מגדל בבל

בסוף סיפור המבול, מעט לפני שה' נגלה אל אברם, ישנו סיפור קצר, בן תשעה פסוקים בסך-הכל, על מגדל בבל:

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:"

זה מאוד תמוה: האמנם ייתכן שהאל פוחד מבני-האדם?! מה פירוש "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"? מדוע האל חושש? ממה יש לו לחשוש? הרי הוא האל הכל-יכול, ובוודאי שמה שלא ייבצר מהם בוודאי לא יוכל לפגוע בו…

נראה לי נכון לחפש את הפתרון בכוונה של בני האדם: הם בונים את המגדל הזה "פן נפוץ על כל הארץ". כלומר, זוהי עשייה מתוך פחד. "בין שאר מידותיו הרעות של האדם אחת החשובות מכול היא הפחדנות", כמו שכתב בולגקוב, והאל, כמובן, יודע זאת. אותו פחד שיצר את מירוץ החימוש והגִּירעוּן המטופש בתקופת המלחמה הקרה. אותו פחד הדדי שהוביל לכל-כך הרבה מן המלחמות. אותו פחד מפני השינוי, ומפני הלא-ידוע, שמשמש מזון בריא לכל אסכולה שמרנית שמונעת קידמה והתפתחות מחשבתית לאורך ההיסטוריה. בוודאי אם נחבר פחד זה ליכולת טכנולוגית, כפי שיש בפרק (מגדל אשר ראשו בשמים), הרי שיש לנו מתכון בטוח להרס עצמי.

אז האל יורד למטה, ובולל שפתם לא מתוך רוע, ולא מתוך רצון להשתעשע בבדיחות של קומדיות מצבים, אלא מתוך רצון ליצור, להיטיב. הפנייה אל "אנחנו" עלומים שהאל משתמש בה מזכירה את פנייתו האנונימית בבריאת האדם בבראשית א' 26. אמנם, השימוש בלשון "הבה", עשוי גם להזכיר את "הבה נתחכמה" שבספר שמות א' 10, אך כפי שאמרתי, אין כאן תככנות של מלכים. זוהי בריאה חדשה. בבראשית א' נאמר "נעשה אדם", והוא ברא אותו מן האדמה; כאן נאמר "הבה נרדה שם ונבלה שפתם", והוא יוצר את התרבות האנושית.

" וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ: "

ריבוי השפות, הפילוסופיות השונות, הצבעים, המאכלים, הבגדים, הטכסים – כל הגיוון והססגוניות שבעולמנו מתחיל כאן: בהחלטה של האל לא לאפשר לכולם להיות ביחד. גם אם זה מפחיד, לא לתמוך במוניזם מחשבתי. להיפך: שלא יבינו אחד את השני, שיפוצו, שיתרחקו. כל אחד מהם ילמד משהו אחר מן המקום החדש שהוא יגיע אליו. מאוחר יותר, כשיתבגרו, יוכלו להיפגש, וללמוד מן האחר, מן השוני (אם ירצו).