אבל הכי מצחיק זה להזמין כרובית (בטייק-אוואי)

נביא הזעם שוב מסתובב ברחובות ובקרבי, עמוס צדקנות-יתר ורחמים עצמיים מגוחכים. מי שומע, מי מקשיב, הוא ממלמל וגם משיב. ולמי איכפת. הוא איננו משיב. קראו את דברי העורך היוצא קלר על מלכודת הצייצן. דברים דומים כתבתי גם אני (האומה הדיגיטלית; מותו של הנמען; וגם באנגלית). קראו גם על שירת התפוח, או על רמיסת הפרטיות של טיילר קלמנטי. וכיצד ינון מסכם את לימודיו. הדברים אינם נטולי-הקשר. הם נטועי-הקשר. פול סיימון בתפקיד נביא בעצמו מתאר היטב את המהפיכה שאנו שותפים לה יום-יום:

And in the naked light I saw
Ten thousand people, maybe more.
People talking without speaking,
People hearing without listening,
People writing songs that voices never share
And no one dare
Disturb the sound of silence

מדברים ללא אמירה, הרי הם סימני ה"לייק", ה"שייר" והשציוצים למיניהם. השמיעה נטולת-הקשב היא בפועל המשמעות של לעקוב אחרי חמישים או מאה בלוגים, ללא הזדמנות לקרוא אותם; לעקוב אחרי אלף או חמשת-אלפים משתמשים בטוויטר, ולהיחשף לציוצים חשובים רק דרך יד המקרה. ותוך כדי שאני כותב זאת, אני מצייץ ומשצייץ, משתף לינק בפייסבוק, עושה לייק לאחר, או מפרסם סטטוס, והופך עצמי לחלק מסאון-המלל הזה שאין בו שיטה להפריד בין החשוב ללא-חשוב. לבסוף, המילים האלה אכן אינן יכולות לשאת את עול המשמעות והמסר שהן, והשורות שבהן הן מופיעות אינן נהירות יותר מציוצי הציפורים, צפצופים שמודיעים "אני קיים", ולא יותר מזה.

הפרדה בין עיקר לטפל, והייררכיה של חשיבות בתוך העיקר עצמו, הייתה אבן-יסוד של התרבות הטרום-אינטרנטית: עיתון היה חשוב יותר ממגזין אופנה, עמודיו הראשונים היו חשובים יותר מעמודיו האחרונים; ספר היה מעמיק יותר (ולכן נצחי יותר, חשוב יותר) מעיתון וכן הלאה. הציוץ לעומת זאת יכול להיות בדיחה תפלה, חיפוש עבודה, ברכה ליום-הולדת, קריאה לפעילות משמעותית, דיווח על אובדן חיים ועוד. הם כולם באותו מסר. בדיוק ההיפך ממה שאליזבת פוסט או חנה בבלי לימדו את קוראיהן.

התובנה הזו הייתה מקופלת כבר ברשימה "מותו של הנמען": אין דרך לאבד את הנמען מבלי שהמוען מאבד משהו ממה שהיבנה את הזהות שלו עצמו. העובדה שמישהו יקר לו מקשיב לו. מישהו שהוא מעריך ומכבד, מישהו שהשתקפותו שלו בעיניו מעודדת באותו זמן שהיא תובעת, מאמינה אבל גם מצפה.

אבל הכותב לא איבד רק את הנמען שלו, עולם הדימויים שלו הולך ודל. בעולם שבו אמצעי התקשורת פחותים, החיים עצמם הופכים להיות אמצעי תקשורת. לחם מסמל בית או אהבה, שדה מסמל לחם. אני נזהר, כתמיד, מהתמסרות לרומנטיזציה של הפרה-תעשייתי. אני נזהר, כתמיד, מחזונות אפוקליפטיים של החיים המודרניים והפוסט-מודרניים. אנשים עדיין יוצאים מהבית, מריחים לחם, ואפילו מריחים שדות. אנשים עדיין זקוקים לאהבה, ושום אמצעי טכנולוגי לא יכבה אותה, הוא ישנה את הדרכים לחפש וגם למצוא אותה. ועדיין, נראה שלא נתתי את הדעת על עולם-הדימויים שבהכרח ישתנה בעקבות שינוי האמצעים הללו.

"כשצלצלת רעד קולך", כתב זך, וכבר ביטא משהו שמאה שנים קודם לכן לא היה נהיר לאף קורא שירה: כיצד תשומת-הלב יכולה להינתן לקול בלבד, ושינויי הקול מבטאים את שינוי המסר מבלי שאפשר לצרף אליהם גם תיאור של הבעת-פנים, צורת עמידה וכן הלאה. בתרבות שבה הרבה מן התקשורת הרומנטית מתפתחת בצורה אינטרנטית, יש לתת את הדעת על ההבדל הזה: אין פה קול ולא מראה, ועם זאת, ישנו גם הבדל מהותי מן המכתב. כתב היד האישי איננו והאריכות של המכתב, גם הקצר ביותר, גורמת לתמצית המסרונים או 140 תווי הציוץ להחוויר.

