מותו של הנמען

אחד הדברים שאני הכי אוהב בחיים בפרינסטון, הוא העובדה שגם באירועים הכי יומיומיים, אני מוקף באנשים מאוד מעמיקים, בעלי ידע נרחב בתחומים שונים, שנהנים לעסוק ברעיונות ותולדותיהם. בשבוע שעבר, כשחזרתי מקניות בסופר, פגשתי ברחוב את אנתוני גרפטון. כיוון שהיינו בתכתובת אי-מייל כשהוא הרשה לי לתרגם מאמר שלו עבור אתר "במחשבה שנייה", הצגתי את עצמי, ואז הלכנו את כברת-הדרך הנותרת יחד. השיחה התגלגלה לשינוי פני המדיה של הידע, נושא ששמעתי אותו מרצה עליו פעם (כתבתי על זה כאן). הרבה נקודות עלו, וכל זאת בשיחה מקרית, בדרך מקניות בסופר.

אני לא חושב שאני אחדש שום דבר אם אציין שוב שהתרבות האנושית עוברת מהפך הדרגתי מתקשורת טקסטואלית לתקשורת ויזואלית (המימד הורבלי נותר, כמובן, אך הוא מועבר באמצעים ויזואליים ו/או אודיו-ויזואליים יותר מאשר טקסטואליים).

התקשורת הבין-אישית ברשתות החברתיות עודנה טקסטואלית בעיקרה (תגובות, הודעות, בלוגים וכו'), אך חלה שחיקה בחשיבותה של המילה הכתובה לעומת עצם החליפין. חלק מן המהלך הזה, נובע מאמצעים שאינם נוחים לטקסט, או שמפחיתים מערכו. הטוויטר מגביל כל הודעה ל-140תווים, ובכך יוצר מסגרת חדשה לחשיבה, בה אנו חושבים על המסרים שלנו בצורה כמותית (ועם מגבלה רצינית לכמות זו), במקום על התוכן שיש בהם. עוד קודם להיות הטוויטר היה ה-ס.מ.ס. ותוכנות השיחה המיידית השונות, שיחד דחפו לפיתוח אורתוגרפיה חדשה, מחוייכת ומשועשעת, אך בעיקר תכליתית ושטחית. שיחדש של ממש עם אוצר מילים קטן ככל האפשר, הנכתבות במינימום אותיות אפשריות.

האמצעים השונים המתפתחים להעברת מסרים קצרים, לצד התפתחותן של הרשתות החברתיות יוצרות יחד מציאות שבה קשרים הם נגישים למספר גדול הרבה יותר ממה שהיה נדרש בקשר במדיה הישנה, לצד יצירת משאב זמן כדי לקיים ולתחזק אותם (שהרי כל קשר כזה דורש פחות זמן).

זהו מותו הסופי של החייל ממאה אחרת הכותב עוד דף לאהובתו לאור הנר הדועך. זהו סופם של "הוא "כותב מכתב – היא עונה שלושה". אמנם – עדיין כך זה הולך תמיד. במקום יחס של מכתב לשלושה, יימדדו הסמ"סים וה"לייק" בפייסבוק.

המכתב דרש מילוי בתוכן, והתוכן דרש עושר לשוני, שליטה במילים נרדפות, יכולת לבנות פיסקה, עם פתיחה, אנקדוטה, וברכות לסיום. מכתבים על גבי מכתבים נאספו לקבצים שונים, של נופלים, של אמנים, הוגים ואישי-ציבור, ואיפשרו עוד חרך-הצצה לנפש. לפני כשנתיים, לכבוד יום הזכרון והעצמאות, ערך שי חזקני כתבה על מכתבי חיילים שנקראו ותועדו על-ידי הצנזורה הצבאית. מה שהיכה בי בכתבה, הייתה הלשון העשירה של אנשים, שלפחות מחלקם ניכר היה שהם אנשים פשוטים, לא סופרים גדולים, אך עם שפה עשירה הרבה יותר מזו של היום. כמובן, שאני מתכוון לשפה ורבאלית וטקסטואלית, כי החיילים של היום מתקשרים בדרכים שונות שלא היו קיימות בכלל בתריסר הראשון של המדינה.

