מבוא ללימודי דתות: אלים

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

עלילות:

בהגאוואד גיטה, 1, 3, 9

אנומה אליש

עלילת גלגמש, לוח שישי (גלגמש ואישתר)

הסיודוס, מתוך התאוגוניה

קוג'יקי, 1.6-8

אובידיוס, מטמורפזות, מתוך ספר 2 (על פאיתון)

מזמורים:

פינדארוס, מזמורים נמאיים, 1, 6, 11

ריג ודה, מבחר מתוך המנדלה הראשונה

הבחירה לפתוח את הקורס באלים ולא באל משקפת את הכרונולוגיה של התפתחות הדתות, ואת השינוי שחל בתרבויות שונות ובתפיסת האל במעבר מחברות פוליתאיסטיות למונותאיסטיות. שינוי זה איננו מאפשר לנו את המעבר הלינארי הרגיל מדיון במקרה הבודד, קרי במושג "האל" ומשם להרחיב אותו ל"אלים". אם הקורס היה מובנה כך, הנחות רבות לגבי האלוהות שהיו מתבררות בשיעור הראשון היו הופכות לבלתי-רלוונטיות עם ההתקדמות לדיון בפוליתאיזם. עם זאת, ראוי להימנע מתפיסות לינאריות בכל מקרה: סכימה ידועה רואה במעבר מפוליתאיזם למונותאיזם הפשטה מבורכת, התקדמות מתפיסות "פרימיטיביות" לעבר ראייה מורכבת ומופשטת יותר של האל. בפועל, המעבר הזה איננו חד כפי שנטען, ואיננו בבחינת התקדמות בלבד.

אולי המושג החשוב ביותר להבנת העולם האלילי איננו "פוליתאיזם" שמתייחס לשאלה כמותית, אלא המושג “סינקרטיזם”. בניגוד למונותאיזם, הפוליתאיזם איננו מישנה סדורה המחייבת עקביות ומערכת ריטואלית אחת. אמונה פוליתאיסטית היא במהותה דינמית ומאפשרת הוספת והורדת אלים מפולחן של יחיד כלשהו, או ממערכת אמונות של קהילה. חלק ממערכות משוכללות הכוללות אלים רבים משקפות התחברות בין קהילות שונות, שכל אחת מהן עובדת אל מסויים, והקשרים החברתיים/מסחריים/פוליטיים/תרבותיים בין הקהילות הללו גורמים לכך שכל קהילה מאמצת את האלים של השנייה, מתוך רצון לכבד את האמונה של האחר וללמוד מהתרבות שלהם. שושלות אלים, כמו אלה המתוארות באנומה אליש או בתאוגוניה של הסיודוס, משקפות תהליך דיאלקטי שגורם לריבוי האלים. מחד, האדם תוהה אחר תולדותיו ותולדות סביבתו: מניין בא? מדוע השמיים כחולים, או מדוע יורד גשם? מדוע יש מדבריות, ועוד. התשובות מנוסחות בעלילות אלים: מלחמותיהם, קנאותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם יצרו את העולם כפי שהוא. אך התשובות האלה מעלות שאלות נוספות: מי הם האלים? מה הן תולדותיהם? מדוע הם כך ולא אחרת? העלילה מתפתחת לא רק קדימה, אלא גם אחורה, לאלים קדומים עוד יותר. בצד זאת,נראה שחלק מריבוי האלים בעלילות משקף שינויים פולחניים. כך סיפור עלייתו של מרדוך לגדולה, המסופר באנומה אליש, נקרא כמו השתקפות שבה מרדוך "בולע" אלילים אחרים, מצרף אליו את תאריהם ותפקידיהם, ופולחנים שונים מתכנסים ומתאחדים לכדי דמות אחת, במהלך שיש בו לא רק עמדה תיאולוגית אלא סביר להניח גם רקע פוליטי של איחוד וחיזוק קשרים בין ערים שונות.

