האומה הדיגיטלית

צפיתי בסרט תעודה טלוויזיוני שהוכן עבור סידרת "Frontline", ושודר בפברואר של שנה זו (אם אני מבין נכון כיצד עובדת הטלוויזיה האמריקנית, ואין זה בהכרח המצב).

מחקר באוניברסיטת MIT בחן סטודנטים שנוטים לריבוי-משימות (Multitasking), וגילה שזמן המעבר שלהם ממשימה למשימה, בניגוד לתחושתם האישית, הוא איטי באופן משמעותי מהזמן שנדרש לאותה משימה עבור אנשים שאינם נוטים לעסוק בפעילות מרובת-משימות (המשימה עצמה אותה הם נדרשו לבצע הייתה פשוטה במכוון – מיון מספרים לזוגיים ואי-זוגיים, ואותיות לתנועות ועיצורים). שני מרצים מ-MIT (שאינם קשורים לניסוי), העידו מחוויה אישית שתוצאות המבחנים יורדות באופן משמעותי. התלמידים חושבים שהם מסוגלים להיות מרוכזים בשיעור, לסכם ולהפנים תוך כדי שהם בודקים אי-מייל, מדברים עם חברים בפייסבוק, אך ההערכה הסובייקטיבית שלהם שגויה, לפי מדדים אובייקטיביים. מחקר אחד יכול להיות מוטה, שגוי, להגדיר לא נכון כישורים וכו' וכו', אבל זו נקודה חשובה, כי החוויה האישית שלי היא שבדיקת האי-מייל תוך כדי העבודה איננה מפריעה משמעותית.

מחקר אחר שהוצג בתוכנית, שנערך באוניברסיטת סטנפורד, בדק את פעילות המוח של אנשים בזמן פעילות מרובת משימות, וגם במהלך פעילות אחת באינטרנט. המוח היה הרבה יותר פעיל במהלך חיפוש בגוגל מאשר פעילות המוח הממוצעת בזמן קריאת ספר. לכאורה, המוח פועל יותר, אנחנו חושבים, נדרשים לקבל החלטות, אקטיביים וכולי. אך המדען שערך את המחקר המשיל זאת לפעילות ספורטיבית שבה האדם עם הכושר הטוב יותר יידרש לפחות מאמץ מחברו שאיננו בכושר. במילים אחרות, המוח עובד קשה יותר בעת חיפוש בגוגל מאשר בקריאה. הסוגייה המרתקת הזו לא נדונה לעומק בתוכנית. סיבה אחת היא אולי עומס המידע שהמוח נחשף אליו בכל עמוד אינטרנט, לעומת ההתקדמות ההדרגתית והחד-סוגתית שהמוח חווה בזמן קריאה. כך או כך, זו הייתה המחשה גראפית מאוד של החלוקה שמרשל מקלוהן עורך בין מדיה חמה לקרה. האינטרנט, למרות שלכאורה הוא נותן יותר אוטונומיה למשתמש בו מאשר הספר (או אפילו הטלוויזיה), למעשה תובע ממנו הרבה יותר.

כמה מנהלי בתי-ספר דיברו על הכנסת מחשבים לכיתות. הדבר המטריד ביותר בדבריהם היה היחס התכליתי מדי לתהליך החינוך. שוב ושוב חזרו אנשי בתי-הספר על-כך שהכנסת מחשבים לבית-הספר מכינה את התלמידים טוב יותר לשוק העבודה. לא לחיים בוגרים, לאזרחות, למשפחה או לקיחת אחריות. שוק העבודה הוא תכלית מערכת החינוך האמריקאית, בעיניהם של אנשים שהם בעלי הכוונות הכי טובות, עם חזון חינוכי ואכפתיות. בחברה הוורקוהולית של יבשת זו, זה אולי איננו מפתיע, ובכל-זאת מצער.

