מבוא ללימודי דתות: אלים

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

—

קריאה לשיעור

עלילות:

בהגאוואד גיטה, 1, 3, 9

אנומה אליש

עלילת גלגמש, לוח שישי (גלגמש ואישתר)

הסיודוס, מתוך התאוגוניה

קוג'יקי, 1.6-8

אובידיוס, מטמורפזות, מתוך ספר 2 (על פאיתון)

—

מזמורים:

פינדארוס, מזמורים נמאיים, 1, 6, 11

ריג ודה, מבחר מתוך המנדלה הראשונה

—

הבחירה לפתוח את הקורס באלים ולא באל משקפת את הכרונולוגיה של התפתחות הדתות, ואת השינוי שחל בתרבויות שונות ובתפיסת האל במעבר מחברות פוליתאיסטיות למונותאיסטיות. שינוי זה איננו מאפשר לנו את המעבר הלינארי הרגיל מדיון במקרה הבודד, קרי במושג "האל" ומשם להרחיב אותו ל"אלים". אם הקורס היה מובנה כך, הנחות רבות לגבי האלוהות שהיו מתבררות בשיעור הראשון היו הופכות לבלתי-רלוונטיות עם ההתקדמות לדיון בפוליתאיזם. עם זאת, ראוי להימנע מתפיסות לינאריות בכל מקרה: סכימה ידועה רואה במעבר מפוליתאיזם למונותאיזם הפשטה מבורכת, התקדמות מתפיסות "פרימיטיביות" לעבר ראייה מורכבת ומופשטת יותר של האל. בפועל, המעבר הזה איננו חד כפי שנטען, ואיננו בבחינת התקדמות בלבד.

אולי המושג החשוב ביותר להבנת העולם האלילי איננו "פוליתאיזם" שמתייחס לשאלה כמותית, אלא המושג “סינקרטיזם”. בניגוד למונותאיזם, הפוליתאיזם איננו מישנה סדורה המחייבת עקביות ומערכת ריטואלית אחת. אמונה פוליתאיסטית היא במהותה דינמית ומאפשרת הוספת והורדת אלים מפולחן של יחיד כלשהו, או ממערכת אמונות של קהילה. חלק ממערכות משוכללות הכוללות אלים רבים משקפות התחברות בין קהילות שונות, שכל אחת מהן עובדת אל מסויים, והקשרים החברתיים/מסחריים/פוליטיים/תרבותיים בין הקהילות הללו גורמים לכך שכל קהילה מאמצת את האלים של השנייה, מתוך רצון לכבד את האמונה של האחר וללמוד מהתרבות שלהם. שושלות אלים, כמו אלה המתוארות באנומה אליש או בתאוגוניה של הסיודוס, משקפות תהליך דיאלקטי שגורם לריבוי האלים. מחד, האדם תוהה אחר תולדותיו ותולדות סביבתו: מניין בא? מדוע השמיים כחולים, או מדוע יורד גשם? מדוע יש מדבריות, ועוד. התשובות מנוסחות בעלילות אלים: מלחמותיהם, קנאותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם יצרו את העולם כפי שהוא. אך התשובות האלה מעלות שאלות נוספות: מי הם האלים? מה הן תולדותיהם? מדוע הם כך ולא אחרת? העלילה מתפתחת לא רק קדימה, אלא גם אחורה, לאלים קדומים עוד יותר. בצד זאת,נראה שחלק מריבוי האלים בעלילות משקף שינויים פולחניים. כך סיפור עלייתו של מרדוך לגדולה, המסופר באנומה אליש, נקרא כמו השתקפות שבה מרדוך "בולע" אלילים אחרים, מצרף אליו את תאריהם ותפקידיהם, ופולחנים שונים מתכנסים ומתאחדים לכדי דמות אחת, במהלך שיש בו לא רק עמדה תיאולוגית אלא סביר להניח גם רקע פוליטי של איחוד וחיזוק קשרים בין ערים שונות.