יחס האלים אל הטבע הוא מורכב. יש עלילות המשקפות תפיסה של האל כנפרד מהטבע, בעוד שתפיסות אחרות רואות את הטבע כביטוי של האל ממש. כשמרדוך בורא את השמיים על-ידי ביתור גופתה של תיאמת, האם עלינו להבין מזאת שהאל הוא חלק מהטבע (השמיים הם גופה ממשית וחומרית של אלילה קדומה), או שהאל הוא נפרד מהטבע (מרדוך, שכעת עומד בראש הפנתיאון ברא את השמיים, והוא עצמו איננו גורם-טבע). סיפורו של פאיתון, שביקש מאפולו אביו לנהוג במרכבת השמש מעלה גם הוא שאלות כאלה: בתרבויות מסויימות, השמש עצמה נתפסה כאל. האם פירוש הדבר שכשאנשים התבוננו השמיימה הם האמינו שהם רואים את האל? אם כך, הם דמיינו אל שאין לו צורת-אדם, דבר שהוא יחסית נדיר בעולם האלילי והמונותאיסטי גם יחד. אבל הסיפור על אפולו הנוהג במרכבת השמש, מתארת את השמש כחפץ שנפרד מהאלוהות שאחראי עליה. מרכבות מטבען גדולות יותר מן המשא שלהן, ולכן למרות שברור שהאגדה קשורה לאשליה האופטית על מסלול השמש הנוצרת בזמן שכדור הארץ סב סביב צירו, אפשר לשאול את עצמנו אם מישהו האמין אי-פעם בסיפור הזה כפשוטו, למרות שהמשא גלוי לעין והמרכבה בלתי-נראית, או שמא גם קוראים קדומים ראו בזה סיפור או מטאפורה. בדומה לזה, דברי הסיודוס על השינה והמוות כשני אלים-אחים. דימוי השינה לאל יכול להתפרש כאילו האל נפרד מהטבע, המסתובב בעולם ומרדים את כולם, אך יכול להתפרש גם כאילו האל הוא בתוך הטבע עצמו, ותחושת השינה, או התופעה שלה היא-היא הביטוי של האל. גם כאן אפשר לתהות על מידת הקונקרטיות שאנשים ייחסו לתיאור כזה. האם להעיר מישהו פירושו לגרש נוכחות של אלוהות? אולי התמימות איננה בקרב הקדמונים, אלא בקרבנו, שחושבים שהם התייחסו לדברים הללו בצורה מילולית ולא סמלית.

מן היחס המורכב בין האל והטבע נגזר גם היחס המורכב בין אלים לבני-אדם. בהתייחס לסיפור של פאיתון העיר אחד התלמידים שהמוטיב של אסון שנוצר מיחסים בין בני-אדם לאלים וטשטוש הגבולות או ערבוב התפקידים ביניהם חוזר במיתוסים שונים במיתולוגיה הרומית. בדומה לכך, כשאישתר מחזרת אחרי גלגמש, הוא איננו מוחמא מכך שאלה התאהבה בו ומשיב לה בפנים זועפות, כשהוא מעדיף להתרחק ממנה. הטשטוש אמנם מתאפשר מתוך תפיסה שהאלים ובני-האדם אינם כל-כך שונים באופיים ומהותם, ואלה גם אלה נוחים להתרגז, לפעול בשרירותיות ובו-זמנית להכיר בחובות כלפי צו עליון. אישתר מבקשת להמיט הרס בעולם כנקמה גחמתית על העלבון שהטיח בה גלגמש, אבל אביה מבקש לוודא שיש באמתחתה מזון לספק לאנושות אחרי ההרס. המחוייבות היא, כמובן, הדדית, ובבהגאוואד גיטה מוצאים אזהרה של קרישנה לנסיך ארג'ונה פן יתפתה להיות כפוי-טובה, מתוך תפיסה של "כוחי ועוצם ידי", ושאל לו לשכוח להקריב קורבן מכל השפע שלו. מקצת הפרקטיקה של קרבנות כאלו משתקפת במבחר המזמורים של הריג ודה, המתארים השכמה הפותחת את הבוקר במתן ברכה וניסוך נסך לאלים, מתוך הכרת תודה ובקשה ליום החדש.

תחושת המחוייבות הזו, או ליתר דיוק, הדיעה שלאלים יש מחוייבות כלפי האדם, מתבססת בין היתר על האמונה של הוריה משותפת. פינדארוס פותח את אחד ממזמוריו בקביעה שישנו מין אחד של בני-אנוש ומין אחר של אלים, וששניהם מקורם באם אחת משותפת. תיאור גנאולוגי מפורט של קשר ביולוגי בין בני-אדם לאלים מופיע במיתולוגיות שונות, ולפחות בחלקו מקביל למטאפורה של האל כדמות אב, שנמשכת בדתות מונותאיסטיות עד היום.