אחד הנושאים האחרונים שנדונו בתוכנית הוא ניהול המלחמה באפגניסטן ועיראק על-ידי מזל"טים, כאשר המפעילים שלהם יושבים בבסיס בארצות-הברית, ומפעילים את המזל"ט כאילו היה זה משחק מחשב. אחד המפעילים נשאל אם הוא תוהה לפעמים על חפים מפשע שאולי נפגעו כתוצאה מן הפעילות. כמובן, שכשהטייס כלל לא יושב בתא הטייס, אפילו מכה קלה בכנף כבר לא מרגישים. הצבא האמריקאי, לפי הנאמר בתוכנית, פתח לראשונה השנה תוכנית למפעילי מפציצים שכאלה, שלא יצטרכו לעבור שום הכשרה בהטסת מטוס ממשי. כל זה מטריד, ומזכיר את הדברים החכמים שאורוול כתב על האופן שבו המטוס שינה את פני המלחמה. ההרחקה שהמטוס היה בעצמו הכלי שלה, הוכפלה בחזקה מופשטת עוד יותר.

מה שהיה מטריד ביותר בחלק הזה של הסרט, הוא שהצבא האמריקאי קיצץ בתקציב הגיוס שלו, ופתח מרכז למשחקי מלחמה ממוחשבים, שדרכו מאתרים נערים לגיוס. לפני גיל 17 אסור להציע להם להתגייס, אבל אפשר לעודד אותם להשתתף בטורניר. כשהם יגיעו לגיל 17, מן הסתם יציעו להם לקבל כסף על אותו משחק שהם שיחקו כבר כמה שנים, והכל למען הגנת המולדת. אלה יהיו טייסי הקרב המאומנים ביותר שהיו אי-פעם בארה"ב, שכן מבלי לדעת הם עברו אימונים מילדות. מערך זה יאפשר לארצות הברית להמשיך מערכות דוגמת עיראק ואפגניסטן בקלות רבה יותר, במחיר נמוך הרבה יותר.

כפי שאפשר לראות, סרט התעודה הזה, Digital Nation, התפרס על נושאים רבים, שכמעט כל אחד מהם יכול היה להספיק לסרט שלם בפני עצמו. אולי הבמאים ידעו שלקהל שלהם לא יהיה הקשב הדרוש לסידרה שלמה כזו.

חוקר מאוניברסיטת מדינת אריזונה (Arizona State, אני מתנצל ששכחתי את שמו), דיבר בטוב-טעם, ברוח הדברים של ינון ויאיר בפוסט קודם על הנושא. הוא דיבר על האופן שבו מהפיכת הדפוס שינתה לחלוטין הרגלים אנושיים ואף מחקה כישורים מסויימים. בתור דוגמה הוא ציין יכולות של אנשים לשנן את כל האיליאדה או האודיסיאה של הומרוס. בתרבותנו אפשר להזכיר את התורה שבעל פה (וכן את שינונה של התורה שבכתב, כמובן). מהפיכת הדפוס ביטלה את הצורך הזה, ובעצם דרדרה את יכולת הזכרון האנושית, אבל העניקה משהו אחר כל-כך משמעותי במקומה, משהו שכעת מתחילים לקונן על היעלמו. כפי שהספרים הפכו לדבר יקר, בעל ערך רגשי וסמלי, ויכולות השינון, הגם שהן מעוררות-קינאה, עדיין זניחות בעינינו, אנשי הספר, ייתכן שכך צריך להסתכל על השינויים העתידיים. אינני אומר זאת כדי לעצור את הקינה או לבטל אותה. אני בין המקוננים. בהיותנו דור מעבר, היינו חוטאים לתפקידינו ההיסטורי לולא היינו מקוננים. אך בנטילת האחריות לתפקיד הזה, אני גם מכיר בזה שכבר הפכתי לחלק מההיסטוריה (וזה עוד לפני שהתחלתי ללמד).

–

[נ.ב. – כמעט שכחתי: במסגרת התוכנית גם ראיינו סבתא יהודייה שהנכד שלה הקים לה אתר, עם מתכונים ותוכנית בישול: Feed me Bubbe. ויש מקום כמובן לדיון שלם על האינטרנט שאיננו תקשורת וירטואלית אלא משמש השלמה לתקשורת קיימת בין אנשים, ומאפשר לגשר על דורות, על מרחק ועל זמן].

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—