בשלהי המאה הקודמת התפרסמה ידיעה בעיתון על בחור צעיר שנפטר או נהרג בנסיבות כואבות, ומשפחתו הקימה לו מציבה מפוארת בצורת טלפון נייד, "כיוון שזה מה שהוא אהב לעשות". לדבר בפלאפון. חשבתי אז שהמציבה הזו מסמלת תחילתו של עידן חדש. אך למעשה, אני מבין כיום שהיא ציינה תקופת מעבר בלבד, שבה מישהו שמדבר הרבה בטלפון הנייד הוא חריג שבולט בסביבתו, והנטייה הזו שלו הופכת לתכונה המאפיינת אותו. נראה לי שכבר כיום החריג איננו זה שמדבר בטלפון הנייד בתדירות גבוהה, אלא דווקא זה שאין לו נייד, וספק אם שוב יחשבו להקים מציבה כזו למישהו, כפי שלפני שנות התשעים לא הקימו מציבות לאנשים שדיברו בטלפון חוגה או שכתבו מכתבים.

שינוי אופן התקשורת הזה משפיע וישפיע מן הסתם על דברים עמוקים הרבה יותר בתקשורת האנושית. דוגמה מאלפת (מתחום אחר לחלוטין) על האופן שבו הזמן הדרוש לפעולה בסיסית מסויימת משפיע על התרבות כולה, אפשר למצוא בפוסט זכור לטוב של יאיר, על דרכי חימום – לפני ואחרי הנפט ("איש העץ והפחמים"). לאבחנה הנאה הזו אני מוסיף את דבריו של מרגוליס על כלכלת תשומת-לב. בעצם, היחס בין תשומת-לב וכלכלה מופיע לראשונה אצל אריק ברן, בספרו הנהדר "משחקיהם של בני-אדם", בו הוא מתאר איך אנחנו מתייחסים לתשומת-הלב של מכרים, ידידים, חברים וקרובי-משפחה באופן של סחר-חליפין. ההבדל, כמובן, הוא שאצל ברן המטבע של הכלכלה הוא תשומת-לב בלבד, שבו אם לא פגשתי מישהו הרבה זמן (באופן שחורג מההרגל שלנו), אנחנו בגירעון של תשומת-לב, ונפצה עליו בפגישה חמימה יותר בפעם הבאה שניפגש, עד שנחזור לדרגת החמימות הרגילה שלנו. בעידן האינטרנט, לעומת-זאת, כלכלת תשומת-הלב איננה רק סחר-חליפין פסיכולוגי של תשומת-לב, אלא כלכלה של ממש, בה תשומת-הלב מכומתת על פי ערכה ושוויה (זמן תשומת-הלב, המוצא, כמות הצופים ועוד), והופכת למצרך (Commodity) שאפשר לסחור בו תמורת כסף ממש. אל הדברים של יאיר, מרגוליס וברן, אני מוסיף את הדברים היפים שקראתי אצל פרופ' טוד ראקוף מהרווארד, על האופן שבו האינטרנט משנה את היחס שלנו לזמן (טעימה בתרגום שלי מופיעה כאן).

הזמן והכישורים שהוקדש למכתב, הגבילו את מספר האנשים שיכלו להיות נמענים של מכתב כזה. הנמען נברר בקפידה, כאדם מיוחד שראוי להיות נמען של מאמץ שכזה, שעשוי להשיב ולהגיב כיאות לדברים שבמכתב. סחר החליפין של ברן, שמתבטא כיום ב"לייק" בפייסבוק, כוכב ב"קפה" וכל תגובה בבלוג, ובייחוד לאור העובדה שהוא איננו רק סחר החליפין בשוק תשומת הלב, אלא גם מטבע עובר לסוחר בשוק הפרסום והשיווק הממשי, מוריד את סף הברירה הזה. אני מתפתה, ואני מניח שניתן לחוש בכך, לבכות את אובדן הייחוד שבהיות נמען, שבהיות נבחר. אך למען האמת, וכך גם עלה באותה שיחה בדרך מהקניות בסופר, אין דרך לחזות כיצד תתפתח התרבות הזו, ומה הערך והמטען שנוצר על-ידי התקשורת הויזואלית. אנו מבחינים שהיא מייתרת חלקים מהתקשורת הטקסטואלית. אני מודה שלא לחלוטין. אך העובדה שהיא פועלת פעולה כזו, מעלה ספיקות רציניים לגבי הצורך בהספד. אם יש כזו היענות נרחבת למדיה החדשים, הרי שהם עונים על צרכים ממשיים, שמוצאים להם נתיבים ותלמים שקודם נחרשו במכתבים.

ובינתיים, רומאן מכתבים שטרם השלמתי, הולך ונעשה אנכרוניסטי מיום ליום. שיר שכתבתי ב-1995, ספק אם יכול היה להיכתב כיום:

נָתַתִּי לָךְ

שִׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי

בִּשְׁמוֹנָה דַּפִּים פְּרוּדִים

מְקֻפָּלִים לִשְׁנַיִם

כְּדֵי שֶׁאַף אֶחָד לֹא

יִרְאֶה אֶת הַמִּלִּים.

הֶחֱזַרְתְּ לִי

אוֹתָם מְקֻפָּלִים

לְאַרְבָּעָה

אֲנִי לֹא בִּקַּשְׁתִּי

מִמֵּךְ לְקַפֵּל בּוֹ

קִפּוּל נוֹסָף.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

15 מחשבות על “מותו של הנמען

  1. פינגבק: Tweets that mention מותו של הנמען « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ -- Topsy.com

  2. כמה מחשבות על הפוסט:
    1. מגבלות הפרספקטיבה ההיסטורית מנחים אותנו לראות את "סוף תקופת הכתב" כרגע חשוב. אולי עוד 3000 שנה הכתב יהיה שלב ביניים, בין האפוס המדובר לאפוס המצולם (לדוגמה).

    2. מגבלת התווים היא זמנית-טכנולוגית (ס.מ.ס) או שרירותית-מסחרית (טוויטר). השפעתה על התרבות היא משמעותית, אבל שוב- אין לנו דרך לדעת אם לא מדובר בתקופה זניחה מבחינה היסטורית

    3. לשאלת הנמען: כלכלת תשומת הלב שאתה מתאר לא משתנה בעידן הויזואלי הנוכחי – רק טקסט (במובן הכי רחב של המילה) ויזואלי מוצלח יזכה למספר רב של צופים, כלומר לתשומת מירבית, כפי שטקסט כתוב טוב זכה לתשומת לב עד לפני 50-70 שנה.
    כמובן שזה לא עונה על שאלת ייחודיות הנמען. אכן, מכתבים ארוכים וייחודיים נכתבים ככל הנראה פחות. אבל ההיסטוריה ניזונה יותר מטקסטים שנכתבו עבורה ולא עבור נמען ספציפי, כאשר הטקסטים היותר "אישיים" זוכים למעמד מיוחד, אותנטי לכאורה, שבוודאי יזכו לו טקסטים ויזואלים מודרניים – סרטי וידאו ביתי למשל, שנמעניהם הם בני המשפחה בלבד.

  3. תודה רבה (וברוך השב).

    – עולה בדעתי שהפרספקטיבה ההיסטורית עצמה היא תולדה של אמצעי תיעוד ויכולת הכלה: אם יש יותר היסטוריונים / יותר מחקרים של המאה העשרים כולה מכל מאה לפניה (שלא לדבר על העת העתיקה), הרי זה משום שהמאה העשרים היטיבה לתעד עצמה ולשמר יותר מכל מאה אחרת, ובכך מספקת אינספור מושאי מחקר.

    – יש כמה אנשים (לא רבים) שאני מתכתב איתם בתדירות משתנה, ולא-פעם קורה שאני חושב שהאופן שבו ניסחתי מחשבה כלשהי הוא מוצלח דיו כדי להתפרסם בבלוג, ואז תוהה אם לא חבל שאני משחית את זמני על קורא יחיד במקום לומר את אותו דבר לכל העשרה בו-זמנית. זו מחשבה מבהילה שלא הייתה אפשרית לפני עשור. משום מה, מעולם לא רציתי יומן שאחרים לא יכולים לקרוא בו, ולכן הדרך הטובה ביותר לתיעוד המחשבות שלי הייתה על-ידי כתיבת מכתבים (ונסיון כושל לאסוף אותם חזרה כמה שנים לאחר מכן).

    כלומר, בחוויה האישית שלי, וגם בלי פייסבוק או טוויטר (ואפילו בלי רעב מוגזם לרייטינג), ערכו של הנמען היחיד יורד, ואני מניח שאני מצר על כך.

    סרטי וידאו, תצלומים, מצגות וכו', הם כולם אופציות מרתקות, ועדיין לא ירדתי לחקרם עד הסוף, על המגבלות האינהרנטיות מול האפשרויות החדשות הגלומות בהם.

  4. פינגבק: The Death of the Addressee « Mostly on Israel

  5. אריה, לדעתי מהפכת המדיה החדשה היא קודם כל טקסטואלית. אנשים היום כותבים הרבה יותר מאשר בשנות השבעים. כותבים אחרת, ללא ספק. אפשר להגיד: שטוח, קצר, רדוד (אני לא בהכרח מסכים). הרי איך תשווה סמס למכתב? אבל כמה אנשים כתבו מכתבים, ולמי? ההורים שלי כתבו לדעתי נניח לא יותר מעשרה מכתבים בשנה, וסביר שפחות מכך. אני זוכר את המכתבים ההם, שנכתבו פעם בשנה לקרובים וידידים בחו"ל, זה היה אירוע מרגש. בשנות השבעים והשמונים, אנשים דיברו בטלפון קודם כל. היום מאות מיליונים כותבים באופן יומיומי, ולא רק במערב. מהודעות סמס ועד בלוגים. אני חושב שיש כמויות אדירות של כתיבה במרחב ציבורי (וירטואלי) וזה רק הולך וגובר. ואני חושב שהאינטרנט הוא עדיין, קודם כל, מדיום טקסטואלי. כמובן שהשימוש בטקסט ומובנו משתנה. אבל זה לא הפעם הראשונה. ולתר בנימין כתב בשנות העשרים את "רחוב חד סטרי", חיבור ארוך שהוא בעצם שיר הלל לצורה שבה טקסט מודרני במרחב עירוני (מודעות, שלטים וכרזות) משנה את הצורה שבה אנחנו כותבים קוראים וחושבים.
    אני בהחלט שותף לגעגועים למכתבים: מה יהיה המקבילה לקבצי המכתבים של קפקא? קובץ הודעות טוויטר? אבל אנחנו מאבדים עושר אחד, וזוכים לעושר אחר.

  6. תודה – הטקסטואליות של האינטרנט והגדלת היכולת לעמוד בקשר רציף עם קרובים (ובעיקר – קרובים רחוקים), היא נקודה שלא עמדתי עליה. אין לי נתונים, כמובן, אבל אני מנחש שיש יותר תקשורת עם טקסטואליות מינימלית, מאשר תקשורת שהטקסט בה הוא העיקר. לצורך העניין, לכתוב מתחת תמונה בפייסבוק "תמונה מהממת", "וואו" או "omg" לא מתפקד כמו טקסט, זה סוג של מחיאות כפיים, כוכבים, או נפנוף (אמנם, על הבחירה לכתוב משהו כזה כשיש אפשרות למשהו לא טקסטואלי כמו "כוכב" צריך לחשוב).

    בתלבטות הטמונה ב"מאבדים עושר אחד וזוכים לעושר אחר" (וגם המודעות העצמית לכך שהדברים שאני כותב הם בגדר "אולד גארד" לא-רלוונטי), נגעתי בפיסקה האחרונה. אני מסכים, ועדיין אינני יכול לשנות מטעמי.

  7. שלום אריה,

    קורא בהנאה מרובה את הפוסטים שלך.
    אתייחס רק למשפט האחרון – "אם יש כזו היענות נרחבת למדיה החדשים, הרי שהם עונים על צרכים ממשיים, שמוצאים להם נתיבים ותלמים שקודם נחרשו במכתבים."

    בל נשכח כי צרכים אנושיים הם דבר המתעצב בפרקסיס כתהליך סטיכי. במובן זה, אמנם ידמה לנו שתכתובת הטוויטר/פייסבוק/סמיילי עצוב עונה על צרכי ההתקשרות של אנשים (בעיקר צעירים) בני זמננו שעולמם הוירטואלי מאפיל, בכל הגזרות, על עולמם הקונקרטי, ומייצר להם צרכים חדשים – ביניהם ה"צורך" להביע כמה שיותר בכמה בפחות תווים. בעיניים אלה, מהפכת התקשורת מייצרת את הצורך ברדוקציה של התקשורת הוורבאלית והטקסטואלית, יותר מש"עונה" עליו.

  8. תודה – זו נקודה חשובה, ונראה לי שאנחנו מסכימים שזה גם וגם (ולפחות לגבי השאלה איזה צד חזק יותר, אין לי תשובה). הדבר שאני עדיין מהסס לגביו (למרות שנטיית הלב שלי די ברורה, דומני), הוא בדיוק עניין ה"רדוקציה". דברים מסויימים הם שטחיים, אבל יכולות ויזואליות מורכבות אינן דבר לזלזל בו. האם זו רדוקציה או החלפה, הוצאת ישן מפני חדש? האופטימיות שבי תגיד אף כאן גם וגם, אבל נטיית הלב, כאמור, פסימית יותר.

  9. פינגבק: ארכיונים של תקשורת וידע « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  10. פינגבק: דקה דומייה « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  11. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  12. פינגבק: אבל הכי מצחיק זה להזמין כרובית (בטייק-אוואי) « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  13. פינגבק: אלפי שמשות זורחות « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  14. פינגבק: קדחת התיעוד ותרבות ההשכחה | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  15. פינגבק: זהות של איפה ומאיפה | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.