בקוג'יקי היפני, ישנו תיאור של אלה שאבריה האינטימיים נצרבים בשעת לידתה. כתוצאה מסבלה היא נופלת למשכב ומקיאה. מהקיא שלה נוצרים שני אלים מקבילים, זכר ונקבה. הגנאולוגיה ממשיכה לתאר אלים שנולדים מצואה, שתן, דם ודמעות. התיאור הזה מקפל במלוא החריפות את הדמיון החמקמק שבין בני-אדם לאלים. מצד אחד, בדומה לבני-אדם יש להם גוף, יציאות, נוזלי חיים ועוד. בכך הם אנושיים מאוד, אולי אפילו פגומים, ובכל מקרה – פגיעים. בניגוד לבני-אדם, היציאות האלה אינם פסולת, אלא יש בהם עצמם כוח מחייה ומסתורי, שמסמן את ההבדל המהותי בין בני-אדם לאלים. כשקראנו את המיתוס הזה, העירה אחת התלמידות שמשהו שהיא לא חשבה עליו עד אותו רגע הוא שמונותאיזם מנציח פטריארכליות, בעוד שבחברה פוליתאיסטית, מערכת הסמלים מאפשרת לנשים לקחת חלק גם בעולם השמיימי. ההערה הזו נכונה לעוד דברים רבים: המונותאיזם מבנה ישות אחת, שצריכה לשאוב לתוכה ולהכיל את מכלול התופעות שבטבע, בתרבות האנושית וביקום. כרעיון מוניסטי או פנתאיסטי יש בזה מימד מעורר-השראה, אך בהשוואה לאמונות מרובות-אלילים יש בזה גם מימד של השטחה, המכפיף את הכל לדמות אחת בלבד, לרוב פטריארכלית, פרטיקולרית (שייכת לעם אחד, גזע אחד וכו'). לא סיפרתי בכיתה את הבדיחה על האפיפיור שעלה השמיימה לראות את אלוהים, וכשחזר וכולם הקיפו אותו לשמוע מה דמות האל ומה הוא אמר לו, השיב: "היא שחורה". הבדיחה הזו מצחיקה רק בחברה שבה כל-כך מקובל שאלהים הוא גבר לבן, שההפתעה הזו יכולה ליצור מימד קומי.

הפוליתאיזם גם מאפשר הסברים לרוע בעולם, שהמונותאיזם נאלץ להמשיך להתמודד איתם. גם במסגרת אמונות מונותאיסטיות מתפתחות אמונות בישויות חלופיות, כמו השטן, הסטרא אחרא, מלאכים, שדים ועוד, שתפקידם להסיר מעל האל אחריות לדברים שונים, שחברה פוליתאיסטית המשיכה לשייך לאל, אך לאל אחר – נוסף. הבדל חשוב נוסף בין השתיים שעולה מתוך ההסמלה המשוכללת בריבוי אלים שמצטמצמת לכדי אל אחד בחברה מונותאיסטית הוא הצרת הסובלנות כלפי אמונות של אחר. ההפשטה של המונותאיזם לקראת אל מטאפיזי הנחשבת למבורכת או חיובית בצורה לינארית, יכולה גם להיתפס בצורה שלילית במושגים של סובלנות, אם כי מלחמות נערכו בחברות מונותאיסטיות ופוליתאיסטיות בצורה שווה, אפילו בין קבוצות מונותאיסטיות שהאמינו באותו אל.

כפי שיש מקום לביקורת על שאלת קיומו של מונותאיזם צרוף, לאור אמונות בשטן, מלאכים ועוד, כך אפשר לפקפק בפוליתאיזם הצרוף. העובדה שהמיתולוגיות חוזרות פעם אחר פעם לתיאור פנתיאון שבו אל כלשהו הוא עליון על האחרים, היא סימן לנטייה מונותאיסטית, אולי שאיפה ל"מנהיג חזק" – אם אפשר להשטיח לרגע את הדיון האמוני במושגים פוליטיים – שיפקח על מעשיהם של האחרים, כשם שאל מונותאיסטי מפקח על ברואיו ויצירתו. באחד הקטעים האחרונים שקראנו מתוך הבהגאוואד גיטה, קרישנה מורה לארג'ונה שעליו לעבוד רק אותו, ולמרות ריבוי התופעות בטבע וריבוי האלים שאחראים עליהם, הכל חוזר למקור אחד וסיבה אחת, שאיננה משתנה ונשארת על עומדה. התיאור הזה נשמע יותר קרוב למונותאיזם מכל דבר אחר, ומהדהד את רעיון המניע הבלתי-מונע האריסטוטלי, שנקרא בשבוע הבא.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

7 מחשבות על “מבוא ללימודי דתות: אלים

  1. סביר להניח שאז כמו היום היו אנשים שהתיחסו לסיפורים באופן מילולי ואחרים באופן סמלי.

