רצון חופשי: תפיסת החירות והבעייה המשפטית

[נו, כן. במחילה, וכו'. לוואי שהייתי כותב יותר].

 

קראתי לאחרונה את ספרו המשובח של רוברט קיין, "מבוא עכשווי לרצון חופשי". הספר סוקר בצורה מאוזנת והוגנת דיעות וחילוקי-דיעות מרכזיים במחקר. קיין מציג דיעות שמנוגדות לשלו בצורה שקולה ומכובדת. אף שהוא איננו מסתיר את עמדתו בכל הנושאים שהוא נוגע בהם, הוא מסכם את הספר בסקירת השאלות שעלו, לא במסקנותיו שלו על השאלות הללו. התשובות לשאלות הללו, הוא אומר, נוגעות לתפיסתנו את עצמנו, את מקומנו בעולם, ואת משמעות חיינו. לכן גם מובן מדוע הוא איננו מצפה שעמדותיו יהיו מקובלות על כולם: מגוון הדיעות איננו אלא שיקוף של מגוון האנשים. אבל אי-הסכמה על התשובות איננה פוטרת אף-אחד מהתייחסות לשאלה ולמה שעומד מאחוריה.

ברשימה הקודמת שלי בנושא כבר הצבעתי על כך שיש להפריד דטרמניזם מגזירה קדומה: הדברים עשויים להיות קבועים, מבלי שיש ישות שקובעת אותם. תפיסה דטרמיניסטית יכולה להיות חילונית, בעוד הגזירה הקדומה דורשת רקע דתי כלשהו. הסקירה של קיין מצביעה על כך שהדיון סביב קיומו של רצון חופשי מחייבת גם דיוק סמנטי (וערכי) במושג החופש.

דרך דוגמה מספרו של הביהייביוריסט ב"פ סקינר, "וולדן שתיים", קיין מציג את הדיעה שחירות אמיתית היא שלילת מגבלות על רצונות של אנשים, ולכן אפשר לשחרר אנשים על-ידי התניות שיעודדו אותם רק לרצות דברים שהם יכולים להשיג. זהו אותו עקרון שחתם את הרשימה הקודמת שלי, אז דרך ציטוט של ויווקאננדה. הרעיון שחירות מושגת על-ידי שלילת הרצון נראה לי כסותר באופן מהותי את הרעיון של הרצון החופשי. חירות הרצון מחייבת את החופש לרצות את הבלתי-אפשרי, אף כי על היחיד מוטלת החובה להבחין בין משאלות לתוכניות, חלומות, שאיפות וכולי.

סמנטיקה שמבקשת לדחות את רעיון הרצון החופשי ניתן לראות בטענה שאפשרויות, מעצם טיבן, הן מערכת של מגבלות שעומדת בניגוד לבחירה של רצון חופשי. נראה שטענה זו מבלבלת בין הרצון החופשי, שהוא היכולת המנטלית לברור מבין אפשרויות שונות, לבין החופש המוחלט, שאיננו בנמצא. נבהיר את הטענה כדרך להדגים את הכשל שבה: האזרח ניצב בפני בחירה לפרלמנט, וכביכול חופש הבחירה נתון בידיו, מבין מגוון של כעשרים אפשרויות שונות. טענת החירות אומרת שאם באמת היה לו רצון חופשי, הוא לא היה מוגבל על-ידי עשרים האופציות הללו. אד אבסורדום, ניתן לומר שאם באמת היה לו רצון חופשי, הוא לא היה צריך לבחור בין עשרים המפלגות כלל, אלא יכול היה לבחור במקום זאת לאכול עוגת גבינה. העובדה שבמקרים ספציפיים בהם הרצון החופשי מגיע לידי ביטוי הוא ניצב בפני אפשרויות שנקבעו על-ידי אינספור גורמים, אינה לכשעצמה טענה נגד הרצון החופשי.

טענה אחרת שקיין מציג היא של סטרוסון (Strawson), הטוען שהיות שאנשים אינם שולטים בנסיבות שהפכו אותם למה שהם, ממילא הם אינם יכולים לטעון שהם שולטים בהחלטות שלהם. הטיעון הזה נראה לי בהתחלה כמו טיעונו של ג'ורג' שר (Sher) לגבי גמול ההגעה (desert): אנשים אינם שולטים בנסיבות שבעזרתן הם השיגו מה שהשיגו, ולכן גם אינם יכולים לטעון שמגיע להם משהו. הטענה של שר הייתה הרת-גורל עבורי, וגרמה לי לשלול את רעיון גמול ההגעה בכלל (כאן). בעזרתו קלטתי שהדיעה שלמישהו מגיע משהו (בין אם חיובי או שלילי) תלויה במיסגור, בהחלטה שרירותית לגבי הזמן שנבחן לצורך ההחלטה הזו. אבל לא נראה לי שאפשר לטעון אותו דבר לגבי רצון חופשי, דווקא משום שהוא מתבטא בנקודות ספציפיות: נכון שכשאני עומד בפני הבחירה המוסרית של מעילה בכספי ציבור או אי-מעילה, או כשהדיילת מעלה בפניי את האפשרויות של מיץ תפוחים או תפוזים, הבחירה שלי תהיה מושפעת על-ידי מגוון גורמים בביוגרפיה שלי, במבנה האישיות שלי, באלרגיות שלי, וכולי. אבל כל המשתנים הללו אינם שוללים את היכולת שלי בתוך סד הנתונים הזה לקבל החלטה שנמצאת לחלוטין בידיי, ויכולה לשנות את המשך ההיסטוריה, אם אבחר תפוחים או תפוזים.

ניסוח זה חוזר על מה שכבר אמרתי בעבר, שרצון חופשי איננו חייב לסתור את קיומו של דטרמניזם. קיין מפריד בזהירות בין הגישות של הדטרמניזם הקשיח והרך, בין אלו שטוענים שאין דרך ליישב בין דטרמניזם לרצון חופשי, לבין אלו שטוענים שאפשר, או אפילו חובה, ליישב ביניהם. יש כאלו הטוענים שהדטרמניזם הוכח מדעית ושהסיבה היחידה שאנשים ממשיכים לדבר על רצון חופשי היא הצורך באשלייה על משמעות החיים, על הסוכנות והשליטה שיש לנו על החיים שלנו ועל החיים של אחרים. טד הונדריך רואה בזאת אשלייה, וטוען שאל לנו להשלות עצמנו מטעמי נוחות. עם המחוייבות לאמת אני מסכים: אילו שוכנעתי שאין רצון חופשי, הייתי זונח אותו למרות הקושי שבדבר. אך עודני סבור שהטענות נגדו אינן משכנעות דיין עדיין, ושהשלכות חיוביות שעולות מתוך הטענות שלו (כמו ההתנגדות של הונדריך לרעיון הגעת הגמול) יכולות להתאשר גם מבלי לבטל את הרצון החופשי.

אחת הטענות המדאיגות שעולות אצל הונדריך היא ההשלכות המשפטיות של הדטרמניזם, גם אם הוא לא לקח אותן רחוק מדי. הונדריך טוען שהכרה בדטרמניזם והיעדר רצון חופשי מחייבת לשלול גם את אחריותו של הפושע, ועל-כן גם את עקרון הגמול שבענישה (retribution). הוא סבור שעדיין אפשר להצדיק ענישה מסיבות אחרות, אבל שצריך לזנוח את ההצדקה הזו. אני סבור שאין מקום לענישה וממילא שולל את עקרון הגמול הטמון בה (אני מציע להחליף ענישה בטיפול ובפסילה), אבל חושב שיצירת הקשר בין שאלת הרצון החופשי לענישה היא שגויה.

הסיבה העיקרית שדטרמניסטים אינם יכולים לדחות את רעיון האחריות של הפושע הוא שאין גישה דטרמניסטית בנמצא ששוללת את הסוכנות האנושית. גם אם כל פעולה הייתה בלתי-נמנעת בשל הצטרפות של נסיבות שגרמו לאדם לעשות אותה, עדיין העולם מתנהל כאילו זו הייתה החלטה שלו. יכול להיות שכשהתקבלתי לשתי אוניברסיטאות, הבחירה באיזו אחת אבחר כבר הוכרעה מקדמת דנא בגלל מכלול גורמים ואירועים שאינני יכול לראות את הקשר ביניהם. אבל עדיין הדרך היחידה שבה המציאות הייתה מתגלגלת כך דרשה שאני אכתוב תשובה חיובית למוסד זה ותשובה שלילית למוסד אחר. לכן, גם הרוצח איננו יכול להסיר אחריות מהחלטה שלו: הדיעה שהוא נותב לתוך סיטואציה שבה לא הייתה לא שום יכולת בחירה אלא לבצע את הרצח, איננה יכולה לשמש הצדקה להסרת האחריות או תירוץ לביטול ההליכים (קיין מונה דוגמאות משפטיות שבהן עורכי-דין ניסו שיטה זו). ההיפך הוא הנכון: דווקא העובדה שאנחנו נדרשים לבחור בין התפוזים לתפוחים באופן יומיומי הגם שההחלטה כבר הוכרעה עבורנו (לשיטת הדטרמניסטים), מחייבת שגם ההליך המשפטי יתבצע במלואו – ממילא תוצאותיו נקבעו, כמו גם המעשה הנדון בו, אך אין בזה כדי לבטל דווקא את הפעולה הזו.

דוגמה לדיון מאכזב ביותר בקשר בין הדיון הפילוסופי על קיומו של רצון חופשי וההשלכות הפרקטיות לעולם המשפטי בכלל והפלילי בפרט ניתן למצוא במאמר של עימד עתיק, מרצה מאוניברסיטת קורנל, על דיעות רווחות בציבור והשפעתן על הזירה המשפטית. ראשית, עתיק מבלבל בין דטרמניזם חיצוני כללי לבין דטרמניזם חברתי. הראשון קובע שכלל המקרים והפעולות בטבע ובחברה מצטרפים למערכת מסובכת שבה אין יכולת בחירה אמיתית, כי כל החלטה נקבעת על בסיס נתונים רבים שלשום סובייקט יחיד אין שליטה עליהם. השנייה, מדברת על נסיבות פסיכולוגיות וסוציו-אקונומיות שגורמות לאדם מסויים לפשוע (ולא לאדם אחר). הטשטוש ביניהם חושף סדר-יום שרחוק מהסוגיה הפילוסופית הכללית. רצון להצדיק פשעים של אנשים ממעמד נמוך הוא אפולגטיקה שהקשר בינה ובין אתיקה הוא רופף, והכנסתו לדיון על רצון חופשי רק מסבכת דיון מורכב ממילא, במציאות שגם אנשים עם פריוולגיות מבצעים פשעים חדשות לבקרים.

טשטוש נוסף ומצער שעתיק עורך הוא בין הדטרמניזם הכללי, ונסיבות ביולוגיות-קוגניטיביות של היחיד. הוא מזכיר כמה מקרים בהם הוכח (או: נטען) שגידול במוח השפיע לרעה על בחירותיו המוסריות של אדם. הקושי במקרים מסוג זה הוא ההפרדה הבלתי-אפשרית בין עצמיותו של הפושע וגופו. הטענה: "זה לא אני, זה רק גידול במוח שלי שגרם לי לתקוף" איננה יכולה לעמוד לפושע בפני עצמה (אולי כנסיבות מקלות, אך לא כהצדקה לביטול הפשע בכלל). באופן מוזר, אף שהטענה של עתיק מבקשת להיתלות בעליונות המדע כדי לשנות את מערכת המשפט, הנחת היסוד שלו נראית דתית מאוד: כאילו אם הוכחנו שהאדם איננו רע בלבו, אלא רק בשל מוחו, אין זה תלוי בו. אבל הנחות לגבי יצר לב האדם אינן יכולות לשמש בסיס בבית-משפט, והביולוגיה של האדם היא חלק ממנו, אם לא הוא-הוא ממש.

