בין אחריות מוסרית לחוקית במלחמה צודקת ובלתי-צודקת

כתב העת אנליזה (Analysis) הקדיש במת דיון נכבדת לספרו של הפילוסוף ג'ף מקמהן, "הרג במלחמה". ספרי עיון על הצדק במלחמה משמשים תמיד דוגמה מובקת לאופן שבו מגדל השן האקדמי לעולם איננו נבדל לחלוטין מן החברה שבה הוא נטוע. ספרו הקלאסי של מיכאל וולצר קנה לו שם משום שהוא העניק ביסוס תיאורטי מקיף לדור שלם שזעם על המלחמה בויאטנם. הוא תורגם לעברית וזכה להצלחה בארץ, בין היתר, משום שהוא הקדיש דיון נרחב לא פחות למלחמת ששת-הימים אותה הוא הנגיד למלחמת ויאטנם והצדיק אותה. אין זה מפתיע, ודאי, שהביקורת של וולצר על "עופרת יצוקה" לא התקבלה באותה הערכה בה הוכרו יכולותיו כהוגה כשהוא הצדיק את ששת-הימים.

ספרו של מקמהן מודע לחוב שהוא חב לוולצר ולרבים אחרים שהתפנו לעסוק בשאלה הזו, אך אין הוא הולך בעקבותיהם. אחד ההבדלים החשובים בין השניים הוא ההתנגדות של מקמהן לטענת וולצר שכל הלוחמים שווים במעמדם המוסרי בזמן הלחימה. תחת זאת, מציע מקמהן להבדיל בין מעמדם המוסרי למעמדם המשפטי. מעמדם המשפטי שווה, גם אם מעמדם המוסרי איננו שווה. מעמדם המשפטי – גם מבחינת החסיון המשפטי והזכויות המשפטיות העומדות להם על דברים שעשו בלחימה, אך גם מבחינת החובות המשפטיות המוטלות עליהם בזמן הלחימה.

ההבחנה בין המוסר למשפט היא משמעותית, ויש לה פוטנציאל לתרום לשיח הישראלי על פשעי מלחמה, שמתאפיין לרוב בויכוח חירשים בין תומכי ה-jus ad bellum (המגזימים בטיעוניהם), לבין מבקרי ה-jus in bello (המגזימים טענתם גם הם).

הדיון איננו נסוב רק על הנוהג הנכון במלחמה – שמופעיה במאה ה-21 מעלים שאלות מסדר שונה לעומת המאה ה-20, עם ההתפתחויות הטכנולוגיות המאפשרות לצבאות להתקיף מבלי להציב את חייליהם בסכנה בשטח האוייב – אלא גם על הראוי והצודק בהפללת אחראים ולוחמים לאחר המלחמה. לשאלות כאלה יש השלכות מעשיות על תביעות חוזרות ונשנות נגד בכירים ישראלים בחו"ל, ושינוי השיח עשוי לדחוף לשינוי חוקים שייצרו מציאות חדשה.

מקמהן מבקש לדחות את ההשוואה המוסרית בין הצדדים, דווקא משום שהצד העליון מוסרית עשוי לקחת לו חירויות בקרב שאותו צד לא היה רוצה לתת ליריבו. הדוגמה ששבה ועולה בדיונים כאלה היא על גרמניה הנאצית, אבל אנו יכולים גם לגזור מקבילות למציאות הישראלית: לישראלים ברור שהם הצד המוסרי העליון בסכסוך, והיות שהצד הנחות יותר משתמש בדרכים שפלות כמו השתלבות בתוך אוכלוסייה אזרחית, יש לישראל זכות לפגוע באוכלוסייה אזרחית במהלך הלחימה. זהו נראטיב ישראלי מצוי. מקמהן טוען שאין דרך להצדיק פגיעה באוכלוסייה אזרחית מצד אחד, מבלי להעניק את אותה רשות (חוקית) לצד הנחות מוסרית לנהוג באותה דרך ובאותם אמצעים. אם נוסיף לכך את ההכרה שכל צד משוכנע שהוא הצד העליון מוסרית, נבין את מורכבות הבעייה. לכן, מקמהן מוכן להודות שיש היירככית מוסר במלחמה, ושתיאורטית לצד המוסרי יותר מותר היה לעשות צעדים חריפים יותר כדי להביס את הצד הפחות מוסרי, אך מסיבות פרגמטיות הצד המוסרי יותר צריך לאסור על עצמו לנהוג בדרכים שהוא לא היה רוצה שיופנו כלפיו. כמה שונות העמדות בשיח הציבורי בישראל כאשר מדברים על החמאס המתערבב באוכלוסייה אזרחית או על המתנחלים כחיילים אזרחיים המיישמים מדיניות כיבוש צבאית-בטחונית. לו רק היו יותר אנשים נכונים לדבר על עמדה עקבית ביחס לפגיעה באזרחים בשני הצדדים, שלא לדבר על קריאה לכל הלוחמים ללבוש מדים בשעת קרב (את התביעה האחרונה כמעט אי-אפשר להעלות על דל-שפתיים כי מימין ומשמאל מקובל שאין להרשות לפלסטינים להקים צבא, ואיך ילבשו מדים אנשים שאין להם צבא?).