רעד הקול כבר איננו סמל לקשר, אפייה איננה סמל לקשר (אם אינני טועה, גם אצל עמיחי וגם אצל דיקינסון), וקשה לדמיין שירים שבהם מספר הריבועים האדומים בראש סרגל הפייס שלהם או מספר השציוצים הופך להתעסקות לירית. ואני שוב אומר – הקושי שלי לדמיין זאת הוא בראש ובראשונה מכשלה שלי, מגבלה שלי שאני מבקש להיות מודע לה, רגע לפני שאני נכנס לכיתה של בני 18 שנולדו כאשר האינטרנט כבר החל להיות בשימוש פרטי ומסחרי. גם "כשצלצלת רעד קולך" היה נשמע מגוחך לו נכתב שנתיים אחרי המצאת הטלפון, ושפתו הפנימית לא הייתה נוגעת בלבות הקוראים, שלרובם לא היה טלפון בבית. הריבועים האדומים והספרות המונות בהם את מספר ההתייחסויות האנושיות יכולים בהחלט להפוך לסמל נושא-משמעות המשותף לקהילה רחבה של קוראים.

אבל בה-בעת, יש לי חשש ממשי מאובדן הקהילה הזו בדיוק. זמן החיים וטווח-ההשפעה של יצירה דומה כמתקצר. ההשפעה מוחלפת ברייטינג, והרייטינג מתורגם לרווח, לא למשמעות או לאבן-בנייה של חיים משותפים, של קהילתיות.

אני מרגיש שאני הולך על חבל דק, כי מפתה מאוד להגיד דברים אפוקליפטיים על אנשים שיושבים בבית ולא נפגשים פנים אל פנים. אני תמיד סולד מאמירות כאלה. אנשים תמיד ירצו להיפגש פנים אל פנים, ועוד לא נתקלתי בתופעת אינטרנט שלא הולידה איתה גם פגישות פנים אל פנים. אז למה בכל-זאת אני מרגיש שיש הבדל בין "כשאומרים לחם מרגישים בית" לבין "הכי מצחיק זה להזמין כרובית באינטרנט"?

אולי מטאפורה טובה שאני יכול להביא מהחיים שלי (הגם שהיא לא תדבר לכולם) נמצאת בהבדל שבין ספרייה עם גישה פתוחה, לספרייה שמזמינים מהמחסן. בפרינסטון, הספרייה היא פתוחה. המשמעות היא שהקוראים יכולים לטייל בין המדפים לחפש מה שהם רוצים, ולמצוא במקרה גם ספרים שהם לא חיפשו בכלל שנמצאים שם ליד. בספרייה שמזמינים בה את הספרים, אתה מקבל את מה שהזמנת, ולפעמים אין לך שום דרך לדעת על אוצרות אחרים המונחים שם ממש ליד.

כשצריך לצאת מהבית בכל מקרה, לצורך עבודה, לצורך מפגשים חברתיים,לצורך ריטואליים חברתיים ועוד, נפגשים גם באנשים שאחרת לא היית פוגש בכלל – לטוב ולרע. הטוב והרע הזה הוא מלאכותי במידה מסויימת, כי האנשים הלא-טובים שנתקלים בהם בדרך הם גם חלק מהעולם הפרטי שלנו, ולכן אולי הדרכים להימנע מהם היא רעה חולה יותר, בכך שהיא יוצרת עולם וירטואלי שאיננו באמת בר-השגה. כלומר, הזמנת הכרובית און-ליין גורמת לכך שאני לא פוגש בשוק מישהו ששכחתי ממנו לגמרי, ושלא הייתי מחדש את הקשר אלמלא הפגישה המקרית בשוק. היא גם מוודאת שאני לא איתקל במישהו שלא בא לי. מצד שני, אני כבר כמה פעמים ציינתי בכרת-תודה חמה שאלמלא האינטרנט ודרכי התקשורת הללו, לא הייתי מתוודע לאנשים שהרחיבו את מושגי-החשיבה שלי ושהקשר בינינו הוא משמעותי מאוד. ללא התקשורת הזו, אנשים בעלי מגמת-חשיבה דומה היו עלולים לחשוב שהם יחידים ובודדים בדיעותיהם.

ו"המצד שני" הזה מוביל לחתימה ראויה, המכירה בכך שהמדיה החדשה צופנת בחובה סכנות וסיכויים, ושיש להתאמץ בצורה מודעת לקחת ממנה את המיטב ולאלף אותה להפיץ יותר טוב ופחות רע. אילוף כזה נדון לכשלון, בוודאי, אבל הנסיון הוא מה שחשוב, ברוח דברי ר' טרפון.

*****

– המממ… אחד הפוסטים הפחות-תקשורתיים שלך.

– ברור. בעידן היפר-תקשורתי שהתקשורת הופכת לבליל שלא נאמר בו כלום וממילא איש אינו מקשיב, המאבק הראוי הוא לכתוב בצורה בלתי-תקשורתית, שכופה על מי שרוצה ליטול חלק בשיח מאמץ של קשב, ומדיר את המרפרפים המתייחסים לפוסט שלי כעוד צפצוף.