החשיבות של המאמר של עתיק איננה טמונה בקריאה המעשית שלו לרפורמה של מערכת המשפט  בגלל בעיית הרצון החופשי, שאין לה על מה לסמוך (אם כי אני מסכים שיש צורך ברפורמה), אלא דווקא בקריאת התיגר שלו על מקומו של הרצון החופשי במחשבה האנושית. קיין, בעקבות הונדריך, מדגיש שבאמונה ברצון החופשי יש משום האדרת האנוש. אמנם הונדריך מציין זאת לגנאי, כחלק מהקושי להתגבר על הדיעה השגויה הזו, אבל בלי קשר לפרשנות הערכית שלו, אפשר לראות שבמושג הרצון החופשי יש משהו מעורר-השראה עבור היחיד. האמונה ברצון חופשי מגבירה את תחושת השליטה של האדם על גורלו, ומשמשת בסיס לאופטימיות בדבר היכולת לשיפור בחייו האישיים של האדם או בחברה בכלל, דרך בחירות מושכלות ואוטונומיות. עתיק מצביע על מגמה הפוכה, בה הרצון החופשי הוא מושג המשמש עילה לקו נוקשה כלפי אנשים והיעדר חמלה, כי היה בידם לבחור אחרת. כך, למשל, הוא מצטט מחקרים שהראו התאמה בין אמונה ברצון חופשי ונטייה למצוא מישהו אשם, ובייחוד במשפטים בהם גזר-הדין היה מוות. הממצאים האלה מראים שאמונה ברצון חופשי איננה חייבת לעורר חמלה או השראה בדבר הטיב של האדם, אלא דווקא לקבוע עמדה שנוטה להחמיר עם עבריינים, כי הם יכלו לבחור אחרת.

לא נראה לי שהפתרון הוא שליברלים יראו דטרמניזם בכל, ויציעו תירוצים והתנצלויות מטעם עבריינים, פושעים, או מחבלים. שיח ליברלי מחוייב לא רק להגנה על זכויותיהם של פושעים. השמירה על צלם אנוש מחייבת גם לגנות פשעים שפוגעים באדם ובכבודו. אמונה בחירויותיו של הפרט, שהיא המסד של ליברליזם כפי שאפילו עולה משמו, עולה בקנה אחד עם רצון חופשי, בין אם זו אמונה ברצון חופשי שמתיישבת עם דטרמניזם, או אמונה ברצון חופשי ששוללת דטרמניזם.

 

Atiq, Emad H. “How Folk Beliefs about Free Will Influence Sentencing A New Target for the Neuro-Determinist Critics of Criminal Law.” New Criminal Law Review 16.3 (2013): 449-493.

Honderich, Ted. A Theory of Determinism. Oxford: Clarendon, 1988.

Kane, Robert. A Contemporary Introduction to Free Will. New York: Oxford University Press, 2005.

Skinner, B. F. Walden Two. New York: Macmillan, 1948.

התעצבותה של ההלכה לאור הדיון הציבורי בישראל ובארצות-הברית

כדרך לדבר על מקומה של ההלכה היהודית בזמננו, התמקדתי בקורס שלי בשתי מדינות: ישראל, שהיא הרלוונטית ביותר לנושא כמובן, וארצות-הברית, שתעניין יותר מכל את התלמידים. לגבי ישראל, התמקדתי בשיעור אחד במקומה של ההלכה בחיים האזרחיים של המדינה, קרי בסוגיות שנוגעות למעמדו של המשפט העברי בחקיקה ובשיפוט. בשיעור השני דנו בחוקים דתיים ובבתי-הדין הרבניים. מבט על היחסים ההדדיים הללו מראה שלא רק המדינה משתנה על-ידי הסוכנים הדתיים שמבקשים לתקוע יתד בחייה הציבוריים. גם ההלכה היהודית משתנה מעצם האינטרקציה עם גורמים ממשלתיים. התפיסה ההלכתית של כשרות השתנתה על-ידי השימוש בכלים של המדינה לאכיפת כשרות, והיא חורגת כיום הרבה מעבר לפרמטרים של הגדרת הכשרות כפי שהם נתפסו לכל אורך המסורת היהודית, עד ראשית המאה ה-20. בתי-הדין הרבניים, המבקשים מונופול על יחסי האישות במדינה, מצאו עצמם עומדים בפני הכורח לגרש זוגות חד-מיניים. הם יכלו לסרב, בטענה שזוגות אלה אינם מוכרים כנשואים על-פי ההלכה, וממילא אין טקס גירושים שיכול לגרש אותם על-פי ההלכה. מתוך החשש שלהם שצעד כזה יפרוץ את הסכר, וחילונים רבים יעדיפו להתגרש בכל אלטרנטיבה שהייתה ניתנת לזוגות חד-מיניים, מעדיפים הרבנים לעשות את תורתם פלסתר, ולגרש זוגות חד-מיניים, כשאחד מבני-הזוג מקבל את תפקיד הזכר ואחד את האישה. החלטה זו בעצם סוללת את הדרך לקידושין חד-מיניים בעתיד: אם רב יכול לגרש זוג חד-מיני דרך בדיון משפטי שבו אחד הצדדים מוגדר לצורך העניין גבר והשני אישה, אין הצדקה שרב יסרב לערוך קידושין באותה טכניקה בדיוק. רב אורתודוקסי אחד כבר ערך קידושין כאלה בארצות הברית (הרב סטיבן גרינברג, בנובמבר 2011), ומבלי-דעת הרבנות בישראל כבר הכשירה את הדרך לכך גם בארץ. כל שדרוש עכשיו הוא זמן ואורך-רוח.

בבואי לדון במקום ההלכה היהודית בארצות-הברית ביקשתי לערוך אותה הקבלה: ראשית, לדון במקומה של ההלכה בחיים הציבוריים בארצות-הברית, ושנית לעסוק באכיפה של ההלכה היהודית דרך כלים משפטיים חילוניים. הנושא השני נדון גם הוא דרך דוגמאות של גירושין, אבל גם דרך השאלה של אכיפת הכשרות בחוקים אמריקאיים, בשל הצורך לפקח על אמת בפרסום כפי שהוא מופיע על תוויות של דברי-מזון. גם כאן אפשר לתהות אם אמצעי-האכיפה של המדינה משפיעים על תפיסת הכשרות של היהדות עצמה, אבל לא פחות מכך עולה שאלה שאיננה כה רלוונטית בישראל, עם כל הצער שבדבר, והיא שאלת הפרדת הדת והמדינה: מדוע יש למדינה עניין לפקח על עניין שהוא טקסי ולא עובדתי במהותו, ומפריע למגזר מצומצם מאוד של צרכנים? הבעייה לא עולה מעצם הפיקוח על תוכנן של תוויות, אותו ניתן להצדיק, אלא דווקא מחוקים שעוסקים ישירות ובאופן מיוחד בכשרות, כאילו זו קטגוריה לעצמה.

באשר למקומה של ההלכה בחיים הציבורייים בארצות-הברית, הבחנתי בשני כיוונים: מחד, נסיון להתייחס לסוגיות ציבוריות על-פי עקרונות הלכתיים; ומאידך, האופן בו הסוגיות הציבוריות שעומדות על סדר-היום בפוליטיקה האמריקאית מחלחלות ומשפיעות על ההלכה היהודית. כך, למשל, בדיון מאלף על עמדות הזרמים השונים ביהדות לגבי הומוסקסואליות, רוברטה קוואל מונה עמדות והחלטות שהתקבלו על-ידי הועידה המרכזית של רבני אמריקה (CCAR, ארגון הגג של התנועה הרפורמית)  , ב-1977, ב-1981, ב-1985, ב-1990, ושוב ב-1996. העובדה שהרבנים נדרשו לסוגייה שוב ושוב יש בה כדי ללמד על השפעת שינויים חברתיים בעולם הכללי על ההלכה היהודית (ומי שטועה לחשוב שההלכה היא מושג מצומצם שמתייחס לאורתודוקסיה לבדה, יעיין בהערות שלי ברשימה הקודמת). הן העובדה שהם לא עסקו בסוגייה בתכיפות כזו קודם למהפיכה המינית בארצות-הברית, והן העובדה שסוגיות אחרות (למשל: ברית-המילה, או יחס התנועה לכשרות) לא מבקשות שיקול מחדש ועדכון של ההחלטות, מלמדות שאין כאן עניין פנימי גרידא, אלא שינוי מהותי של תפיסה ערכית יהודית בעקבות שינוי כללי בחברה. ביהדות הרפורמית, שנוטה לשינויים כפי ששמה מעיד עליה, אין הדבר מפתיע. אבל העיסוק הגובר בסוגייה שלאורך תולדותיה של היהדות לא תבעה שום ניואנס מתרחש גם בקרב היהדות האורתודוקסית. באותו פרק, קוואל מצטטת מתוך הבלוג "יהודייה בעיר" של אליסון ג'וזפס שמתייחסת לסוגייה ודוחה כל אפשרות או כל הצדקה לקבלה של הומוסקסואליות (משום מה, הפוסט עצמו נמחק). אבל הבלוג עצמו הוא עדות לשינוי, מפני שקשה לדמיין יהודייה אורתודוקסית מביעה את עמדותיה בענייני הלכה לציבור כללי אפילו כמה עשורים קודם לכן, שלא לדבר בשנים רחוקות יותר, שעל תקפות המסורת שלהן היא נשענת לצורך הגינוי שהיא מציגה להומוסקסואליות. כל כבודה בת-מלך פנימה, הלא כן? במופת של חוסר-מודעות, הבלוג הזה מדבר בשם הערכים של תרבות פטריארכלית שוביניסטית, אבל עצם קיומו מצביע על הפנמה של ערכים ליברליים עכשוויים, ולכן מבשר גם שינויים אחרים שהאורתודוקסיה תקבל בסופו של דבר, אם ברצונה לשרוד.

האופן שבו שינויים חברתיים חיצוניים מעוררים שינוי בהלכה היהודית הוא הכיוון המתבקש יותר להשפעה, ביחס בין חברת מיעוט לקבוצת הרוב. ובכל זאת, ביקשתי לבחון גם את האופן שבו יהודים מבקשים להשפיע על החיים הציבוריים בארצות-הברית על בסיס תפיסתם היהודית. לשם כך הנגדתי בין מרדכי קפלן למאיר סולובייצ'יק, שרחוקים לא רק בעמדותיהם ובתפיסתם את היהדות, אלא גם בזמנם.

מרדכי קפלן, אבי היהדות הרקונסטרוקטיביסטית, ראה ביהדות תרבות, שבו המפעל ההלכתי שיחק תפקיד חשוב, אך רובו כבר איננו רלוונטי, להוציא את האתיקה המשתקפת מן ההלכה. סולובייצ'יק, אחיין-רבא של הרב יוסף סולובייצ'יק, הוא רב אורתודוקסי בן-זמננו. ציפיתי להנגיד בין השניים. סולובייצ'יק, במאמר משנת 2007, מבקש ליצור ברית בין יהודים אורתודוקסיים לנוצרים שמרנים כדי להפוך את אמריקה לדתית יותר: "עם ישראל, כנציגו של אלהים עלי אדמות, מחוייב באופן ייחודי להבטיח שהחברה תמשיך להגדיר עצמה ככזו שקיימת תחת האל" (81). הוא מבקר את מאמציהם של יהודים ליברלים להוציא את אזכור האל משבועת האמונים בבתי-הספר. הוא מעלה סוגיות אחרות כגון הפלות ונישואים חד-מיניים.