  2. נקודה טובה, תודה. מתודולוגית, אני חסיד של "סביר להניח שאז כמו היום", במיוחד כשהכוונה היא לסוגייה תודעתית. אבל יש כאלה שדוחים זאת מכל וכל, דווקא משום שאנחנו יודעים על דברים שהשתנו מהותית.
    עוד דבר שעדיין מצריך בירור בעניין זה הוא מי האנשים שמתייחסים כך ואחרת ובאיזה מידה של רשמיות. למשל, ודאי יש כיום התייחסויות שונות לאמינות סיפורי המקרא, אפילו בקרב מאמינים. אבל לא פשוט למצוא רבנים אורתודוקסיים שיאמרו בריש גלי שאלה הם מיתוסים שמעולם לא אירעו. זוהי נקודה קריטית, שמשפיעה על היחס בין "אלה" ו"אחרים". כשקיקרו כותב בלעג על רואי העתידות למיניהם – האם הוא משקף עמדה שולית של אליטה משכילה שאף-אחד לא מקשיב לה? האם הוא משקף עמדה נפוצה באליטות, שלא חדרה אל השכבות העממיות? וכיוצא בזה ביחס לאלים.

  3. היחס המילולי\אלגורי הוא השאלה העיקרית גם בעיני. אני תוהה אם מי שכתב את שושלות האלים סיפר אלגוריה, או סיפר מה שנתפש מבחינתו כאמת מילולית ואלגורית גם כן (אני בספק אם הוא סתם בדה סיפורים כאלה מוזרים מלבו בלי יסוד אלגורי\פילוסופי שיאפשר לחשוב על האפשרויות האלו והשושלות הללו דווקא). ולאחר שהסיפור התפשט, האם מי שסיפר ושינה תוך כדי כך את הסיפור חשב עליו כאלגוריה או כפשט? אני מניח שההמון תמיד חשב על הסיפורים בעיקר כפשט, אבל אולי אני פסימי מדי?

    ובעיקר – אני רוצה לדעת איך לדעת את הדברים האלו. אני נתקלתי רבות באנשים שמגיעים מהיסטוריה או מדעי הדתות וכן הלאה שמשוכנעים שבעבר הבינו את הסיפורים הללו בצורה מופשטת, ורק אנחנו מעוותים את הסיפורים כשאנחנו מתייחסים ברצינות לרמה המילולית. אבל מעולם לא הצלחתי למצוא תשובה של ממש למה חושבים ככה. אני הופתעתי לראות שנראה שאתה פוסח על שני הסעיפים, ולא מתחייב לעמדה האלגורית; האם על פי נסיונך (הרב-יותר משלי, כמובן) האגנוסטיות הזו היא העמדה השולטת באקדמיה? (כדי להיות ספציפי יותר, שהרי אי אפשר לענות בכלליות – אני מדבר בפרט על התרבות המסופוטמית הקדומה, ערש היהדות.)

    תודה,
    יאיר

  4. תודה רבה. אני מקווה שזה לא היה נשמע כהתחמקות. הפוסט הזה מתבסס על רשימות שלי להרצאה, ואני משתדל להגיע להרצאות האלה מאוד ספקן.

    אבל כששאלת אם האגנוסטיות היא עמדה שלטת באקדמיה, הבנתי שכנראה יש כאן עוד משהו. אני לא מכיר אגנוסטיות אלא ויכוחים לוהטים משני צידי המתרס. אחד הויכוחים האלה (לגבי ספרות אפוקליפטית בתק' בית שני) התנהל בין שני מורים שאני מעריך עד מאוד, וכנראה שכל אחד מהם השאיר אצלי משהו.

    בתור תשובה אני אפתח ואומר שבעוד שנק' מוצא אלגורית פוסלת את ההבנה המילולית, נק' מוצא מילולית אינה פוסלת את ההבנה האלגורית: אדם יכול להאמין שהשמש באמת מונהגת במרכבה כל יום, ועדיין לראות בכך מטאפורה למעגל החיים שמגיע אל קיצו (למשל).

    מכאן ואילך, כל השאר תלוי במה נראה לך סביר ביותר, ואני מניח שכל אחד מביא קצת מעצמו לתוך הדיון. אין נתונים "קשים", שאפשר לספק. מבין הטיעונים שמעסיקים אותי:

    קשה להאמין שאפשר להחזיק מערכת שלמה של מעשרות, פולחן, עלייה לרגל ועוד, אם לכולם ברור שאלה סיפורים בלבד שאינם משקפים מציאות. מצד שני, הטקסים מתקיימים על-ידי אנשים שמודעים לאחיזת העיניים (למשל, הכהנים שמפנים את הקרבנות באישון לילה, וטוענים שהאל אכל), והמעגל שמקיים את אחיזת-העיניים שייך לאותה אליטה שמחברת ומשמרת את הטקסטים. מישהו שכותב "ויאמר יהוה אל משה" – יודע שאין לו שום תיעוד אחר, ושהוא הרגע המציא אותם. אבל אולי הוא לא היה מעז לכתוב את הדברים אלמלא הוא כבר הכיר אותם כמסורת בע"פ שהצריכה תיעוד, והיה משוכנע שכנוע עמוק שהדברים אכן נאמרו? אולי.