– אז אם הקשבתי עד עכשיו, אני יכול לבקש הסברים?

– תנסה.

– מה הקשר לפוסט של ינון?

– הוא נגע בחוויה שגם לי יש – שבה הבניינים והאנשים העובדים בהם נקשרים בצורה ישירה לגופי הידע שיש לי בראש. אני לא חושב על כך ש'ס"י נכתב במאה ה-9 לפנה"ס' אלא ש'כך וכך אמר לי שס"י נכתב במאה ה-9 לפנה"ס' ומי לא מסכים איתו ומדוע.

– פרינסטון או העברית?

– גם וגם. זה בדיוק העניין, וגם מטאפורת הספריות כיוונה לזה. החיים כחוויה כולית, שבה הידע המופשט והאוניברסלי שיש לי לובש צורה פרטיקולרית והופך לחלק מהביוגרפיה שלי.

– ומה הקשר לפוסט שירת התפוח?

– שכמו שמאגריט יכול לייצר מקטרת אבל לא יכול לייצר תפוח יש מאין, כך גם המצע של המדיה החדשה יכול לשמש אפיק ליצירת קשר בין אנשים, אבל לא יכול לייצר את התפוח.

– אז בכל זאת אתה נלכד בפח הרומנטיזציה של הפרה-תעשייתיות.

– אני משתדל שלא, אבל כנראה שזה בלתי-נמנע בשיח כזה.

– והעניין הזה של טבעיות ברשת וקשרים מזוייפים או חלקיים מעסיק אותך גם בעקבות הסיפור של הבלוגרית הסורית שלא הייתה, נכון?

– כן, וזה קשור גם לשאלה של כיסוי חדשות מזווית אישית בעידן הזה, על היתרונות והחסרונות שלו. כמו שכתבתי פעם בתגובה לדברים של נועם שיזף.

– ואתה חושב שתסכים לראיון הבהרות כזה בפוסטים נוספים?

– לא נראה לי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

4 מחשבות על “אבל הכי מצחיק זה להזמין כרובית (בטייק-אוואי)

  1. אני קראתי עד הסוף, וגם בעיון, ואפילו הסכמתי והנהנתי בהבנה כמה וכמה פעמים. אבל העניין הוא שהאינטרנט והתקשורת שמתפתחת בעידן האינטרנט הם בעיני כמו רכבת שנוסעת (לאו דווקא קדימה). אנחנו יכולים לכתוב עליה, לעלות או לנסות לרדת, להתגעגע לימים שהיו לפניה בעודנו נוסעים בה… אבל לא משנה מה נעשה – היא תמשיך בנסיעתה ללא קשר אלינו. אז נשאר לנו רק להיות חלק מהתנועה הזו, ולהבין שהיא טבעית, התפתחותית, ובלתי נמנעת.

  2. תודה רבה וברוך הבא. אני מתנצל על העיכוב בהתייחסות שלי – בדיוק עברתי דירה, ורק אמש חיברו אותי לאינטרנט.

    אני מסכים שההתפתחות היא בלתי-נמנעת, ולכן חוזר ונזהר מהמימד הנוסטלגי/שמרני שבהרהורים שלי, בכך שאני לועג לו.
    מצד שני, האופן שבו אנחנו נוסעים על הרכבת הזו יכול להשפיע על כיוון הנסיעה שלה (ועכשיו נראה לי שהרסתי את המטאפורה לגמרי). מודעות עצמית לאופנים שבהם האינטרנט משפר את חיינו ושאנחנו אסירי-תודה להם (למשל, היכולת שלי לקיים דיונים בבלוג עליהם) לצד אופנים שפוגעים בנו, ושהיינו רוצים לקיים פחות, יכולה להשפיע על איך שהאינטרנט נראה באופן כללי.

    אולי. אולי המדיום הוא המסר באופן כזה שאי-אפשר ממש לבחור את אופני השימוש בו, ולכן הרכבת נוסעת מבלי קשר להתנהגות הנוסעים. אבל הייתי רוצה, עד כמה שאני יכול, להיזהר מהשימושים שפחות מוצאים חן בעיניי.

  3. מוכר לי בהחלט… ככה הוא עולם הדיגיטלי.. כל אחד כבר שכח איך נראה שכן שלו מהדירה שגדל בה לפני כמה שנים עזב.. כי כל הזמן מתכתבים במקום להיפגש.. או שמה הקול של חברה ללימודים שלמדה איתה לתואר ראשון כיוון שמעלה שיר יפה לקיר או שולחת בהודעה פרטית ליום הולדת שלה.. במקום להתקשר.. זאת הסיבה שמחקתי כמעט את כל החברים שלא שוחחתי איתם בחודשיים הקרובים.. והכל בגלל הגלובליות..

  4. פינגבק: אלפי שמשות זורחות « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s