בציפייה שעקרונות ההלכה האורתודוקסית יהוו בסיס למדיניות ציבורית בארצות-הברית יש יוהרה כפולה: היא מבטאת סירוב להכיר ביהודים כמיעוט בטל בשישים בקרב אוכלוסיית ארה"ב, ועד כמה האורתודוקסיה היא מיעוט שולי עוד יותר בתוך המיעוט הזה. כפי שיקרה לא פעם עם יוהרה שכזו, סולובייצ'יק כושל בהבנת הסכנה העמוקה שבעמדתו: המאמצים להפריד בין הדת והמדינה מבטיחים את חירותו להיות יהודי אורתודוקסי הרבה יותר מכל נסיון שלו לשינוי פניה של ארצו בשם הדת שלו. עליית-כוחם של אוונגליסטים בארה"ב לא תהיה בשורה ליהודים, גם לאלה שקרובים אליהם בסוגיות של הפלות ונישואים חד-מיניים. האשלייה שהמצע הזה הוא בסיס לשיתוף-פעולה וכבוד הדדי משקפת בראש ובראשונה עיוורון היסטורי (ובמקרה של סולובייצ'יק אין הוא זכאי להגנה מן הבורות: זהו עיוורון מדעת). דבריו נכתבו בשלהי שלטון בוש השני, וסביר להניח ששבחים בזכות שיתוף פעולה כזה זכו למשנה-תוקף דווקא בזמן כהונת אובמה. פירות הביאושים ניכרים כבר כעת, כשהאוונגליסטים הביאו אל מסדרונת השלטון אנטישמים וקריקטורות אנטישמיות, שלובי זרוע וקפוצי-שפתיים.

קפלן, כפי שאמרתי, הוא היפוכו הגמור של סולובייצ'יק, הן מבחינת יחסו אל הדת, והן מבחינת עמדותיו הפוליטיות. מתוך התעקשות שהיהדות היא תרבות (ציוויליזציה) ולא דת, הוא מצפה מקהילות יהודיות להקים בתי-דין אוטונומיים, פנימיים, בהם יציבו בפני חברי הקהילה רף גבוה יותר מהמינימום הערכי של בתי-המשפט הכלליים (קפלן 1934, 468-71). הוא מצפה מנוצרים לעשות דבר דומה בקרב קהילותיהם, אך אינו שם עצמו ליועץ עבורם. יהודי ארה"ב צריכים להיות מעורבים בחברה הכללית ולהיטמע בה, ובד בבד לשמר רובד נוסף של חייהם הרוחניים על-ידי שאיפה מוסרית גבוהה יותר.

מאוחר יותר, קפלן יפנה לנסות לעורר שינוי בחברה האמריקאית ככלל. אינני מספיק בקיא כדי לקבוע האם היה בכך משום ייאוש מנסיונו לעורר את החברה היהודית לכדי שינוי, או שמא להיפך: שמתוך הסתגרות בתוך עדה שהעריכה אותו, התחיל להשתכנע שהוא יכול לעורר שינוי רחב יותר. בכל מקרה, בעיניי מדובר במפנה מצער, ושבו מצאתי נקודת דמיון מפתיעה לדברי סולובייצ'יק. ברמה התיאולוגית, הוא טוען שאלהים, בהיותו אל ישראל (The God of Israel) מסמן את הדרך לגאולה, עבור החברה הכללית. לקהלו היהודי הוא אומר: "בתור אמריקאים, אם כן, עלינו לזהות את החוויות והמאמצים בחיים האמריקאים ובתולדותיהם שלא רק יעניקו אופי אורגני לאומה האמריקאית, אלא גם יעלו אותה על הדרך לקראת התקדמות ושלמות אנושית" (קפלן 1960, 477). מפנייה ערכית לציבור היהודי, קפלן פונה לשינוי כללי של הציבור האמריקאי בשם הערכים שלו, למרות שהוא עדיין מדגיש את הפרטיקולריות שלהם. הוא מדבר על המוסריות כעל "דרכי ה'", כפי שמתבטא בדברי התורה והנביאים. הניסוח הזה מצביע על אפשרות של השפעה ציונית על חשיבתו של קפלן: הוא רואה בישראל נסיון להשתית מדינה ליברלית החותרת ל"חירות, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל", ומבקש לראות אותו דבר גם בארצות-הברית, תוך התעלמות מן ההבדל המהותי בין שתי המדינות ויחסם לנביאים הללו. אם ב-1934 הכיר בכך שהתעוררות החיים היהודיים בארץ-ישראל ישפיעו על ההלכה גם בתפוצות (קפלן 1934, 470), ב-1960 העצמאות המדינית של ישראל גורמת לו לחשוב על ההשפעות הללו גם מחוץ לעם היהודי; מעין היפוך של המשמעות "עם ככל העמים".

קפלן לא הסתפק רק בתרגום הערכים שלו לאמירה פוליטית, אלא ביקש להציע לציבוריות האמריקאית ליטורגיה שתחגוג את האמריקאיות בסגנון יהודי. ב-1951 הוא מפרסם קובץ בשם "אמונתה של אמריקה" (The Faith of America), מעין סידור-תפילה לעיון, שירה, וקריאה משותפת בחגים לאומיים. כריסטופר באק מדגים בספרו כיצד עבודת העריכה של קפלן על הקובץ הזה היא המשך ישיר מבחינתו לעריכה של טקסטים ליטורגים יהודיים, כולל הגדה וקובץ מיוחד שהוא ערך לכבוד השבת. חשוב מכך, הספר של באק מעמיד את המפעל הליטורגי הזה של קפלן בהקשר נכון, משום שהוא סוקר את מקומה של אמריקה בקבוצות דתיות שונות, כולל קבוצות רוב נוצריות שחוות את עצמן כקבוצות מיעוט. בין שחורים מוסלמים, מורמונים, בודהיסטים, בהאיים, ואינדיאנים, העמדות של קפלן ושל סולובייצ'יק מקבלות הקשר נכון: קבוצת מיעוט שמציבה במרכזה אמונה (או חוויה תרבותית אחרת), נוטה לדמיין את החברה הכללית בדמותה, או את הפתרון לבעיות החברה הכללית בדמותה.

השיח הזה בהכרח משפיע יותר על התפיסה הפנימית של קבוצת המיעוט מאשר על החברה הכללית עצמה. מן ההיבט הפוליטי, הנסיון לדבר על נושאים ציבוריים אמריקאים במושגים יהודיים הוא מסוכן – כפי שהצבעתי. אבל באופן מעשי לשיח כזה אין היתכנות להשיג כוח פוליטי ממשי, ועיקר השפעתו היא על תפיסת היהדות. סולובייצ'יק בוחר להגדיר את היהדות שלו כמשהו שמיוסד על נושאים שבראש החדשות. ההלכה, עקרונות היסוד שלה, תחומיה וגבולותיה, מתעצבים מחדש לאור (או בצל) הדיונים העכשוויים הללו. בניגוד לתפיסה רווחת, לפיה הדת הבלתי-משתנה מכתיבה עמדה שמרנית קבועה ביחס לסוגיות פוליטיות, אפשר לראות כיצד דווקא הסוגיות הפוליטיות העכשוויות, מגדירות מחדש מהי שמרנות, ומהן העמדות של דת בלתי-משתנה.

 

 

Buck, Christopher. Religious Myths and Visions of America. How Minority Faiths Redefined America’s World Role. Westport, Conn.: Praeger, 2009.

Kaplan, Mordechai M. Judaism as a Civilization. Toward a Reconstruction of American-Jewish Life; with a new introduction by Mel Scult. Philadelphia: Jewish Publication Society, [1934] 2010.

Kaplan, Mordechai M. The Greater Judaism in the Making. A Study of the Modern Evolution of Judaism. New York: Reconstructionist Press, 1960.

Kwall, Roberta Rosenthal. The Myth of the Cultural Jew. Culture and Law in Jewish Tradition. Oxford: Oxford University Press, 2015.

Soloveichik, Meir. “A Nation under God: Jews, Christians, and the American Public Square.” Torah U-Madda 14 (2006-2007): 62-83.

 

רשימות קשורות:

 

כיצד ללמד הלכה ומשפט עברי

לאחרונה לימדתי קורס על הלכה ומשפט עברי (את הסילאבוס אפשר לראות כאן, או להוריד כ-PDF). סד הזמן שבו מתוכנן קורס מהווה שתי בעיות, אחת שקיימת בכל קורס, ואחת שייחודית לאקדמיה האמריקאית: ראשית, אין יכולת ממשית לכסות תחום ידע כלשהו בצורה ראויה בזמן הקצוב לקורס. כל החלטה לכלול משהו או מישהו היא גם פשרה שמוותרת בלית ברירה על משהו אחר. שנית, שלא כמו במסורת האקדמית האירופאית, (והישראלית) שבה תלמידים בוחרים תחום התמחות עם תחילת לימודיהם כך שבקורסים מתקדמים מרצים יכולים להניח בסיס ידע משותף, בארה"ב תלמידים רבים מבלים את השנתיים הראשונות בהתלבטות לגבי תחום לימודיהם. התוצאה העיקרית היא שבכל קורס לפחות חצי מהכיתה תהווה תלמידים מחוץ לתחום. הרווח שבשיטה זו הוא חינוך כללי רחב יותר בהשכלה הגבוהה, אבל המחיר הוא שכל קורס שאני בוחר ללמד, לא משנה עד כמה הוא ספציפי, צריך להוות גם מבוא לדיסציפלינה.

לכן, בבואי לתכנן את הקורס לא יכולתי להניח שום ידע מוקדם ביהדות. היה לי ברור שכל בחירה בהיקף הקורס תהווה גם בחירה לגבי מידת ההעמקה מחד, ומידת ההבנה ביהדות מאידך. יכולתי, למשל, לעצב קורס שיתמקד בסוגיות מן המשנה: להציץ מדי פעם על פיתוח הסוגיה בתלמוד; לקחת כמקרה מבחן סוגיה שיש לה רלוונטיות לימינו, אך בעיקר להרגיל את התלמידים לקרוא טקסט תנאי בתרגום, ולהכיר את המושגים, הלשון, והמוסיקה, של הטקסט של המשנה, בתור אבן פינה של ההלכה. החסרון של גישה כזו גם הוא ברור: אילו הצגתי לתלמידים את היהדות כאילו היא מסתכמת במשנה, היה בזה משום הולכת-שולל. בדומה לכך, יכולתי לבחור לעסוק אך ורק בסוגיות עכשוויות,  בשילוב ציטוטים מקראיים וחז"ליים מדי פעם, כשהתלמידים נאלצים לקבל את העובדה שמאחורי היהדות בת-זמננו יש עוד הרבה מקורות שאינם נגישים להם.

בחרתי דווקא במעוף הציפור, כלומר בקורס שדרך העיסוק בצד המשפטי של היהדות מהווה גם מבוא מזורז מאוד לתולדותיה ורבגוניותה. המחיר כאן הוא המחיר ההפוך: לא היה לנו די זמן לעסוק כראוי באופיים של המשנה, של התלמוד, של משנה תורה, וכן הלאה. כל טקסט כזה, שגם קורס שלם לא היה מספיק לכסות אותו, זכה לסקירה קצרה, כשהתלמידים מקבלים רק טעימה ממנו. מאידך, בניגוד למה שכמעט כולם עושים בבואם לדבר על יהדות ומשפט, לא קיבלתי את ההגדרה הצרה של האורתודוקסיה את היהדות, כך שגם זרמים אחרים נדונו כמשפיעים על דמותה של ההלכה. הדוגמה של היהדות הקונסרבטיבית ויחסה להלכה היא כנראה המובהקת ביותר, אך היה לי חשוב לכלול גם את היהדות הרפורמית (ולהציג עמדות שנעות בין אנטי-הלכתיות נטולת-פשרות למפעל שו"ת רפורמי), וגם את הציונות, כאפשרות נוספת לזהות יהודית שאיננה נשענת על ההלכה. בזכות גישת מעוף הציפור, יכולתי להראות ששלילת ההלכה, או עידונה לכדי מסורת פולקלוריסטית ולא סמכות, איננה רק חידוש של העת החדשה. אף שנהוג לחשוב על התפתחויות כאלה בצורה לינארית, כאילו רק עם עליית החילוניות ניתן היה לנסח מחשבות כאלה, חשוב היה לי להראות דרך פילון ופאולוס גישות אחרות לחוק בעת העתיקה. השילוב של פאולוס בקורס על הלכה יהודית היה מהלך משמעותי במיוחד עבורי, שמאיר באור אחר התפתחויות בעת החדשה, גם מבחינת המתח בין הפרטיקולריות היהודית למסר שיהודים מנסים להציג כלפי חוץ. לא יכולתי לחשוב על מישהו מתאים יותר להצגת הרלוונטיות של פאולוס למחשבה על ההלכה מאשר מיכאל וישוגרוד, תיאולוג יהודי אורתודוקסי שעסק רבות בפאולוס ומשמעותו ליהודים, וחבל שאין כמעט למצוא תרגומים מכתביו לעברית.