יחס האלים אל הטבע הוא מורכב. יש עלילות המשקפות תפיסה של האל כנפרד מהטבע, בעוד שתפיסות אחרות רואות את הטבע כביטוי של האל ממש. כשמרדוך בורא את השמיים על-ידי ביתור גופתה של תיאמת, האם עלינו להבין מזאת שהאל הוא חלק מהטבע (השמיים הם גופה ממשית וחומרית של אלילה קדומה), או שהאל הוא נפרד מהטבע (מרדוך, שכעת עומד בראש הפנתיאון ברא את השמיים, והוא עצמו איננו גורם-טבע). סיפורו של פאיתון, שביקש מאפולו אביו לנהוג במרכבת השמש מעלה גם הוא שאלות כאלה: בתרבויות מסויימות, השמש עצמה נתפסה כאל. האם פירוש הדבר שכשאנשים התבוננו השמיימה הם האמינו שהם רואים את האל? אם כך, הם דמיינו אל שאין לו צורת-אדם, דבר שהוא יחסית נדיר בעולם האלילי והמונותאיסטי גם יחד. אבל הסיפור על אפולו הנוהג במרכבת השמש, מתארת את השמש כחפץ שנפרד מהאלוהות שאחראי עליה. מרכבות מטבען גדולות יותר מן המשא שלהן, ולכן למרות שברור שהאגדה קשורה לאשליה האופטית על מסלול השמש הנוצרת בזמן שכדור הארץ סב סביב צירו, אפשר לשאול את עצמנו אם מישהו האמין אי-פעם בסיפור הזה כפשוטו, למרות שהמשא גלוי לעין והמרכבה בלתי-נראית, או שמא גם קוראים קדומים ראו בזה סיפור או מטאפורה. בדומה לזה, דברי הסיודוס על השינה והמוות כשני אלים-אחים. דימוי השינה לאל יכול להתפרש כאילו האל נפרד מהטבע, המסתובב בעולם ומרדים את כולם, אך יכול להתפרש גם כאילו האל הוא בתוך הטבע עצמו, ותחושת השינה, או התופעה שלה היא-היא הביטוי של האל. גם כאן אפשר לתהות על מידת הקונקרטיות שאנשים ייחסו לתיאור כזה. האם להעיר מישהו פירושו לגרש נוכחות של אלוהות? אולי התמימות איננה בקרב הקדמונים, אלא בקרבנו, שחושבים שהם התייחסו לדברים הללו בצורה מילולית ולא סמלית.

מן היחס המורכב בין האל והטבע נגזר גם היחס המורכב בין אלים לבני-אדם. בהתייחס לסיפור של פאיתון העיר אחד התלמידים שהמוטיב של אסון שנוצר מיחסים בין בני-אדם לאלים וטשטוש הגבולות או ערבוב התפקידים ביניהם חוזר במיתוסים שונים במיתולוגיה הרומית. בדומה לכך, כשאישתר מחזרת אחרי גלגמש, הוא איננו מוחמא מכך שאלה התאהבה בו ומשיב לה בפנים זועפות, כשהוא מעדיף להתרחק ממנה. הטשטוש אמנם מתאפשר מתוך תפיסה שהאלים ובני-האדם אינם כל-כך שונים באופיים ומהותם, ואלה גם אלה נוחים להתרגז, לפעול בשרירותיות ובו-זמנית להכיר בחובות כלפי צו עליון. אישתר מבקשת להמיט הרס בעולם כנקמה גחמתית על העלבון שהטיח בה גלגמש, אבל אביה מבקש לוודא שיש באמתחתה מזון לספק לאנושות אחרי ההרס. המחוייבות היא, כמובן, הדדית, ובבהגאוואד גיטה מוצאים אזהרה של קרישנה לנסיך ארג'ונה פן יתפתה להיות כפוי-טובה, מתוך תפיסה של "כוחי ועוצם ידי", ושאל לו לשכוח להקריב קורבן מכל השפע שלו. מקצת הפרקטיקה של קרבנות כאלו משתקפת במבחר המזמורים של הריג ודה, המתארים השכמה הפותחת את הבוקר במתן ברכה וניסוך נסך לאלים, מתוך הכרת תודה ובקשה ליום החדש.

תחושת המחוייבות הזו, או ליתר דיוק, הדיעה שלאלים יש מחוייבות כלפי האדם, מתבססת בין היתר על האמונה של הוריה משותפת. פינדארוס פותח את אחד ממזמוריו בקביעה שישנו מין אחד של בני-אנוש ומין אחר של אלים, וששניהם מקורם באם אחת משותפת. תיאור גנאולוגי מפורט של קשר ביולוגי בין בני-אדם לאלים מופיע במיתולוגיות שונות, ולפחות בחלקו מקביל למטאפורה של האל כדמות אב, שנמשכת בדתות מונותאיסטיות עד היום.

