סיפורי אבו-נימר: כשלים ופוטנציאל

הלחימה בעזה הזכירה לציבור הישראלי את העובדה שרובו מנסה להשכיח מן הלב ומן הראש במאמצים כבירים: שישנם ערבים בארץ הזו. משמאל ומימין אנשים מתמודדים עם העובדה המודחקת הזו בחיקוי הערבים: עם פרוש השנה הלועזית החדשה "הארץ" פרסם טור של קובי ניב שכתוב בהגייה ערבית כביכול, המוהלת לעג להיעדר ה-פ' בערבית עם גסויות שאינן הולמות טור דעות הנכתב עברית, כחלק מהתפיסה של הילידים כבלתי-מתורבתים. מטרת הטור היתה לשקף לקהל היהודי כיצד ססמאות אנטי-פלסטיניות נשמעות כשמניחים, בצדק, שהפלסטינים יכולים לומר את אותו דבר בדיוק על הצד היהודי. אבל השימוש הרטורי בקריקטורה של דיבור ערבי לא היתה טענה מכבדת על הכשלים הלוגיים של ההכללות בישראל, אלא ליוותה את הטענה עצמה בשכפול של דעות גזעניות כלפי ערבים. מפתיע שכך נשמע עתון השמאל הישראלי כשהוא מנסה לשכנע את השמאל לראות בפלסטינים בני-אדם? אולי. ואולי לא. הפגנת ימין נגד עיסקה עם החמאס הזמינו המארגנים כאחד מדובריה את יוני שרון, מתנחל שמופיע בדמות אבו-טבלה, פלסטיני עילג, אילם וערמומי, שהופעתו, אני מניח, אמורה להצדיק בפני הקהל מדוע אי-אפשר להתייחס אל הערבים (ודוק: אל הערבים, ולא המחבלים), בהגינות, כיוון שהמבטא כבר מסמן איתו את גסות-הרוח, הבורות, והסכנה האורבת תמיד. כיצד מסבירים את הגישה הזהה אל הערבי מצד קובי ניב ויוני שרון, שמייצגים כביכול הפכים גמורים בציבוריות הישראלית ובתולדות הקומדיה שלה?

עם השאלה הזו החלטתי לשוב לקובץ של דן בן-אמוץ, "סיפורי אבו-נימר". הספר, שהתפרסם בשנת 1982, רחוק מלהיות ההתחלה של חיקוי ההגייה הערבית בידי יהודים, אבל הוא מרכז, כמדומני, את השיא של האמנות הזו. מעניין לראות שהוא יוצא באותה שנה שבה אנטון שמאס מוציא, בשיתוף עם דודו גבע, את "השקרן הכי גדול בעולם" – סיפור-עם ערבי בעיבוד לילדים. גם בן-אמוץ מכוון לקהל יעד צעיר שאינו מכיר את התרבות הערבית המקומית. אולי השלום עם מצרים יצר איזושהי פתיחות להשתלב במרחב, ואולי אלה יוצרים שזיהו את צמיחתו של דור צברי שבא פחות במגע עם פלסטינים מדורות קודמים.

לחיקוי של הדיבור הערבי בקובץ יש כמה וכמה רבדים: יש בו מימד שנועד לבדר את הקהל, באותו אופן שבו קובי ניב ויוני שרון נוהגים, וממילא יש בעגה הזו משום התנשאות על חוסר-היכולת של הערבים להגות את לשון השליטים כהלכה. בצדק העירו אנשים על הדוגמאות העכשוויות שהן הגירסה הישראלית להשחרת הפנים שנהגה בארצות הברית כלעג לאמריקאים אפריקאים. אך כשדן בן-אמוץ עושה זאת עולה מיד רובד נוסף: הרי דן בן-אמוץ הוא בכל הוויתו מעין חיקוי של הצבר, שכל-כך התאמץ להסתיר את המבטא שהביא עמו ארצה. ההתעקשות על שיקוף ההגייה הפלסטינית מקפלת בחובה גם פליאה: כיצד אין המקומיים מצליחים להתגבר על המבטא שלהם ולדבר עברית כ"ישראלים" כדי להתחבב על השליטים יותר, כפי שעשה הוא עצמו? אני כותב "ישראלים" כי היבט נוסף שיש בתעתיק הזה של העברית הוא הדרה של ישראלים יוצאי ארצות-ערב: בן-אמוץ כותב עברית בשגיאות-כתיב כדי לשקף את ההגייה הערבית לעומת זו הישראלית, ובכך מתעלם מקיומם של ישראלים ששפת-אמם היא ערבית ושהגייתם קרובה יותר לזו של אבו-נימר מלשלו. בגילו ובדורו היו הרבה יותר ישראלים כאלה, אלא שהם גדלו לא רק בכור-היתוך בן-גוריוני שביקש להדחיק את כל השפות הזרות, אלא גם בצילו של הסכסוך הישראלי-ערבי, שראה בתרבות הערבית בכלל ובדיבור עברי במבטא ערבי בפרט סימן לאויב.