בשיעורים האחרונים דנו ביהדות בישראל ובארה"ב, תוך בחינה של האופן בו ההלכה היהודית מתייחסת למשפט החילוני (במדינה יהודית ובכלל), אך גם על האופנים שבהם החיים במדינה חילונית משפיעים על ההלכה, ואפילו משתמשים בכלים החילוניים של המדינה לטובת ההלכה. סוגיות מעין אלו (כגון כשרות, מינוי רבנים בידי חילונים, מקומו של בית הדין הרבני בדיני המשפחה, וגם קריית יואל) האירו את המורכבות של יחסי דת ומדינה במחשבה היהודית, תוך ערעור על הדיעה הגורסת שישראל חריגה בעניין זה. כמו-כן, הקשרים המורכבים בין דת ומדינה בישראל מעלים ספקות באשר להתכנותה של יהדות חילונית לחלוטין כפי שלפחות ציוניים מסויימים גרסו. תלותה של המדינה החילונית בהבנייה האורתודוקסית של הדת הוארה גם על-ידי העובדה שאפילו הרפורמים נסמכים על האורתודוקסיה לצורך טקסים שונים. כך, בעוד המבנה של הקורס השתדל לערער את התפיסה שהלכה יהודית היא מעיקרה אורתודוקסית, הוא גם לא נמנע מהטלת ספק בתיזה הזו על-ידי דוגמאות-נגד. במהלך השיעורים על יהדות אמריקאית עלתה לי תובנה מפתיעה, אך נראה לי שאני אייחד עבורה רשימה נפרדת.

 

רשימות קשורות:

 

לדמותה של הפוסט-דמוקרטיה

בעוד המון אדם צהל ברשתות החברתיות על מחאת התלמידים בארה"ב נגד אלימות רובים, לא יכולתי אלא לצעוד אבל על זיו העלומים המובלים כהון לרווח. תחת מעטה דמוקרטיה, חזינו בגיוס מעמד הביניים לטובת מטרה פוליטית שאמנם איננה פסולה בעצמה, אך אופני הגיוס הכרוכים בה הן סימן נוסף לעידן הפוסט-דמוקרטי שאנו עומדים על ספו. את התמורות החברתיות המדוברות ניתן לשרטט כמשולש של מדע, כלכלה, ופוליטיקה: במדע, אנחנו נעים אל עבר העידן הפוסט-הומניסטי; בכלכלה אל הנאו-קפיטליסטי; ובפוליטיקה אל-עבר הפוסט-דמוקרטיה. החיבור בין השלושה מבשר משהו שדורות מאוחרים יותר יעניקו לו שם, מן הסתם, ויתפלאו על שאנשים ניאותו לחיות כך שנים כה רבות, כפי שאנו תוהים על תקופות שלמות בהיסטוריה האנושית.

בניגוד לנאו-קפיטליזם, שמשמר בבסיסו את חשיבות הקפיטל ומלחמת המעמדות של הקפיטליזם הקלאסי, הפוסט-דמוקרטיה לא תשמר את העקרון המארגן של הדמוקרטיה הליברלית, אף שמבחינה חיצונית מעט עשוי להשתנות. מהבחינה הזו, מדובר בתהליך הופכי לעומת המעבר לנאו-קפיטליזם: נאו-קפיטליזם עתיד לשנות את אופני העבודה והצריכה במידה מהפכנית, אך לשמר את ההגיון הפנימי והמאבק המעמדי של הקפיטליזם אותו הוא יורש. הפוסט-דמוקרטיה, לעומת זאת, צפויה לשמר את ההתנהלות החיצונית (בחירות, חקיקה וכולי), אך לרוקן מתוכן את התהליכים וכך לאיין את העקרונות שעמדו בבסיסם. במילים אחרות, זו הסיבה שמדובר ב"פוסט" ולא ב"נאו", אך אין לצפות שהפוסט-דמוקרטיה תהיה ההיפך מדמוקרטיה בצורתה החיצונית.

שלוש תופעות מלמדות על אופיו הצפוי של העידן הפוסט-דמוקרטי, ותקנה אחת לשלושתן.

כניסת בעלי-ההון אל הפוליטיקה: ככל שאפשר לשפוט, טראמפ ומקורביו לא ציפו לזכות בבחירות לנשיאות ב-2016, ואך השתמשו במערכת הבחירות לצורך הגדלת חשיפתו הציבורית, במטרה להקים חברת תקשורת ימנית שתתחרה מול פוקס, ותהווה מפלט לבכירים שונים בפוקס שקצו בה מסיבה זו או אחרת. חתנו של טראמפ כבר נכנס עוד קודם לעסקי התקשורת בקניית עיתון, וכנראה קיווה להתרחב לעולם הטלוויזיה בעזרת חמיו. כמובן, הבחירה להשתמש בתהליך פוליטי לצורך עסקי, ולהשתתף באופן מלא בתהליך, היא בפני עצמה חריגה ממה שהיה מקובל עד אז.

אל הבחירה הבלתי-צפויה של טראמפ נלווה כינון קבינט שנשען לא רק על בעלי-הון כי אם בעלי-עניין בתחומי משרדיהם. היקף השחיתות וניגוד העניינים שמתבצע כעת בממשל באופן יומיומי גדול מכפי שאפשר לעקוב. לעתים נדמה שהממשל עצמו אינו מפנים את עומק השינוי: הלחץ שהוביל להתפטרותו של טום פרייס, על שבזבז כספי ציבור על טיסות, היה שריד לעולם ישן, גם אם הטיסות עצמן כבר היו חלק מהעולם החדש. פרייס פרש, אך מזכיר האוצר סטיבן מנוחין ממשיך באותן טיסות יקרות, ומצפצף על הביקורת, תוך הבנה שמחאה ציבורית טיבה להיחלש ולדעוך, אם מתעלמים ממנה.

כבר אמרתי בשלב מוקדם של כינון ממשלת טראמפ שטילרסון ומנוחין מהווים בשורה משמעותית הרבה יותר גדולה מאשר טראמפ עצמו. בטסי דה ווס יכלה בנקל לתמוך במועמד שייראה כאיש מקצוע במקום לבקש את התפקיד לעצמה. מאחורי הקלעים, הייתה לוחצת על איש אמונה לקבוע מדיניות שתיטיב עם עסקיה הפרטיים. זו הייתה דרך הפעולה המקובלת בין ההון והשלטון. בחירת ההון לעבור מירכתי הבמה אל אור הזרקורים, ללא בושה וללא התנצלות, היא הבשורה המשמעותית של ממשל טראמפ, ואין יסוד להניח שתהליך זה הפיך, או שהוא ייעלם כליל עם נפילתו הבלתי-נמנעת של טראמפ. אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך ניתנה בעקבות נאומה של אופרה וינפרי בטקס פרסי גלובוס הזהב בינואר השנה. מתנגדי טראמפ אינם חולמים להציב בבית הלבן כלכלן או משפטן סוציאל-דמוקרט משמים ונטול כריזמה שיחזיר לאחור את מדיניות טראמפ. הם כמהים לכוכבנית ובעלת אימפריה כלכלית שאולי מדברת בשם ערכים ראויים יותר מטראמפ, אך נטולת כל נסיון פוליטי. הרטוריקה שלה אינה מלמדת על מדיניות עתידית. הכמיהה אליה מעידה שהטירוף שבהצבעה עבור איש שאיננו פוליטיקאי מקצועי למישרה הבכירה ביותר בממשלת ארצות הברית איננו מעידה חד-פעמית. השמאל האמריקאי לא מחוייב למנוע זאת בבחירות הבאות. זו עשויה להיות תחילתה של מגמה.

 

אקטיביזם כורסתי וצרכני: ראשית עידן טראמפ הוציאה רבים לרחובות. עוד בליל הבחירות, כשנצחונו החל להסתמן, יצאו אנשים רבים לבטא את זעמם. הם שבו מהר לרחוב לצעדות מחאה מיד אחרי ההשבעה, בהפגנות שכללו מספר רב יותר מקהל הצופים בהשבעה, והציפו את שדות התעופה במחאה על צו ההגירה שטראמפ פרסם, במלאת שבוע לכניסתו לתפקיד. אקטיביזם כזה נצפה גם בהצעות השונות של הרפובליקאים לבטל את ביטוח הבריאות של אובמה, והיה נראה שהוא עובד.

במקביל, הרשתות החברתיות מלאו בקריאות לפעולה שאיננה דורשת מאנשים לצאת מהבית: שיתוף של פוסט זה או אחר, תרומה לגוף כזה או אחר, קניית מנוי לעתון או לאתר זה או אחר. יש בפעילות כזו צד חיובי וראוי, אינני מתעלם מכך: להפגנה יש את הכוח שלה, אך אפשר להתעלם ממנה. תרומה לגוף מסויים שיכול לקדם מדיניות של ממש, לשלוח עורכי-דין לפעילות בעד מהגרים, לקיים עוד מרפאה לנשים, לטעון לזכותם של הומוסקסואלים לשוויון בפני החוק, ועוד, עשויה להיות משמעותית יותר מהפגנה. מאידך, הפעילות המנוכרת שאיננה מבוססת על התאגדות של אנשים שמכירים אלה את אלה בחיים, צופנת סכנות רבות.

בראש ובראשונה, המימד הצרכני של פעילות פוליטית מעין זו מאיים על מהותה של הפעילות הפוליטית: לא כל התורמים בעלי הכוונות הטובות מבחינים בהכרח בין תרומה לעמותה שפועלת כדי לשנות את המציאות בשטח, לבין רכישת מנוי של גוף עסקי. למשל, ההמונים שקנו ספר כדי לקחת חלק בבדיחה של ג'ון אוליבר אולי חשו שהם עוסקים במחאה פוליטית חריפה נגד סגן-הנשיא פנס. הספר יושלך אחר כבוד לפח בניקוי השנתי של המוסכים, ומכירתו המוגברת מהווה חלק מבולמוס קניות חסר-דעת שמקיים את הכלכלה האמריקאית ופוגע בסביבה. תומכיו הרבים של ג'ון אוליבר שמחים להוציא כסף כדי להשתתף בבדיחה, ובתוך-כך טופחים לעצמם על השכם על החתרנות הפוליטית שלהם.

הדוגמה הזו מלמדת על עוד קושי של האקטיביזם ברשתות החברתיות: הפוליטיקה משתנה מקמפיינים ארוכים שנבנים אט-אט עד כדי צבירת הכוח הפוליטי הדרוש לשינוי, לטרנדים שמתלהטים במהירה ודועכים במהירה. במשך שבוע, אולי שבועיים, הרשתות החברתיות מלאו בתיאורים של הטרדות ותקיפות מיניות. העלאת הנושא למודעות היא חשובה, אבל יש מקום לחשש שהאופנתיות הייתה בעוכריו. כמה שעירים לעזאזל שנקראו בשם דווקא באותו הזמן, אולי ישלמו מחיר בקריירה שלהם, כפי שקרה להארווי ויינשטיין וקווין ספייסי. אבל באותה מידה שהציבור גילה עניין, כך גם הוא איבד עניין. השיתופים לא תורגמו (למיטב ידיעתי) לפעילות פוליטית מקיפה למניעת הטרדות מיניות, על-ידי יוזמות חקיקה, שינוי באכיפה וכולי. שלא מדעת, הקמפיין עשוי לשמש את הפטריארכיה כמו וסת שמשחרר לחצים, במקום שימור הלחץ ליצירת שינוי משמעותי. חשוב להדגיש: אינני בא בטרוניה כלפי כל מי שנטל חלק. במציאות שבה מקשיבים כ"כ מעט, יש משמעות לפעולה נכונה ברגע הנכון. הדוגמה איננה מבקרת את אלו שמבקשים להשמיע את קולם, אלא את אופני המחאה באופן כללי, ואת האופן שבו הרשתות החברתיות מנטרלות את האפקטיביות של מחאות.

השילוב בין התרבות הצרכנית לאקטיביזם הכורסתי הוא הבעייתי ביותר: חרמות אופנתיים, קמפיינים למימון המונים שיש בהם מימד פוליטי או שאין בהם, ההצהרה הוירטואלית על השתתפות באירוע (מבלי להשתתף בו באמת), הלהבה שניצתת ונכבית מיד, היעדר הזכרון ההיסטורי שמציב את האירועים השונים בקונטקסט משותף – כולם יחד מלמדים על ניטרולה של המחאה הפוליטית, וכן על הקשר המתבקש בין הפוסט-דמוקרטיה והנאו-קפיטליזם.

שינוע המוני תלמידים למחאה כנגד רובים התרחשה באמצעות הרשתות החברתיות, אותם מצעים שהיוו כר נוח לדיסאינפורמציה של הציבור האמריקאי סביב בחירות 2016, במתקפה משותפת של ההון האמריקאי עם הממשלה הרוסית. רוב ההרוגים מנשק בארצות-הברית אינם קרבנות של מקרי טבח המוני, אלא של פשיעה רגילה. היות שפשיעה זו איננה מהווה איום על מעמד הביניים, היא לא זוכה לעניין של התקשורת. הצלחת הקמפיין הזה עד כה מלמדת על הכח של הרשתות החברתיות לעצב מסרים פוליטיים. הצלחת טראמפ בבחירות מלמדת על הסכנה של הכח הזה.

התאגידים מתאימים עצמם לביקורת הציבורית הנשמעת על הכח שלהם: גוגל חשפה בימים אלה מיזם חדש שישפר את צריכת החדשות של משתמשיה ויאפשר להם להבחין בין ידיעות אמיתיות למזוייפות. הזיוף טמון במיזם עצמו, לדידי, שכן אני דוחה את הטענה על "פוסט-אמת" כאילו מדובר במגמה חדשה המתאימה לדורנו. ה"פייק ניוז" איננו שונה במהותו מן התעמולה והברווזים העיתונאיים שהילכו תמיד על-פני הארץ. התביעה לחדשות אמיתיות מסתירה את המניפולציה הטמונה לא באמיתות החדשות, כי אם בסלקטיביות של חשיבותן. פרשיות האימיילים של קלינטון ופרשיות המין של בעלה לא היו שקריות. הבעייה הייתה בחשיבות שיוחסה להן במערכת הבחירות, כאילו שאלה נושאים חשובים יותר מנסיונו של טראמפ, מקשריו העסקיים, מכישוריו, מסירובו לחשוף את דו"חות המסים שלו, ועוד ועוד. הבחנה באמיתות הדיווח לא הייתה מונעת את המתקפה התקשורתית שתוזמרה על-ידי רוסיה במערכת הבחירות הזו.

 

ייאוש מן הפוליטיקה ומסוכניה: המאפיין השלישי הוא הייאוש מן היכולת לשנות משהו דרך הפוליטיקה. שני המאפיינים הקודמים מבהירים למה ייאוש כזה הוא רציונאלי. בפני עצמו, הוא איננו חדש. בדיחות על פוליטיקאים שמבטיחים דבר אחד לפני הבחירות ומקיימים דבר אחר למחרתן הן לחם חוק בכל דמוקרטיה. החשדנים והציניקנים היו תמיד חלק מן השדה הדמוקרטי. השינוי איננו בעצם התפיסה הזו, אלא בהיקף שלה בציבור, והאופן שבו היא משפיעה על פעולה. להצביע למועמד הטוב ביותר מבין הקיימים, ולהיות נכון לאכזבה לאחר הבחירות זהו צעד רציונאלי. קלינטון לא הייתה הופכת לנשיאה מושלמת לו נבחרה, כשם שיש מקום לביקורת על נשיאותו של אובמה (הערכה מקיפה ראשונה של כהונתו פורסמה לא מכבר בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון). להסיק מכך שמוטב לא להשתתף בבחירות בכלל, בשל החשש שתמיכתך תושם ללעג ולקלס, זהו ייאוש שאיננו רציונאלי. הבחירה תיעשה בעל כרחך, ומוטב שייבחר המועמד הראוי יותר לשיטתך, כפי שכתבתי בעבר.

חלק מן הייאוש הזה נובע בשל מחטפים פוליטיים שאנשים בעלי כושר ניתוח ירוד מתפתים אליהם. המחאה החברתית של 2011 היוותה אולי את הנסיון האחרון בישראל לשינוי שנעשה בכלים פוליטיים מקובלים של הדמוקרטיה הקלאסית, וכשלונה לעורר שינוי היא זרז משמעותי בתהליך הפוסט-דמוקרטי של ישראל (אבל שהיה קורה בלאו הכי, כפי שהתבוננות על העולם מלמדת). עם זאת, המחאה הרבגונית הזו לא תורגמה לשינוי פוליטי בשל שחקנים פוליטיים שהשתמשו בה כדי לקנות כוח לעצמם ולא לשם קידום מטרות המחאה. יאיר לפיד ומפלגתו הם הדוגמה המובהקת לכך. כל מי שבקיא בניתוח חברתי כלכלי יכול היה לדעת שלפיד יהיה ימין כלכלי ולא יעשה דבר לצמצום פערים ולקידום הצדק החברתי, אבל אלפי בוחרים הרגישו שיש קשר בין חלקם במחאה החברתית והצבעתם ללפיד. המחטף הזה התאפשר בכלים של הדמוקרטיה הקלאסית, אבל המפלגה של לפיד לא הייתה דמוקרטית בפני עצמה. אילו למפלגה היו מוסדות שקובעים מצע דרך השתתפות של חברי המפלגה, היה מקום ללחץ מלמטה שהיה מונע מלפיד לחטוף כל-כך הרבה קולות למטרה הפוכה משהם ציפו להשיג. סוג המפלגה, ולא עצם המחטף, מבשרים על אופיה של הפוסט-דמוקרטיה. אנשים יתלהבו באופן ארעי מכוכבים שייצרו קמפיין מרגש, אבל הקשר בין ההצבעה והמדיניות יילך ויתרופף. דוגמה לכך אפשר למצוא בתומכי טראמפ שממשיכים לתמוך בו גם כאשר הוא איננו מקדם את החומה שהבטיח, ומנגד מקדם מדיניות פייסנית כלפי צפון קוריאה. התמיכה בו היא פרסונלית לחלוטין, בלי מראית-עין אפילו של תמיכה אידיאולוגית.

 

שלושת המאפיינים יחד מבשרים על מעגל קסמים: הכניסה הצינית של בעלי ההון אל הפוליטיקה מסמנת שהם העריכו אל-נכונה את רמת הייאוש הציבורי וחולשת ציבור הבוחרים להתנגד למהלך כזה. האקטיביזם השרירותי והארעי שיתנהל ברמה הצרכנית יעמיק, באופן אירוני, את כוחם של התאגידים ובעלי ההון, גם כאשר אנשים מוחים על מדיניות הממשלה. ניטרול יעילותה של המחאה, יעמיק את הייאוש הפוליטי. הייאוש הפוליטי לצד הקיצוץ המדיניותי שבעלי ההון עורכים במשרדים שהשתלטו עליהם, יגדיל את החשדנות הקיימת ממילא כלפי הממשלה, ויעצים את אידיאולוגיית ההפרטה (כאילו לא ידוע כבר עתה שתאגידים דואגים לאינטרסים של הלקוחות עוד פחות משהממשלה דואגת לאזרחים): מעבר כלל-עולמי לחברות בינלאומיות שיהיו אחראיות על שירותים שבדמוקרטיה הקלאסית היו באחריות הממשלה יסמנו את קיבועה של הפוסט-דמוקרטיה בכל תחומי החיים, ולא רק לתהליך הפוליטי עצמו, עם התדרדרות באיכות התשתיות ולכן גם באיכות החיים של רוב האזרחים. ממשל טראמפ כבר החל בתהליך של הפרטת תשתיות נוספות.

בפוסט קצר שכתבתי לפני עשור בבלוג הזה, ציטטתי טור של תום פרידמן, שכתב כי "אילו כל האמריקאים יכלו להשוות את תחנת הרכבת המרכזית המהודרת בברלין של ימינו עם (תחנת) פן סטיישן המזוהמת והמנוונת בניו יורק, הם היו נשבעים שאנו אלה שהפסידו במלחמת העולם השנייה". הזנחה פושעת ניכרת בכל ערי ארצות-הברית. כל תשתית שבאחריות ממשלתית מתפקדת ברמת המינימום החיונית ולא מעבר לה. התחזוקה של משאבים לטובת הציבור היא ברמה של מדינת עולם שלישי ולא של מדינה מתקדמת. המגמה הזו תחריף עד סיום כהונתו המיוחל של טראמפ, ואין לצפות שיורשו, מכל מחנה פוליטי שהוא, יפעל להחזיר את הגלגל אחורה. כרסום כוחו של מעמד הביניים יגרום לאנשים רבים יותר להכיר עד כמה דק המעטה שסיפק להם אשליה של נוחות, אך עד אז כבר לא יהיה בכוחם לשנות זאת. אם הדת הייתה אופיום ההמונים שכרעו תחת הנטל בימי-הביניים, הרשתות החברתיות יספקו את הסם המשכיח בעידן החדש שאנו עומדים על ספו.

 

תקנה אחת לכולן

עוד קודם שבחירתו של טראמפ נראתה כתרחיש סביר, שוכנעתי, בעקבות רוסו, שדמוקרטיה צריכה למנות את נציגיה בהגרלה ולא בבחירות. הטיעון המנצח כנגד שיטת הסורטיציה היה שפוליטיקה טובה מנוהלת על-ידי מקצוענים. טיעון זה נשמט עם היבחרו של טראמפ לא משום שזו פוליטיקה טובה, אלא משום שהדמוקרטיה הקלאסית היא חלשה מכדי להבטיח שהטובים ביותר ייבחרו לתפקיד. סיכוייו של ברני סאנדרס או כל אדם הגון אחר להגיע להגה השלטון טובים יותר תחת סורטיציה מאשר בשיטת בחירות שנותנת כוח רב יותר לבעלי ההון.

סורטיציה איננה שיטה מושלמת, אבל היא מפחיתה את המוטיבציה לשחיתות ברמה ניכרת, שכן שחיתות נשענת על טווח ארוך ויכולת לסחוט נבחרים ככל שהקשר המושחת איתם נמשך, ובכך מקיימת ומגדילה את עצמה. רפובליקאים לא היו חוששים להדיח נשיא כל-כך בלתי מתאים לתפקיד, לפי המושגים השמרניים שלהם עצמם, משום שגורלם לא היה נכרך בגורלו. יתר על כן, גורלם לא היה נתון בידי הבוחרים, והתמריץ להצביע לפי צו המצפון היה גבוה יותר.

התהליך המהיר של בחירות היה מדרבן נציגים לאחריות גבוהה יותר. אם הנשיא היה יודע שהקונגרס יכול להדיח אותו ולמחרת היום לקבל נשיא חדש, שאיננו ידוע, היה עליו להיזהר יותר ולעבוד לקראת קונצנזוס. שר היה יודע שלנשיא יהיה תמריץ גבוה לפטר אותו (כדי לא להיות משוייך לביקורת על השר), ולכן היה נמנע מבזבזנות. זאת לעומת מנוחין שמסיבה עלומה יודע שמקומו בממשל טראמפ מובטח, ולכן יכול להרשות לעצמו לצפצף על הכללים.

בסורטיציה אין מקום לקמפיין מבוסס על אישיות המנהיג. קמפיינים היו יכולים להתקיים רק על בסיס נושאים. הבעייה של קוצר תשומת-הלב ומחזור הדליקה-דעיכה של הטרנד האינטרנטי לא הייתה נפתרת, אבל חלוקת הקשב לא הייתה מתפצלת בין מדיניות לסוגיות אד הומינם.

חבר קונגרס שהיה מגיע לכהונה של שנתיים או ארבע שנים ויודע שסטטיסטית זו הפעם היחידה שלו בבית הנבחרים לא היה רוצה לבלות את הזמן שלו בחוסר מעש, ותופעה אינטרנטית כלשהי, גם אם קצרת ימים, הייתה מאומצת על-ידו לכדי מדיניות. בשנתיים שהוקצבו לו, הוא היה פועל לאור המגמה הזו, מבלי צורך לרצות את דעת הקהל המשתנה.

ממילא, שיפור התרבות הפוליטית היה מפחית את הייאוש, והתחלופה הגבוהה של הנציגים שאינם פוליטיקאים מקצועיים הייתה מפחיתה את החשדנות כלפיהם, כשפלח גדול יותר באוכלוסייה היה חווה בעצמו ודרך מעגל של חברים ומשפחה את הבעיות הממשיות הכרוכות בפעילות פוליטית. ברשימה המקורית בנושא הצעתי ניסוי חברתי שידגים כיצד פרלמנט כזה היה נראה ומתנהל.

 

 

תקנה זו לא תיושם בקרוב. לבעלי הכוח אין אינטרס ליישם אותה. העידן ששמו טרם נקבע, שיעוצב על-ידי המשולש הטכנולוגי-כלכלי-פוליטי של פוסט-הומניזם, נאו-קפיטליזם, ופוסט-דמוקרטיה, אפילו לא הגיע לכדי השלמה עדיין. ראשית, הוא צריך להתממש ולהשתכלל. אחרי שיקרה ויהפוך לעובדה, הוא יתקיים לאורך תקופה ארוכה, הרבה אחרי שנות חיינו, והוא יסתיים בסוג כזה או אחר של התנגדות, מרידה, הפיכה, או רפורמה חברתית. סביר יותר להניח שהרפורמה הזו תהיה נסיון לחזור לדמוקרטיה הקלאסית, ובכך השינוי שהיא תבשר יכיל בתוכו כבר את זרע הפורענות של צמיחת הבעיות מחדש, במקום תיקון ממשי על-ידי סורטיציה. ועדיין יש טעם לומר את הדברים, גם אם אין בכוחי או בכוחך למנוע אותם או לשנות אותם.

[אל לדוגמאות העכשוויות לשוות ארעיות לדברים הכתובים כאן. מדובר בתהליכים ארוכים שיילכו ויתפתחו הרבה אחרי שהפעלול הפרסומי של אוליבר או הפגנות הנשק יישכחו. דוגמאות כגון אלו נוצרות חדשות לבקרים, ואילו היה לי זמן, הייתי מעדכן את הרשימה כל שבוע בדומגאות רלוונטיות. את המטלה הזו אני משאיר לפתחך, תלויה בעיתוי הקריאה].

 

מבוא לנאו-קפיטליזם

הנאו-קפיטליזם שמתגבש לנגד עינינו נשען על ארבעה יסודות:

 

נאו, ולא פוסט: כשהתחלתי לחשוב על הכלכלה החדשה, שגיתי לקרוא לה "פוסט-קפיטליזם", כי חשבתי שבאמת יש מעבר (לא בהכרח חיובי) לכלכלה שאיננה מציבה בעלות נכסים במרכזה. ואמנם, הקפיטליזם הקלאסי נשען על בעלות וסימן את הבעלות בתור דרך המלך להצלחה: חסר-כל שאף להגיע למעלת בעל-רכב, בעל-הרכב שאף להגיע למעלת בעל-דירה, בעל הדירה שאף להגיע למעלת בעל הבית וכן הלאה. למרבה הנכסים ההצלחה.

נאו-קפיטליזם איננו סולד מן הבעלות, אך בפעולה כפולה של אחד בפה ואחד בלב המערכת מעודדת שיח נגד בעלות מזה ("כלכלת השיתוף"), ומונעת אפשרות להפוך לבעל-נכסים מזה. גם בבסיס הקפיטליזם הקלאסי היה כזב, כמובן, אלא שהיה קשה יותר להצביע עליו כי מצבם של בני מעמד-הביניים – בעלי הבתים והרכבים המשפחתיים – אכן היה טוב יותר ממצבם של אלו שלא הגיעו לחזקת בעלות. האידיאולוגיה שעבודה קשה לצד התנהלות חסכנית יכולה להביא רווחה לכולם הסתמלה דווקא במעמד הביניים.

בשלב הראשון של הנאו-קפיטליזם, בעלי ההון פועלים לנשל את מעמד הביניים מנכסיהם, ולצורך כך נדרש גם שיח בגנות הבעלות שמחליש את ההתנגדות להשתלטות העוינת הזו. אם יושלם המהלך, השיח האידיאולוגי הזה יתעצם על-מנת להעניק תוקף למצב הרופף של חלק כה נכבד מן האוכלוסייה.

 

החלשת הקשר בין הוצאה לרכישה ובין עבודה להכנסה: התרבות הוירטואלית פיתחה את מושג הטובין הוירטואלים, סחורות שאנשים משלמים עליהן מבלי לקבל עבורן דבר-מה ממשי. ייתכן שיש לראות בתופעה הזו את ראשית הנאו-קפיטליזם, משום שהיא אפשרה למכור סחורות במספר גדל, ללא שום עלייה בייצור. הקפיטליזם הקלאסי ביצע שלב אחד של ניתוק בין מוצר להוצאה, על-ידי הקומידיפיקציה של ניירות-ערך ואף של הכסף עצמו. המסחר בכסף היה השלב הראשון של חלוקה מחדש של ההון ללא הפעילות התעשייתית של הייצור העודף, אך התרבות הוירטואלית הציעה אפיק חדש, שבו מישהו משלם מבלי שהצד השני צריך לתת לו שום-דבר בעל ערך, אלא סמליות של ערך. השלב הבא לאחר-מכן, היה מימון ההמונים, ביטוי השיא של הניתוק בין הוצאה ורכישה.

במקביל להחלשת הקשר בין הוצאה לרכישה, שוק העבודה החל לנתק את הקשר בין עבודה והכנסה. הביטוי הנפוץ ביותר לכך הוא תופעה שכיחה של אנשים שמתבקשים לתת את שירותיהם תמורת קרדיט, נסיון, שורה ברזומה, פרסום, או כל הטבה אחרת שכביכול הם יקבלו מכך שהם יעבדו בחינם. ביטוייים אחרים כוללים אתוס גובר של התנדבות (בעיקר במוסדות שאינם מוסדות צדקה מעיקרם) ותרבות של בארטרים, לבעלי היכולת. הבארטר הוא לכאורה יוצא-דופן, שכן הוא איננו תופעה חדשה, אבל תרבות כזאת בין אנשים שמחליפים ביניהם כישורי-מותרות מרחיבה ומקבעת מגמה חברתית כוללת שבה אנשים אינם מצפים שעבודתם תשמש לפרנסתם המיידית. בטווח הרחוק יותר עומדת ההצעה של הכנסה אוניברסלית בתור הניתוק האולטימטיבי בין הכנסה לעבודה.

מעבר להיבטים השונים של ניתוק בין הקשרים הקלאסיים הללו שהגדירו את הקפיטליזם, חשוב לעמוד על הקשר ביניהם. עצם הדיון בקיומו של קשר בין עבודה להכנסה או בין הוצאה לבעלות היה חסר פשר עד לפני שנים ספורות. רבים עדיין מתקשים לדמיין את הדברים הללו כנפרדים. לא רק שבקפיטליזם הקלאסי היה קשר הדוק בין עבודה והכנסה ובין הוצאה לבעלות, אלא ששני הקשרים האלה ביססו את הקשר הישיר בין הוצאות והכנסות, שעמדו בבסיס הקפיטליזם. עבודתו של אדם קבעה את היכולת שלו לרכוש נכסים, או לפחות, כך האמינו. החלשת הקשר בין עבודה להכנסה מזה, ובין הוצאה לבעלות מזה, מבשרת בראש ובראשונה על ניתוק הקשר בין הוצאות והכנסות. רופפות הקשר בין שני אלו תגדיר את אופיו של הנאו-קפיטליזם, תעצב מחדש את אופני הצריכה, ותשנה את מושגי הפנאי והעבודה, תוך טשטוש הגבולות הברורים שהיו ביניהם.

 

פרגמנטציה וסגמנטציה: חלוקת הרכבתו של מוצר לשלבים שונים שחוזרים על עצמם בצורה מיכנית הייתה אחד מסימני ההיכר הבולטים של המהפיכה התעשייתית ופס-הייצור. אך כשהמוצר היה מוגמר, ביקשו המשווקים להפוך אותו לשמיש מיידית. אמצעי המכירות הנפוץ ביותר היה הצ'ופר: אמצעים נלווים שיאפשרו להשתמש במוצר מיד, או להנות ממנו יותר. חנות מכשירי הוידאו החדשה בשנות השמונים צירפה למוצר מבחר קלטות במתנה; הרוכש מצלמה קיבל תיק, פילם ראשון חינם, התקן מבזק חיצוני, או שלושתם יחד.

כיום, המכשירים נקנים בנפרד מן השמישות שלהם: מצלמה שקניתי לאחרונה הגיעה ללא כרטיס זכרון, אם כי לא היה דרך לשמור תמונות בלעדיו; מחשב או טלפון חכם נמכרים בנפרד מהתוכנות שיאפשרו להשתמש בהן, כאילו יש למישהו עניין במחשב ללא תוכנת הפעלה.

האפליקציות מחריפות את המגמה הזו: גם אם תוכנת ההפעלה עצמה נמצאת במכשיר, היא אינה אלא מדריך שמציע אינספור שימושים שונים, שכל אחד מהם דורש תשלום נפרד. כל אלה הם דוגמאות של פרגמנטציה.

בסגמנטציה אני מתייחס להיבט הזמניות של המוצרים: בקפיטליזם הקלאסי, קנייה הייתה חד-פעמית. בעלות הייתה הישג, והיא הייתה לנצח. בשלב מוקדם, יצרנים התגאו במכשירים שקונים לכל החיים, עד שהבינו את הבעייה הכלכלית שבגישה כזו, והחלו לייצר מוצרים עם זמן-חיים קצר יותר. הסגמנטציה הנאו-קפיטליסטית מחריפה את המגמה הזו. עד לפני כמה שנים יכול היה אדם לקנות תוכנת מעבד-תמלילים לזמן בלתי-מוגבל. בפועל, הקצב המהיר של שינויי הטכנולוגיה תבע גם אז שאנשים ימשיכו וירכשו גרסאות חדישות יותר, אך לפחות מבחינת תנאי הקנייה היו רשאים להמשיך להשתמש במעבד תמלילים ישן, כל עוד המחשב שלהם שרד. לא עוד: מייקרוסופט איננה מוכרת יותר את תוכנת אופיס, אלא מחכירה אותה. אדם איננו יכול לקנות מעבד-תמלילים, כשם שגם ספרים יהיה קשה יותר ויותר לקנות. אמזון איננה מוכרת ספרים בקינדל, אלא מחכירה אותם. היא שומרת לעצמה את הזכות לסיים את חוזה החכירה, ולהעלים את הספרים ממכשירי המשתמשים. משתמשים נלהבים מתרגלים לרעיון שתשלום אין פירושו רכישה.

הפרגמנטציה והסגמנטציה יכולות לפעול בשילוב ידיים: בעבר, אדם קנה אלבום של זמר אהוב ויכול לשמוע אותו ללא הגבלה, במשך שנים, גם אם התקליט קיבל שריטות ופגמים אחרים עם הזמן. כיום, אף שאפשרות קניית אלבום עוד קיימת (אין לדעת אם זה תמיד יהיה נכון), מגמות מקטוע המוצרים מגיע גם לאמצעי הבידור, כשחברות ואפליקציות מציעות לאנשים לרכוש שירים בודדים, פרקים מסויימים מתוכנית טלוויזיה, או לשכור אותם לתקופה במקום לרכוש אותם. כל פעולה כזו מייקרת את ההוצאה הפרטית לבידור: גם אם מחירו של שיר בודד הוא נמוך ביותר, עצם התמחור של תרבות לפי יצירה שנמשכת דקות ספורות, משנה את פני שוק הבידור והפנאי בצורה שחורגת הרבה מעבר לשוק התקליטים.

