקירה יסודית של הנושא. לא ברור לי לגמרי מי הם האנשים האלה […] לא ברור לי גם מי שלח אותם, אף כי ברור ש'מישהו' עומד מאחורי השבט הזה; ולא נתגלה לי מיהו האיש במשרד הקליטה שהפך אותם פתאום לעולים חדשים. על סמך מה, בבקשה? […] הכסף העיקרי שממנו הם מתקיימים, מקורו אינו ידוע – ובואם לארץ דווקא עתה, הוא יותר מאשר חידה סתומה. אבל מישהו גם צריך, פעם, לפתור אותה. נשאלת רק השאלה מיהו בדיוק אותו 'המישהו'. וגם זו חידה לא קטנה…" (על המשמר, 8 באוקטובר, 1971, עמ' 3-4).
אני מתעכב על הפרטים האלה כדי לנסות להתחקות אחר שינוי התודעה הישראלי ביחס לקהילה הזו. כמי שגדל בישראל של שנות השמונים, נחשפתי לקהילה כשהיו כתבות סביב הסדרת מעמדם ואיומי גירוש, כמו גם כשחברי קהילה השתתפו כזמרי ליווי (באלבום "בגלגול הזה" של שלום חנוך, במופע בלאקפייס של בראבא ב"י' שוורץ", ואם אני זוכר נכון בכמה מתוכניות הופה היי). העובדה שיש "כושים עבריים בדימונה" נראתה כתופעה אורגנית לא פחות מחרדים במאה שערים או דרוזים בגולן. רק בשנה האחרונה פתאום שאלתי עצמי את אותה שאלה שמוטי גילת העלה כבר ב-1971. מי קיבל החלטה כזו? ועוד שאלות, שגילת לא שאל: למה דווקא דימונה? למה לאפשר לקבוצה כזו להתיישב ובו-זמנית לא לאזרח אותם?
אין לי תשובות לשאלות הללו, למעט נקודה כללית שאפשר להצביע עליה. השמות שנזכרים בעתונות מציירים החלטה שנולדה מלמטה. סוניה פלץ החליטה לקחת את התיירים האלה תחת חסותה ולהתייחס אליהם כעולים, והמנכ"ל רצה לפתור את הבעייה בשדה התעופה ולמצוא להם דיור בערד, אבל מהשטח הודיעו לו שאין מקום בערד, והציעו את דימונה, כמעט במקרה, או כלאחר-יד. קצת קשה לי להאמין שמנכ"ל מתערב מבלי שהשר הממונה יודע משהו, אז הלכתי לבדוק מי היה שר הקליטה בתקופה זו, עם ניחוש מושכל לתשובה שציפיתי לה.
בראיונות שונים על ההיסטוריה הגרעינית של ישראל שמעון פרס נהג להתפאר ביצירתיות הדרושה למשוך מדענים איכותיים לדרום הרחוק: נשות המדענים התלוננו שאין מספרה ראויה בעיר, על-כן לא יוכלו לעבור לגור שם, ופרס שכר ספר איכותי כדי לזרז את הקמת הכור. אם הסיפור אכן התרחש אינני יכול לדעת, אבל העובדה שפרס עצמו סיפר זאת מעיד על היחס שלו לדימונה, לא כמתחם עירוני שיש לפתח לרווחת תושביו, אלא אולפן סרטים ענק, או שמא מגרש משחקים מרוחק שבו הוא יכול לשחק ב"נדמה-לי" כמעין מלך פרטי.
לכן ציפיתי לגלות שפרס היה שר הקליטה המעורב בשליחת העולים לדימונה, שהוא אותו גורם עלום שגילת תהה לגביו. יוסף חריף מדווח במעריב, ב-21 בדצמבר 1969, כי תיק הקליטה המצפה לכניסת מפ"ם לקואליציה יימסר בינתיים לשמעון פרס, שמטפל גם בעניני השטחים (עמ' 4; וראו ביקורת של אמיל חביבי על שילוב הנושאים הזה בדיווח של יהושע ביצור במעריב, 23 בדצמבר, 1969, עמ' 4). דיווח מעל המשמר ב-22 בדצמבר (עמ' 6) מספר שמשרד הקליטה כבר עבר מידי יגאל אלון לשמעון פרס יום קודם. הופעת בכורה של פרס בכנסת כשר קליטה המשיב על שאילתות היתה ב-30 בדצמבר, 1969 (מעריב, 31 בדצמבר, 1969, עמ' 3).
שתי אפשרויות עולות כעת, וכל אחת מהן עשויה להישמע בלתי-סבירה: אחת, שהפעולה הראשונה של שמעון פרס עם כניסתו למשרד הקליטה היתה שליחת התיירים מליבריה לדימונה, בצירוף הוראה לתת להם דירות ולהסדיר את מעמדם אף שאינם יהודים; השנייה, שפקידים במשרד פעלו על דעת עצמם כאשר המשרד נמצא בעיצומה של תקופת-מעבר מבלי שום שר שיפקח עליהם.
אף כי אין לי דרך לדעת זו בוודאות, האפשרות הראשונה מתיישבת עם דברים אחרים שידועים על פרס. אין זו השערה פרועה לחשוב שכשפרס נכנס למשרד הקליטה הוא מחפש דרמות גיאו-פוליטיות רחבות יותר, ובעיקר דברים הנוגעים לדימונה. לא מפתיע אותי שהוא לא ביקש לקחת קרדיט על המהלך הזה, ושהדיווחים בתקשורת מטילים את האחריות על פקידים זוטרים יותר, עד כדי תיאור ההחלטה כנובעת מן השטח ולא מירושלים. אם החשד שלי נכון, נראה ששיוכה של הקהילה כאזרחים אמריקאים שיחקה פה תפקיד משמעותי. גם אם חזקיהו בלאקוול נשלח לערד מתוך יוזמה פרטית של סוניה פלץ לסייע למישהו, ההחלטה להעביר קבוצה שלמה משדה התעופה לדימונה נראית כבר סוג אחר של מדיניות, אולי מתוך רצון לספק לכור מגן אנושי של אזרחים אמריקאים ליד הנקודה הרגישה ביותר של מדינת ישראל. בהקשר הזה אי-הסדרת מעמדם במשך שנים עשוי להיות רב-משמעות. חברי הקהילה ויתרו על אזרחותם האמריקאית במהלך מרוכז, שהוביל את ישראל ללחוץ על הממשל האמריקאי להחזיר להם את האזרחות שויתרו עליה (אילן בכר במעריב, 30 בספטמבר, 1986, עמ' 7; ובהרחבה על סוגיה זאת במאמרו של אלן ג'יימס).
אפשר להפליג רחוק יותר במחוזות הקונספירציה: לפרס היו קשרים עם ליבריה מתקופתו כסגן שר הבטחון. שנות השישים היו שנים טובות ביחסי ישראל-אפריקה באופן כללי, וליבריה כלולה בהן. פרס נכח בקורס שהגדנ"ע ערך למדינות עולם שלישי שגם שגריר ליבריה היה בהן (הארץ, 10 במאי, 1961, עמ' 2), ומארח את נשיא ליבריה ויליאם טאבמן בתפקידו כסגן שר-הבטחון (חרות, 28 ביוני, 1962, עמ' 1). מאוחר יותר יהיה אחד משורה של אישים ישראלים שקבלו אותות כבוד ליבריים (הארץ, 14 בספטמבר, 1962, עמ' 2; ויש גם תצלום בדבר, 17 בספטמבר, 1962, עמ' 3). הקשרים הדיפלומטיים יתערערו רק לאחר מלחמת יום כיפור. האם פרס ניצל את הקשרים של ואת מצוקתה של קבוצה בלתי-רצויה של אמריקאים בליבריה כדי להביא אותה לדימונה? בהיעדר עדויות, אני תמיד מעדיף לצמצם את הספקולציות הקונספירטיביות, ולהעדיף פירוש שמניח את פעולת הפוליטיקאי בתוך מציאות קיימת. הגעת הקבוצה בטיסה לילית לארץ בדיוק ביום בו פרס נכנס למשרד הקליטה עשויה להיות צירוף-מקרים גמור, שסיפק לו רעיון שהוא לא חשב עליו קודם לכן. כשהגיע לנשיאות, פרס הפך לנשיא הראשון שביקר את הקהילה, ייתכן שהוא עודנו היחיד.
שאלת הגעתם של מאמיניו של בן-עמי קרטר לישראל ויישובם בדימונה היא תעלומה מרתקת, ולא מן הנמנע שהיא קשורה בהיסטוריה הבטחונית והגרעינית של ישראל. גם אם נשלחו לשם בציניות כמגן אנושי של אזרחים אמריקאים, סיפורם הפך לחלק מן התרבות הישראלית ורבגוניותה. דיווחים רבים על חברי הקהילה נגועים בגזענות, מודעת ושאינה מודעת, דברים שנאמרים בקלות-דעת או כהשמצות פרועות. אין לי כוונה להצטרף למגמה הזו. ההשערות שלי לגבי נסיבות הגעתם אינן מכוונות לבקר את הקהילה או לערער על זכותם. האנתרופולוגית פראן מרקוביץ, יחד עם חוקרים נוספים, תיארה בשורה מרתקת של מחקרים את ישראל האמיתית והמדומיינת כפי שהיא מסופרת בפי בני הקהילה. אחרי כל-כך הרבה שנים, חובתה של המדינה להסדיר את מעמדם החוקי של כל חברי הקהילה הנמצאים בארץ, ולהתייחס למצבם, לקשייהם, וגם לסוגיות רווחה שעדיין מחכות לטיפול.
James, Alan G. “Cult-Induced Renunciation of United States Citizenship: The Involuntary Expatriation of Black Hebrews.” San Diego Law Review 28 (1991): 645-69.
Markowitz, Fran. “Israel as Africa, Africa as Israel: ‘Divine Geography’ in the Personal Narratives and Community Identity of the Black Hebrew Israelite.” Anthropological Quarterly 69.4 (1996): 193-205.
Markowitz, Fran, Sara Helman, and Dafna Shir-Vertesh. “Soul Citizenship: The Black Hebrews and the State of Israel.” American Anthropologist 105.2 (2003): 302-312.
עוד כתבות היסטוריות בנושא:
– אלי אייל, "חומר נפץ בדימונה", מעריב, 8 באוקטובר, 1971, עמ' 12.
– דב ניצן, "עברי זה שחור", כותרת ראשית, 21 במרץ, 1984, עמ' 38-39, 52.
– גבי ניצן, "ישוחררו הכושים העבריים", כותרת ראשית, 20 באוגוסט, 1986, עמ' 50-51.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 