בקוג'יקי היפני, ישנו תיאור של אלה שאבריה האינטימיים נצרבים בשעת לידתה. כתוצאה מסבלה היא נופלת למשכב ומקיאה. מהקיא שלה נוצרים שני אלים מקבילים, זכר ונקבה. הגנאולוגיה ממשיכה לתאר אלים שנולדים מצואה, שתן, דם ודמעות. התיאור הזה מקפל במלוא החריפות את הדמיון החמקמק שבין בני-אדם לאלים. מצד אחד, בדומה לבני-אדם יש להם גוף, יציאות, נוזלי חיים ועוד. בכך הם אנושיים מאוד, אולי אפילו פגומים, ובכל מקרה – פגיעים. בניגוד לבני-אדם, היציאות האלה אינם פסולת, אלא יש בהם עצמם כוח מחייה ומסתורי, שמסמן את ההבדל המהותי בין בני-אדם לאלים. כשקראנו את המיתוס הזה, העירה אחת התלמידות שמשהו שהיא לא חשבה עליו עד אותו רגע הוא שמונותאיזם מנציח פטריארכליות, בעוד שבחברה פוליתאיסטית, מערכת הסמלים מאפשרת לנשים לקחת חלק גם בעולם השמיימי. ההערה הזו נכונה לעוד דברים רבים: המונותאיזם מבנה ישות אחת, שצריכה לשאוב לתוכה ולהכיל את מכלול התופעות שבטבע, בתרבות האנושית וביקום. כרעיון מוניסטי או פנתאיסטי יש בזה מימד מעורר-השראה, אך בהשוואה לאמונות מרובות-אלילים יש בזה גם מימד של השטחה, המכפיף את הכל לדמות אחת בלבד, לרוב פטריארכלית, פרטיקולרית (שייכת לעם אחד, גזע אחד וכו'). לא סיפרתי בכיתה את הבדיחה על האפיפיור שעלה השמיימה לראות את אלוהים, וכשחזר וכולם הקיפו אותו לשמוע מה דמות האל ומה הוא אמר לו, השיב: "היא שחורה". הבדיחה הזו מצחיקה רק בחברה שבה כל-כך מקובל שאלהים הוא גבר לבן, שההפתעה הזו יכולה ליצור מימד קומי.

הפוליתאיזם גם מאפשר הסברים לרוע בעולם, שהמונותאיזם נאלץ להמשיך להתמודד איתם. גם במסגרת אמונות מונותאיסטיות מתפתחות אמונות בישויות חלופיות, כמו השטן, הסטרא אחרא, מלאכים, שדים ועוד, שתפקידם להסיר מעל האל אחריות לדברים שונים, שחברה פוליתאיסטית המשיכה לשייך לאל, אך לאל אחר – נוסף. הבדל חשוב נוסף בין השתיים שעולה מתוך ההסמלה המשוכללת בריבוי אלים שמצטמצמת לכדי אל אחד בחברה מונותאיסטית הוא הצרת הסובלנות כלפי אמונות של אחר. ההפשטה של המונותאיזם לקראת אל מטאפיזי הנחשבת למבורכת או חיובית בצורה לינארית, יכולה גם להיתפס בצורה שלילית במושגים של סובלנות, אם כי מלחמות נערכו בחברות מונותאיסטיות ופוליתאיסטיות בצורה שווה, אפילו בין קבוצות מונותאיסטיות שהאמינו באותו אל.

כפי שיש מקום לביקורת על שאלת קיומו של מונותאיזם צרוף, לאור אמונות בשטן, מלאכים ועוד, כך אפשר לפקפק בפוליתאיזם הצרוף. העובדה שהמיתולוגיות חוזרות פעם אחר פעם לתיאור פנתיאון שבו אל כלשהו הוא עליון על האחרים, היא סימן לנטייה מונותאיסטית, אולי שאיפה ל"מנהיג חזק" – אם אפשר להשטיח לרגע את הדיון האמוני במושגים פוליטיים – שיפקח על מעשיהם של האחרים, כשם שאל מונותאיסטי מפקח על ברואיו ויצירתו. באחד הקטעים האחרונים שקראנו מתוך הבהגאוואד גיטה, קרישנה מורה לארג'ונה שעליו לעבוד רק אותו, ולמרות ריבוי התופעות בטבע וריבוי האלים שאחראים עליהם, הכל חוזר למקור אחד וסיבה אחת, שאיננה משתנה ונשארת על עומדה. התיאור הזה נשמע יותר קרוב למונותאיזם מכל דבר אחר, ומהדהד את רעיון המניע הבלתי-מונע האריסטוטלי, שנקרא בשבוע הבא.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—