    אחת הטענות החשובות נגד הקריאה האלגורית היא היעדר תפר או הפרדה מוחלטת בין מה שרוצים שיהיה אלגוריה, לבין מה שחייב להיות מילולי. ניתן לקרוא מבראשית א' עד סוף מלכים ב' כרצף אחד מבלי שבשום מקום נאמר "עד כאן היה מדובר בבדיון, וכעת להיסטוריה כפי שהיא התרחשה". העובדה שאנחנו יודעים שהיו להם מילים ונוסחאות להביע את הדבר הזה (משל האטד, משל כבשת הרש) צריכה לחזק את התחושה שתפיסה אלגורית של הכתבים האלה לא הייתה נפוצה כלל.

    בדומה לכך במזרח הקדום, וניקח דוגמה ידועה של חוקי חמורבי. בראש המצבה שבלובר יש ציור של האל מעניק את החוק למלך, והטקסט שמופיע אחריו מתאר אותו דבר בדיוק. ברור לנו שחמורבי, לפחות, ידע שסצינה כזו מעולם לא התרחשה, וסביר להניח שהוא לא היה היחיד. ברור גם שהטקסט לא מפריד בין האלגוריה של מתן החוקים בידי האל, לבין החוקים שהם קונקרטיים ויש לשמור אותם ללא שום אלגוריה. ואם נוסיף לזה הנחה של מיעוט אוריינות בקרב העולם הקדום, ורק שיכבה דקה של משכילים היא אוריינית, אז מי בדיוק "קונה" את הסיפור הזה ולמה יש צורך לספר אותו?

    אבל גם אם אין תשובות חותכות לשאלות הללו, ברור לנו שהחוקים האלה קיבלו תוקף מתוך הכרזה בלתי-אלגורית של צו אלוהי, ושכנראה דבר זה היה הכרחי למען ההתקבלות שלהם. זאת בניגוד לחברה שלנו, שלמרות שיש בה ריבוי מאמינים, לא היו מוכנים לקבל סיפור על כך שחוקים נחקקים כי האל התגלה לנתניהו. הכרזה כזו הייתה יוצרת שערורייה (יש לקוות), ועצם העובדה שהחוקים נפתחים בהכרזה כזו מהווה טיעון להבנה המילולית. אבל לצד זאת מוכרח היה להיות מעגל שככה הסביר את הדברים לעצמו (והצדיק את השקרים שלו?) ויכול להיות שהמתח הזה הוא מקורו של הויכוח.

  5. תודה,

    אלו בדיוק סוגי הנימוקים שהיו חסרים לי. הדוגמה של חוקי חמורבי טובה במיוחד. על סמך האמור, נראה לי עתה סביר שאכן היה קיים אותו מעגל שחשב וכתב בצורה אלגורית, אם כי עדיין רחוק מלהיות ברור כמה הוא היה רחב וממשיך להיות סביר שהדת היתה מיועדת מראש להיתפס באופן מילולי על ידי ההמון, כלומר שבפועל היתה הדת עדיין מילולית גם אם אליטה ששלטה בה חשבה אחרת.

    האם קיימים איזושהם נתונים אמפיריים רלוונטיים פה? איזושהו רקורד של דיוק בעריכת סיפורים, או דרשות למעגל הפנימי שמלמדות אותו לצאת מהפירוש המילולי, או כדומה? כי הטיעונים כפי שהצגת אותם הם די באוויר, ללא מחקר אמפירי תומך.

    שוב תודה,
    יאיר

  6. לא ידוע לי על נתונים אמפיריים, ולכן אמרתי שהדיון איננו יוצא מתחום ה"מסתבר", כשכל חוקר מביא מתוך עצמו לדיון הסביר. אחרי שכתבתי את התגובה חשבתי שאפילו הייצוג שלי את מקרה חמורבי איננו מקיף את מכלול האפשרויות, כי תיאורטית אפשר לדמיין שחמורבי הזה מפגש כזה וסיפר עליו לאחרים, מה שהיה ממעיט אם לא מבטל כליל את המעגל המצומצם של מי שמבינים את התיאור כאלגורי.

  7. פינגבק: כיצד ללמד מבוא ללימודי דת | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.