בשוק הדירות, למשל, דווחו כמה אופנות בשנים האחרונות בתקשורת האמריקאית. סדרת כתבות בניו יורק טיימס שעסקה במיקרו-דירות, בישרה על סוג אחד של פרגמנטציה: בעלי בניינים שמחלקים את הנכס שלהם ליחידות קטנות יותר כדי להניב מהן הכנסה גבוהה יותר. תעשייה שלמה צמחה סביב למגמה הזו. ריהוט שתאם לדירות צרות יותר מזה, ושטח אחסון במקומות רחוקים יותר מזה. ההקבלה לעולם המוצרים ניכרת: כשם שבעבר היה ברור שמוצר נמכר עם כל מה שנדרש לשימושו, ואילו היום הוא נמכר בגרסת מינימום שדורשת רכישה של תוספות בנפרד, כך בעל-הדירה בעבר הניח שהוא קונה דירה שבה יוכל לא רק לגור, אלא גם לאחסן בה את רכושו. כיום, מצפים מבעלי-דירות לצמצם את שטח המחייה שלהם, ולהתרגל למצב שבו הם עצמם גרים במנהטן, אך חפציהם נמצאים במחסן בניו-ג'רזי. סוג של סגמנטציה תועד בכתבה מאת זוג שהתגורר שנה שלמה בניו יורק בדירות Airbnb, ומצא שהחוויה הייתה נעימה יותר מחוזה שכירות.

גם בתחום הפרגמנטציה והסגמנטציה המגמה איננה מוגבלת לצד הצרכני של הכלכלה ומשפיעה גם על שוק העבודה. מעסיקים אינם מבקשים להעסיק עובדים במישרה מלאה, ומחפשים להעסיק אנשים לתקופה מוגבלת, למשימה מוגבלת. במקום אחד כתבתי ש"חלוקת אמצעי הקיום למקטעים קטנים יותר תלך יד ביד עם חלוקת אמצעי ההשתכרות למקטעים קטנים יותר", ואחר-כך צפיתי ש"יזמים שיידעו כיום להציע דרך חדשה להמרת בעלות בשימוש מוגבל או למיקטוע של מוצר שטרם עבר את התהליך הזה צפויים להרוויח הון, עת השוק בחיתוליו". כשכתבתי את הדברים עוד לא ידעתי על שירות משאבי-אנוש לזמן מוגבל שפותח על-ידי אמזון ומכונה טורקי מכאני. ההחלשה שיש בשירות הזה כלפי כלל החברה מתבהר כשקוראים על שירותים שאנשים נותנים בעבודה זמנית, מבלי לתת את הדעת על משמעותה ומהותה, ומצרפים זאת לדו"ח שפורסם לאחרונה על ההכנסות הנמוכות של נהגי אובר וליפט. גם תופעת מימון ההמונים וגם הצעת ההכנסה האוניברסלית ישפיעו על מיקטועו של שוק העבודה.

 

פוסט-הומניזם: כבר הערתי שהקידמה הטכנולוגית, דרך התרבות הוירטואלית שהיא יצרה, היא שסללה את הדרך לנאו-קפיטליזם, בראש ובראשונה על-ידי דפוסים חדשים של צריכה. אבל מה שמאפשר, אולי אפילו תובע, את שלל התופעות שתוארו כאן, הוא התקדמותה של התרבות האנושית לטכנולוגיה פוסט-הומניסטית. בעולם שבו לא יידרשו נהגים, קופאים, מחסנאים, שליחים, ועוד, יש צורך למצוא פתרון לא למשלח-ידם של אנשים, אלא לאופן שבו הם יכולים להמשיך להיות צרכנים מועילים של התאגידים המשווקים מוצרי צריכה בסיסיים, מוצרי מותרות, ומוצרי פנאי. חברות שעוסקות בפנאי, בעיקר ברשתות החברתיות, יתחרו ביניהן על יצירת ערוץ דו-כיווני שבו הצרכנים גם משרתים את החברות ועובדים עבורן ללא תמורה, ועדיין משקיעים את ההכנסות שלהם חזרה אצלם. הסגמנטציה והפרגמנטציה של המוצרים והעבודה גם-יחד הם אלה שיפעלו לקידום כלכלה כזו, ולא בכדי אמזון היא זו שעומדת בקידמת הסגמנטציה של שוק העבודה.

כפי שכתבתי בעבר: "ניתוק הקשר בין עבודה להכנסה הוא מגמה מקבילה לניתוק הקשר בין הוצאה לרכישה, בדומה להקבלה שערכתי בין שני תהליכים של מיקטוע: מיקטוע המוצר ומיקטוע המישרה."

 

לסיכום, את יצירתה של הכלכלה הנאו-קפיטליסטית צריך להבין כמרובע שמתרחשים בו ארבעה תהליכים במקביל, שמשפיעים זה על זה, וקשורים זה בזה: בשוק הצריכה, מדובר בהחלשת הקשר בין הוצאה לרכישה, ובמקטוע המוצר (שבעצמו מתבצע בשני אופנים מרכזיים של פרגמנטציה וסגמנטציה). בשוק העבודה, אנו עדים להחלשת הקשר בין עבודה להכנסה מזה, ולמיקטוע המשרה המלאה, אם זה במישרות חלקיות, בעבודות זמניות בפרילאנס, בבארטר, או בהכנסה האוניברסלית.

ארבעת התהליכים האלה מבטאים שני מאפיינים מרכזיים של הנאו-קפיטליזם: מקטוע מחד, ורופפות הקשר בין כסף לבעלות מזה. לשני המאפיינים הללו יש להוסיף שני מאפיינים אקוטיים להבנה מלאה של הנאו-קפיטליזם: הטכנולוגיה הפוסט-הומניסטית והשלכותיה; ולבסוף, העובדה שהנאו-קפיטליזם לא זנח את חשיבותו של הקפיטל. ההון ימשיך להיות הכוח המניע של הכלכלה. המשמעות הפוליטית של הנאו-קפיטליזם הוא חלוקה מחדש של ההון הציבורי, באופן אגרסיבי ביותר, שיעביר שליטה רחבה יותר לקבוצות מיעוט חזקות.

 להורדת גירסה אנגלית של המאמר, לחצו כאן.

פרקריאט: בין מעמד למגמה חברתית

אף שאין לדעת מה דמות תהיה לעתיד באמת, ניתן להכיר במה הוא ייבדל דרך מוסכמות וקלישאות תרבותיות שסיפקו אחיזה כלשהי במציאות וכבר אינן שימושיות: מהן שנמצאות בתהליך קריסה ממושך, מהן שנשחקות אט-אט על-ידי יוצאים מן הכלל שבהדרגה מפריכים את הכלל, ומהן שכבר נמחקו כליל.

על הבעייתיות שבמונח הפרקריאט כבר הערתי בעבר, כיוון שבמקור, כפי שגם משתמע מצורתו, הוא מכוון למעמד. זהו מעמד חדש ורחב שכביכול יאגם לתוכו את מעמד הביניים והמעמד הנמוך. מלכתחילה סברתי שזה הגיוני שהכרסום בהון של מעמד הביניים תוריד אותו לשווה-ערך עם המעמד הנמוך, אבל למעשה זה פחות מסתבר. הריבוד בין מעמד הביניים למעמד הנמוך חייב להשתמר, אלא שהדברים המסורתיים שסימלו את ההבדלים ביניהם יוחלפו בסממנים אחרים, עם היחלשותו של מעמד הביניים.

הבעייה המרכזית עם המונח היא שהארעיות והרופפות המאפיינת את הפרקריאט לא תהיה תלויית מעמד בלבד. להיפך: הארעיות הולכת להיות כל-כך אופיינית, שהיא תשפיע גם על אלה שמבחינת הרכוש והעיסוק ימשיכו לנהל חיים יציבים. הסוגים השונים של אי-יציבות, כסממן לעושר וחופש מחד וכסממן לתלות ופגיעות מאידך, ניתנים לזיהוי כבר עכשיו בהבחנה שבין תיירים ומהגרים, וסוגים שונים של מלונות, כפי שתיארתי בעבר. הדוגמאות המוחשיות שקיימות כבר עתה מאפשרות להבין את האופי של העידן החדש שמתחיל להתגבש במהלך חיינו, ושאותו אני מכנה לעתים פרקריאט למרות שהוא הרבה יותר ממעמד, הוא סגנון חיים והלך-רוח שחוצה מעמדות ומתפרש על פני דרגות שונות של מסוגלות כלכלית המבשרים עידן חדש של נאו-קפיטליזם (ולא פוסט-קפיטליזם, כפי שטעיתי לחשוב בשלב מוקדם יותר).

בעצם, אני צריך להבחין בין הפרקריאט כמעמד ו-precarity כמאפיין ומגמה, אבל טרם מצאתי מקבילה עברית הולמת. "פגיעות" שרבים משתמשים בה היא שגויה לחלוטין, כי ה-vulnerability של המצב הזה היא השלכה הנובעת ממנו, אך לא המאפיין עצמו, שהוא שילוב של רופפות וארעיות, מבחינת טווח הזמן של יציבות הדברים, וטיב הקשר אפילו בזמן שהוא מתקיים. שני סוגי אי-היציבות שהזכרתי כבר מבהירים שפגיעות היא מסגור שגוי של המושג: אי-אפשר להשוות בין המעסיק שמעדיף תחלופה גבוהה של העובדים שלו (מפני שהחסרונות של אי-היציבות מתבטלים בפני יתרונות אי-המחוייבות), לבין המועסקים עצמם, שאינם יודעים אם, היכן, וכיצד, יתפרנסו בשבוע הבא. שני הצדדים פועלים במערכת כלכלית שמתאפיינת ברופפות, אבל רק סוג אחד של רופפות מוביל גם לפגיעות. אחדד את הנקודה: המעסיק משלם מחיר במערכת כלכלית זו, אבל אין הוא פגיע. המחיר כדאי לו.

 

במאמר שהתפרסם לאחרונה, טוען שון היל, עורך-דין הפעיל בסניף הניו-יורקי של הועידה הלאומית של עורכי-דין שחורים, שהמסגרת התיאורטית של הבנת הפרקריאט, כפי שהוצגה ע"י גאי סטנדינג בספרו הנושא שם זה, מתעלמת מהאופן בו שחורים בארה"ב חוו רופפות גם קודם לעליית הנאוליברליזם. מהדברים שלו משתמע שללבנים בארה"ב הבעייה הזו לא הפריעה כל עוד היא לא הגיעה אליהם. במובן זה, אני מסכים איתו, ויש מקום להכות על חטא: היבטים מסויימים של הרופפות היו מנת-חלקם של החלשים ביותר באוכלוסייה גם במסגרת קפיטליסטית קלאסית. השיח עליהם הפך נפוץ יותר רק כשהבעיות עצמן התרחבו כך שהן מאיימות לפגוע על סגנון החיים המסורתי של אלו שטעו לחשוב שהביסוס הכלכלי שלהם ישמש מגן מפני חוליי הקפיטליזם.

עם זאת, נראה שהיל שוגה בשני היבטים חשובים. ראשית, מן הבחינה ההיסטורית תהיה זו טעות להשוות את מצבם הרעוע של שחורים בארצות-הברית, כמו גם מיעוטים אחרים בהיסטוריה, לרופפות הנאו-קפיטליסטית העכשווית. מעמד כלכלי וחברתי הם תמיד תלויי-הקשר, והמאבק לשוויון או לשיפור מצב זה או אחר גם הוא קשור בנסיבות. ניתן, למשל, לתאר את היהודים באירופה של ראשית העת החדשה כפרקריאט שאפילו נוכחותם במקום כלשהו מוטלת בספק, והם חיים ללא יציבות תחת סכנת גירוש תמידית. אבל הרופפות הזו אינה דומה במאומה לרופפות העכשווית. יתר על כן, הייחוד שבמצבם ביחס לשאר האוכלוסייה מצביע גם על הפתרון: עליהם ליהנות מזכויות שוות ככל השאר.