אני רוצה לצטט רק קטע קצר מתוך התגובה של מקמהן לפאנל הפילוסופים שדן בספרו, ובייחוד מתוך קטע שבו הוא מגיב למייקל אוצוקה מהמככלה האוניברסיטאית של לונדון (UCL):

אוצוקה ואני מסכימים שאין להעניש לוחמים בלתי-צודקים על הרג לוחמים צודקים. אני טענתי שאין זאת משום תנאים מקלים בלבד התקפים לפעולתם, אלא גם בשל מגוון שיקולים מעשיים שהופכים את הענישה למזיקה. אוצוקה טוען שאפילו בהיעדר השיקולים המעשיים הללו תהיה זו טעות להענישם, ושהרעיון לפיו הם פעלו במסגרת הזכויות שלהם מספק הסבר טוב יותר לחסינותם מרעיון החנינה.

אני מפרש את המצב אחרת. לוחמים בלתי-צודקים חסינים מוסרית מענישה חוקית משום שמבחינה מוסרית אסור להעניש אנשים שלא הפרו את החוק. אך הסיבות שבעטיין החוק פוטר לוחמים בלתי-צודקים מעונש הן מעשיות, המבוססות על הקושי להבחין בין לוחמים צודקים ובלתי-צודקים. אלו הם שיקולים מעשיים שונים מאלו שאוצוקה הציע שנתאר לעצמנו כנעדרים על-מנת לשקול אם עדיין יש לראות בהענשת לוחמים בלתי-צודקים טעות. כך שהבסיס לחסינות שלהם מעונש הוא בסופו של דבר מעשי ואיננו תומך בטענה שיש להם זכות מוסרית להרוג, במובן שזכות גוררת הרשאה. זכות להרוג ממין זה איננה יכולה להיגזר מההיתר החוקי להרוג, שיסודו תואם את אי-המוסריות של ההרג עצמו.

(McMahan, “Who is Morally Liable,” 545-6)

מרתק לעקוב אחר פיתולי היחס בין החוק והמוסר בטיעונים הנגדיים בין מקמהן ואוצוקה. החוק עצמו צריך להיות מוסרי (לפי שניהם), והענשה בחוק של אדם שלא הפר את החוק תהיה לא רק בלתי-חוקית, אלא גם בלתי-מוסרית, אפילו המעשה של הנאשם הוא בוודאות מעשה בלתי-מוסרי. אני נזכר בהקשר זה בדברים שכתבתי על החובה המוסרית שבציות לחוק (פוסט שנזכרתי בו גם אגב הפוסט הקודם, בנוגע לחוק החרם, והעמדות השונות שלי ושל דובי בנוגע לתגובות הראויות לחוק הזה).

הקושי להבחין בין לוחמים מוסריים ללוחמים בלתי-מוסריים נשען על אותה הבחנה בין הצדק עד המלחמה והצדק במלחמה. מקמהן מדגיש שכשהוא מדבר על "אזרחים בלתי-צודקים", הוא מתכוון במובן טכני לאזרחים של מדינה שנכשלה במבחן הצדק עד המלחמה, ולכן כל אזרחיה הם בבחינת אזרחים בלתי-צודקים, מבלי קשר להתנהגותם במלחמה עצמה (ממילא אנחנו מניחים שאזרחים אלה אינם מעורבים בלחימה, כי אם הם מעורבים בלחימה ולא מזהים את עצמם כלוחמים, הם אינם בגדר אזרחים, אלא לוחמים בלתי-צודקים גם בתוך הלחימה). אבל הלוחמים נבחנים לא רק מצד ההשתייכות שלהם והצדק של הצד שלהם עד המלחמה, אלא גם על הנוהג שלהם בזמן המלחמה. תיאורטית יכול להיות לוחם ששייך לצד הצודק, ואפילו שכל היחידה שלו נהגה באופן ראוי בזמן הלחימה, ולכן הוא באופן מוחלט שייך לצד של "הלוחמים הצודקים", אך די בפעולה בלתי-צודקת אחת שלו במהלך הלחימה, כדי להפקיע אותו מכלל זה, ולהפוך אותו ללוחם בלתי-צודק. ההבחנה הזו קשה, ודאי כשאין לנו עניין בצדדים של שחור ולבן בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושני קווים מנחים צריכים להיות לפנינו בכל דיון בנושא: ראשית, להכיר בכך שאי-צדקתו של החייל הבודד איננה מכפישה את המערכת בכללה, ואפשר גם לגנות את החייל הבודד, וגם להצדיק את המלחמה. שנית, לוודא שהמערכת איננה נוהגת כך בחייליה כדרך לנקות את עצמה על-פני השטח, ולטעון לעשבים שוטים הפוגמים בשלמות המערכת.

McMahan, Jeff. Killing in War. Oxford and New York: Oxford University Press, 2009.

____. “Who is Morally Liable to be Killed in War,” Analysis 71.3 (2011): 544-559.

Lang, Gerald, Michael Otsuka, Bradley Jay Strawser and Jeff McMahan, “Book Symposium: Killing in War,” Analysis 71.3 (2011): 511-559.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה