מותו של הנמען

אחד הדברים שאני הכי אוהב בחיים בפרינסטון, הוא העובדה שגם באירועים הכי יומיומיים, אני מוקף באנשים מאוד מעמיקים, בעלי ידע נרחב בתחומים שונים, שנהנים לעסוק ברעיונות ותולדותיהם. בשבוע שעבר, כשחזרתי מקניות בסופר, פגשתי ברחוב את אנתוני גרפטון. כיוון שהיינו בתכתובת אי-מייל כשהוא הרשה לי לתרגם מאמר שלו עבור אתר "במחשבה שנייה", הצגתי את עצמי, ואז הלכנו את כברת-הדרך הנותרת יחד. השיחה התגלגלה לשינוי פני המדיה של הידע, נושא ששמעתי אותו מרצה עליו פעם (כתבתי על זה כאן). הרבה נקודות עלו, וכל זאת בשיחה מקרית, בדרך מקניות בסופר.

אני לא חושב שאני אחדש שום דבר אם אציין שוב שהתרבות האנושית עוברת מהפך הדרגתי מתקשורת טקסטואלית לתקשורת ויזואלית (המימד הורבלי נותר, כמובן, אך הוא מועבר באמצעים ויזואליים ו/או אודיו-ויזואליים יותר מאשר טקסטואליים).

התקשורת הבין-אישית ברשתות החברתיות עודנה טקסטואלית בעיקרה (תגובות, הודעות, בלוגים וכו'), אך חלה שחיקה בחשיבותה של המילה הכתובה לעומת עצם החליפין. חלק מן המהלך הזה, נובע מאמצעים שאינם נוחים לטקסט, או שמפחיתים מערכו. הטוויטר מגביל כל הודעה ל-140תווים, ובכך יוצר מסגרת חדשה לחשיבה, בה אנו חושבים על המסרים שלנו בצורה כמותית (ועם מגבלה רצינית לכמות זו), במקום על התוכן שיש בהם. עוד קודם להיות הטוויטר היה ה-ס.מ.ס. ותוכנות השיחה המיידית השונות, שיחד דחפו לפיתוח אורתוגרפיה חדשה, מחוייכת ומשועשעת, אך בעיקר תכליתית ושטחית. שיחדש של ממש עם אוצר מילים קטן ככל האפשר, הנכתבות במינימום אותיות אפשריות.

האמצעים השונים המתפתחים להעברת מסרים קצרים, לצד התפתחותן של הרשתות החברתיות יוצרות יחד מציאות שבה קשרים הם נגישים למספר גדול הרבה יותר ממה שהיה נדרש בקשר במדיה הישנה, לצד יצירת משאב זמן כדי לקיים ולתחזק אותם (שהרי כל קשר כזה דורש פחות זמן).

זהו מותו הסופי של החייל ממאה אחרת הכותב עוד דף לאהובתו לאור הנר הדועך. זהו סופם של "הוא "כותב מכתב – היא עונה שלושה". אמנם – עדיין כך זה הולך תמיד. במקום יחס של מכתב לשלושה, יימדדו הסמ"סים וה"לייק" בפייסבוק.

המכתב דרש מילוי בתוכן, והתוכן דרש עושר לשוני, שליטה במילים נרדפות, יכולת לבנות פיסקה, עם פתיחה, אנקדוטה, וברכות לסיום. מכתבים על גבי מכתבים נאספו לקבצים שונים, של נופלים, של אמנים, הוגים ואישי-ציבור, ואיפשרו עוד חרך-הצצה לנפש. לפני כשנתיים, לכבוד יום הזכרון והעצמאות, ערך שי חזקני כתבה על מכתבי חיילים שנקראו ותועדו על-ידי הצנזורה הצבאית. מה שהיכה בי בכתבה, הייתה הלשון העשירה של אנשים, שלפחות מחלקם ניכר היה שהם אנשים פשוטים, לא סופרים גדולים, אך עם שפה עשירה הרבה יותר מזו של היום. כמובן, שאני מתכוון לשפה ורבאלית וטקסטואלית, כי החיילים של היום מתקשרים בדרכים שונות שלא היו קיימות בכלל בתריסר הראשון של המדינה.

בשלהי המאה הקודמת התפרסמה ידיעה בעיתון על בחור צעיר שנפטר או נהרג בנסיבות כואבות, ומשפחתו הקימה לו מציבה מפוארת בצורת טלפון נייד, "כיוון שזה מה שהוא אהב לעשות". לדבר בפלאפון. חשבתי אז שהמציבה הזו מסמלת תחילתו של עידן חדש. אך למעשה, אני מבין כיום שהיא ציינה תקופת מעבר בלבד, שבה מישהו שמדבר הרבה בטלפון הנייד הוא חריג שבולט בסביבתו, והנטייה הזו שלו הופכת לתכונה המאפיינת אותו. נראה לי שכבר כיום החריג איננו זה שמדבר בטלפון הנייד בתדירות גבוהה, אלא דווקא זה שאין לו נייד, וספק אם שוב יחשבו להקים מציבה כזו למישהו, כפי שלפני שנות התשעים לא הקימו מציבות לאנשים שדיברו בטלפון חוגה או שכתבו מכתבים.

שינוי אופן התקשורת הזה משפיע וישפיע מן הסתם על דברים עמוקים הרבה יותר בתקשורת האנושית. דוגמה מאלפת (מתחום אחר לחלוטין) על האופן שבו הזמן הדרוש לפעולה בסיסית מסויימת משפיע על התרבות כולה, אפשר למצוא בפוסט זכור לטוב של יאיר, על דרכי חימום – לפני ואחרי הנפט ("איש העץ והפחמים"). לאבחנה הנאה הזו אני מוסיף את דבריו של מרגוליס על כלכלת תשומת-לב. בעצם, היחס בין תשומת-לב וכלכלה מופיע לראשונה אצל אריק ברן, בספרו הנהדר "משחקיהם של בני-אדם", בו הוא מתאר איך אנחנו מתייחסים לתשומת-הלב של מכרים, ידידים, חברים וקרובי-משפחה באופן של סחר-חליפין. ההבדל, כמובן, הוא שאצל ברן המטבע של הכלכלה הוא תשומת-לב בלבד, שבו אם לא פגשתי מישהו הרבה זמן (באופן שחורג מההרגל שלנו), אנחנו בגירעון של תשומת-לב, ונפצה עליו בפגישה חמימה יותר בפעם הבאה שניפגש, עד שנחזור לדרגת החמימות הרגילה שלנו. בעידן האינטרנט, לעומת-זאת, כלכלת תשומת-הלב איננה רק סחר-חליפין פסיכולוגי של תשומת-לב, אלא כלכלה של ממש, בה תשומת-הלב מכומתת על פי ערכה ושוויה (זמן תשומת-הלב, המוצא, כמות הצופים ועוד), והופכת למצרך (Commodity) שאפשר לסחור בו תמורת כסף ממש. אל הדברים של יאיר, מרגוליס וברן, אני מוסיף את הדברים היפים שקראתי אצל פרופ' טוד ראקוף מהרווארד, על האופן שבו האינטרנט משנה את היחס שלנו לזמן (טעימה בתרגום שלי מופיעה כאן).

הזמן והכישורים שהוקדש למכתב, הגבילו את מספר האנשים שיכלו להיות נמענים של מכתב כזה. הנמען נברר בקפידה, כאדם מיוחד שראוי להיות נמען של מאמץ שכזה, שעשוי להשיב ולהגיב כיאות לדברים שבמכתב. סחר החליפין של ברן, שמתבטא כיום ב"לייק" בפייסבוק, כוכב ב"קפה" וכל תגובה בבלוג, ובייחוד לאור העובדה שהוא איננו רק סחר החליפין בשוק תשומת הלב, אלא גם מטבע עובר לסוחר בשוק הפרסום והשיווק הממשי, מוריד את סף הברירה הזה. אני מתפתה, ואני מניח שניתן לחוש בכך, לבכות את אובדן הייחוד שבהיות נמען, שבהיות נבחר. אך למען האמת, וכך גם עלה באותה שיחה בדרך מהקניות בסופר, אין דרך לחזות כיצד תתפתח התרבות הזו, ומה הערך והמטען שנוצר על-ידי התקשורת הויזואלית. אנו מבחינים שהיא מייתרת חלקים מהתקשורת הטקסטואלית. אני מודה שלא לחלוטין. אך העובדה שהיא פועלת פעולה כזו, מעלה ספיקות רציניים לגבי הצורך בהספד. אם יש כזו היענות נרחבת למדיה החדשים, הרי שהם עונים על צרכים ממשיים, שמוצאים להם נתיבים ותלמים שקודם נחרשו במכתבים.

ובינתיים, רומאן מכתבים שטרם השלמתי, הולך ונעשה אנכרוניסטי מיום ליום. שיר שכתבתי ב-1995, ספק אם יכול היה להיכתב כיום:

–

נָתַתִּי לָךְ

שִׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי

בִּשְׁמוֹנָה דַּפִּים פְּרוּדִים

מְקֻפָּלִים לִשְׁנַיִם

כְּדֵי שֶׁאַף אֶחָד לֹא

יִרְאֶה אֶת הַמִּלִּים.

–

הֶחֱזַרְתְּ לִי

אוֹתָם מְקֻפָּלִים

לְאַרְבָּעָה

–

אֲנִי לֹא בִּקַּשְׁתִּי

מִמֵּךְ לְקַפֵּל בּוֹ

קִפּוּל נוֹסָף.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—