השוני בין הרופפות שהיל מתאר ביחס למצב השחורים בעבר לבין המצב כיום הוא ההיבט השני שהוא שוגה בו: כשהרופפות הופכת לתופעה נרחבת, חוצת תרבויות ומעמדות, אין אפשרות לשיפור מצבם של השחורים על-ידי השוואת מצבם לחברה הכללית, ולכן התופעה שסטאנדינג מדבר אליה נפרדת מהמציאות שהיל מתייחס אליה. אין מדובר בדיכוי של קבוצה מיוחדת, שמעצם היותו דיכוי ניתן גם להסירו או להפסיקו באופן רשמי, אלא בכלכלה חדשה לחלוטין שתשפיע על מגוון של מגזרים וממילא למיעוטים לא תהיה נקודת-אחיזה להשוואה. הניתוח של סטאנדינג אינו מעיד על השוואת מעמד הביניים למצבם של מיעוטים, אלא דווקא מבשר הרעה במצבם, שהרי אפילו נקודת השוואה ליציבות כבר לא תהיה להם.

אני מקווה להספיק לכתוב עוד שתי רשימות, אחת שבה אנסה לשרטט בקצרה את ביטויי המקטוע של הנאו-קפיטליזם כפי שכבר ניתן לזהות אותם, מעין סיכום וחזרה על דברים שכבר כתבתי בעבר; ואחת, על דוגמאות חדשות שהתפרסמו בשנים האחרונות.

 

Hill, Sean, II. “Precarity in the Era of #BlackLivesMatter.” Women’s Studies Quarterly 45.3-4 (2017): 94-109.

Standing, Guy. Precariat: The New Dangerous Class, revised ed. London: Bloomsbury, [2011] 2016.

 

והיה לנוס שמה

נקודת המוצא של ההפרדה היא התחושה המרגיעה של הסדר הטקסונומי: קו שונה מצו, ראובן אינו דומה לשמעון. תיחומים וקווי הפרדה מסמנים את המודרים אל מחוץ לקבוצה, ומייחסים בשוגג תכונות שונות לכל מי שנמצא בתוך הקבוצה. ההפרדה אולי מועילה בניהול וארגון חומרים שונים, אבל כדי להאמין לתועלת שלה בסיטואציה חברתית כלשהי יש צורך בדיסוננס קוגניטיבי מתמיד, שמתכחש לכל הפעמים שבהם ההפרדה לא עבדה. כדי להאמין שיש תועלת בהפרדה בין נשים וגברים בבתי-תפילה, למשל, צריכים אנשים לשכוח את כל הטומאה (הטקסית או המוסרית) שגברים מביאים איתם לעזרת הגברים, וצריכים לשכוח גם את טהרת הנשים, שנתבעת מהן על-פי חוק. כדי להאמין בתועלת הבטחונית של ההפרדה בין הגדה המערבית לשאר ישראל, צריכים גם לדמיין את ההפרדה, וגם להתכחש לכל הנקודות שבהן ההפרדה הזו רופפת, גמישה, כוזבת; צריכים להתכחש לכל הסכנות הבטחוניות שנמצאות בתוך ישראל, ללא קשר לתושבי הגדה, ובעיקר צריכים לשכוח כליל את הסיכון הבטחוני הגדול פי כמה שישראל מציבה לתושבי הגדה עצמה. רק כך אפשר להאמין שהפרדה בין ישראל לפלסטינים היא צורך בטחוני שהתומכים בו דואגים בראש ובראשונה להגנה על בטחון ישראל.

מאז שהחלתי לחשוב על משמעות ההפרדה כאידיאולוגיה, לעומת הצד הטכני של מעשיותה, נוכחתי שוב ושוב עד כמה המחשבה הזו מידבקת. אינני זוכר כבר את שלל המקרים והדוגמאות, אבל דומה שאין נושא בציבוריות הישראלית שאין מי שימצא לו פתרון בצורת הפרדה: לרכז את כל הבעייתיים במקום אחד, ולבודד אותם מן השאר; או: לצייר קו, מוחשי או דמיוני, בין קבוצות שונות, ולחלק את העוגה ביניהן. שיתוף-פעולה או אפילו חריקת-השיניים של דו-קיום כפוי, מצטיירים יותר ויותר כרעיון הזוי, על-אף שהחיים מוכיחים תמיד שהם חזקים יותר – ומעורבבים יותר! – מכל קו שבן-אנוש יכול לצייר. ההפרדה עצמה מכילה לא-פעם את פרדוקס ההכלה של הזר והמרחב: היא איננה רק הגלייה, שדוחפת את הזר החוצה, אלא גם כולאת את המוכר מבפנים.

ספר חדש של מייקל לואיס, מרצה ממכללת ויליאמס במסצ'וסטס, דן בתכניות אוטופיות לערים מודרניות כולל דוגמאות רבות כמו זאת שלעיל, פרי עטו של רוברט אואן שהציע חזון לעיר בשם "ניו הרמוני" באינדיאנה, ב-1825. החומה הבצורה המורכבת מבתי העיר מאפשרת לתושבי העיר לצפות אל הסכנות האורבות מבחוץ, בזמן שהמרחב הציבורי מוגן על-ידי העיר כולה. ארבעת עמודי התאורה שחולשים על המרחב הציבורי אינם רק פתרון יעיל לכאורה לתאורת-לילה. הם גם מלמדים על דו-הכיווניות של הבתים: התושבים יכולים להציץ כמו שומרי העיר החוצה, אך הבתים הפרטיים גם צופים אל הכיכר, וממשטרים את המרחב הציבורי שלה. כביכול לרווחת התושבים עצמם.

המבנה המרובע של העיר, שחוזר ברבים מן השרטוטים האוטופיים שלואיס בוחן, הוא מצד אחד מדעיות מודרניסטית מובהקת, שמבקשת להכפיף את העיר לחוקים נוקשים של תכנון, מבלי להשאיר מקום לצמיחה אורגנית של חיים עירוניים, אך מצד שני, לואיס טוען, זוהי השפעה נוצרית ששואבת השראה מעבר מדומיין, לפי העיר המתוארת ביחזקאל מ"ח, ויחסה אל תיאור המחנה בספר במדבר (על הקשר בין השניים ראו בספרה של נילי וזאנה, "כל גבולות ארץ", פרקים 5 – 6). לואיס מצביע על כך שהטיפולוגיה התריסרית של שבטי ישראל בחיבורים אלו קיבלו משמעות חדשה של שנים-עשר השליחים במסורת הנוצרית. אבל העיר הקדושה המתוארת בברית החדשה (חזון יוחנן כ"א) עצומה במידותיה, שאין כל אפשרות ליישם את התיאור כעיר מופת על-פני האדמה. ההשראה מרודדת אם-כן לכלל אחד, פשוט לביצוע: "על העיר להיות מרובעת" (לואיס 28).

אך לא כל המתכננים של ערים אוטופיות היו בעלי מניע דתי. לואיס מדגיש שאואן, שתכנן את ניו הרמוני בשרטוט לעיל, לא היה דתי, והוא משתמש במפגיע במונח "בדלנים" כדי להתייחס למגמה של אנשים שמבקשים לבנות קהילות שפורשות מכלל החברה, מבלי להתייחס למניע שלהם או לדתיות שלהם. אואן קנה את שטחה של "הרמוניה החדשה" בעקבות כשלון של קהילה לותרנית לייסד שם יישוב שמבוסס כולו על לותרנים. במילים אחרות, זהו "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" של ממש, שמבקש להקים עיר מדעית, חילונית, מודרנית, על חורבות יישוב דתי. אך שאיפות אוטופיות אינן יכולות להיות נעדרות רגש דתי בכלל, גם אם אין זו דת ממוסדת. העבודה בקהילה של ניו הרמוני חולקה לשישה אגפים, כשבכל אגף עומד מפקח, כל אחד מהם תופס את תפקידם של שני שליחים. קשה לברוח מטיפולוגיות.

דוגמה אחרת שלואיס בוחן היא "כריסטיאנופוליס", חיבורו האוטופי של יוהאן ולנטין אנדריי, תיאולוג גרמני בן המאה ה-17. חיבור זה (תרגום חדש לאנגלית פורסם ב-1999), העוסק בעיר אוטופית המיוסדת על האמונה הנוצרית, מתאר עיר סגורה, שהמשוטטים המגיעים אליה במקרה, נדרשים לעבור שלוש בחינות בטרם יורשו להיכנס אל העיר: עיסוק ואופי; מראה חיצוני ובריאות; התפתחות שכלית. למרות נקודת המוצא הדתית, יש כאן סימנים ברורים של ניצני ההשכלה, ואף של הלאומיות: האידיאל של ההסתגרות, הרעיון של אזרח שמועיל לקהילה, והקשר בין גוף, מדע, ותעסוקה. כמעט מתבקש למצוא שלוש בחינות כאלה בטקסט חילוני-פשיסטי, ולא בטקסט דתי.

בהקשר של בחינות אלה אין זה מפתיע שלואיס מגיע בספרו גם לשארל פורייה, האוטופיסט שביקש ליצור מדע שיסווג את כל סוגי האנשים, ויבנה קהילות באופן מחושב לפי מגוון מזגים וכישורים. לואיס מזכיר את רעיון הפלאנסטר (Phalanstère) של פורייה, מילת-הֶלְחֵם המורכבת מהמילה פלנגה ומנזר. הבדלנות האוטופיסטית מקבלת כאן ביטוי מובהק לשילוב הלוחמני והדתי בפרוייקט החילוני המובהק של פורייה. חזון הפלאנסטר זכה למספר יישומים בארצות-הברית, למשל בחוות ברוק (Brook Farm) במסצ'וסטס, ובמונמות', ניו ג'רזי (North American Phalanx).

יש משהו מאוד הולם בבחירה בדלנית של קהילות אוטופיסטיות. זוהי טהרנות בלתי-מתפשרת שאיננה מסוגלת להתעמת עם המציאות של אנשים שחושבים אחרת, ועל-ידי הבחירה הזו עצמה כבר מצביעה על חוסר ההיתכנות של הקהילה שלה עצמה, שתאלץ במוקדם או במאוחר להתכחש לפגמים מבית. נסיונות אמיתיים לתיקון חברתי דורשים נכונות למעורבות וההתקשרות עם החברה הסובבת. אם התיקון הוא סלקטיבי, הוא לא באמת נוסה.

בדברי הסיכום לואיס זוקף לגנות האוטופיסטים דוגמת אואן את ההתעלמות מהמורכבויות הכרוכות בדינמיקות חברתיות שפגמו בנסיונות שלהם. הוא גם מבקר את אנגלס שהתעלם מקהילות שיתופיות חילוניות בארה"ב, משום שהן לא עלו בקנה אחד עם החלום שלו לגבי הגורמים שיבטיחו הצלחה לקהילות כאלה:

 

To adopt some of these factors while ignoring others, and to expect the same results, is to misunderstand the dynamic complexity of these societies. So Robert Owen learned at New Harmony, the one large-scale, purely secular version of Rapp's society. Engels quietly ignored New Harmony in his account, although it challenged his central assumption that those who were free of religious "insipidities" would achieve far more than those who were burdened by them. As if to make up for the glaring absence of New Harmony, he breathlessly declaimed a long roster of communal societies that were secular in origin or at least not explicitly millenarian: among others, John Collins's town of Skaneateles in New York; George Ripley's Brook Farm in Massachusetts; Thomas Hunt's Equality in Wisconsin; and Adam Heinrich Ginal's Teutonia in Pennsylvania. All were negligible, and within the decade all were defunct. (217)

 

 

Lewis, Michael J. City of Refuge. Separatists and Utopian Town Planning. Princeton: Princeton University Press, 2016.

Andreae, J. V. Christianopolis, introduced and translated by Edward H. Thompson. Dordrecht: Kluwer, [1619] 1999.

וזאנה, נילי. כל גבולות ארץ. גבולות הארץ המובטחת במחשבת המקרא על רקע המזרח הקדום. ירושלים: ביאליק, 2007.