הספר יצא כארבע שנים אחרי שאדוארד סעיד פרסם את "אוריינטליזם", אבל אין להתפלא שביקורת זו טרם הגיעה אל חופי יפו המתייהדת בה התגורר בן-אמוץ. הוא מצדיק את הבחירה שלו כהמנעות מהתנשאות ושיקוף אותנטי של תושביה הערביים של ישראל (הס מלכנותם פלסטינים, כמובן), מבלי שמץ של מודעות לבעייתיות הטמונה בחיפוש אחר האותנטיות הזו ובהיקסמות ממנה. אצטט בהרחבה מן המניפסט של הספר המופיע בסופו בצורת ראיון שהשאלות "הושמטו" ממנו, למען ירוצו בראשו של הקורא מאליהן:

כשכתבתי אותם בבית, כתבתי כאילו הדברים מוקלטים מפיו. אם יש פה ושם שגיאות בערבית או אי-דיוקים במבטא, זה רק באשמתי. אני מצטער שלא הקלטתי אותו.

תקרא לזה עברית-ערבית, תקרא לזה אבו-נימרית, תקרא לזה איך שאתה רוצה. ככה הוא מדבר וככה לפי דעתי מדברים רוב הערבים "שלנו". פועלי הבנין, עובדי השירותים, בעלי המלאכה – כל מי שלמד עברית משמיעה.

[…]

השתגעת? השפה של אבו-נימר לא פחות חשובה מהסיפורים שלו. עיקר ה"תרומה" שלי – אם תסלח לי על המלה הנוראה הזו – היא בקביעת קיומה של העברית-ערבית. זו פעם ראשונה שרואים אותה בדפוס, וזה לא כך-כך פשוט להעביר אותה מהאוזן לעין. […]

תראה: אם אני חושף כאן את השגיאות של אבו-נימר בעברית אני חייב לחשוף גם את השגיאות שלי בערבית.

מתוך הגינות. אני לא רוצה ליצור רושם של התנשאות לגבי אבו-נימר. וזה הרושם שהיה נוצר אילו הערבית שלי היתה ללא שגיאות. כאילו אמרתי לקרוא: אני, הכותב, שולט היטב בשפה שלו והוא, המספר, בור בשפה שלי. מכיוון שאני לא מוכן לתקן את העברית שלו (שהיא חלק חשוב ובלתי-נפרד מסיפוריו) אסור לי לתקן את הערבית שלי. אני לא רוצה ללגלג על אבו-נימר. אני מכבד אותו מאוד.

אני בטוח שבאוזני בלשן פדנטי ומשכיל ערבי, שמדבר עברית רהוטה, תישמע העברית של אבו-נימר נלעגת, אבל זו בעיה שלהם. לא שלי. בעיני – יותר נכון באוזני – היא מקסימה. עם כל דלותה ושיבושיה אצור בה כוח אדיר. יש בה אמת ותום ובלתי-אמצעיות ואיזו ראשוניות פראית שכמותן אתה יכול למצוא רק בציורים נאיביים (במובן החיובי ביותר של מושג זה). במינימום של אמצעים אבו-נימר מצליח לומר את המקסימום.

העיצוב הויזואלי של הספר משקף את אותה גישה להגייה הפלסטינית של העברית. בן-אמוץ עירבב בספר שלושה אלמנטים ויזואלים: איורים של אבנר כץ, דמויות מתוך תאטרון צלליות טורקי, ודוגמאות של קליגרפיה ערבית. האותיות הערביות מעניקות נופך של אותנטיות, אבל רק בתור עיטור ויזואלי, מבלי להתייחס לתוכן שלהן (וממילא מבלי לתרגם): זה נראה "יפה", "תרבותי", "מזרחי" – אבל אלה לא סימנים שצריכים להתייחס אליהם כנושאי משמעות, כפי שיש לאלפבית העברי בספר, אפילו כשכותבים מילים בערבית. הערבוב בין מורשת עותמנית לקליגרפיה מוסלמית וייצוג של פולקלור ערבי בידי אמן יהודי משקפים היטב את המבט האוריינטליסטי שרואה בכל הדברים האלה אחדות של הזר. אלה דרכים מגוונות לראות את האחר מבלי להידרש לגווני הזהות שמגדירים אותו, מבפנים או מבחוץ.

הבחירות הגראפיות של בן-אמוץ מעידות שהוא רואה בפרוייקט הזה עבודת אוצרות של הפולקלור הפלסטיני (עם או בלי מודעות לכך שאוצרות מתבצעת לא פעם כלפי יצירה שעומדת בפני הכחדה). בנוסף לסיפורים ופתגמים, יש כמה עמודים המוקדשים לאמונות טפלות, דרכי חיזוי, וסגולות:

"מתי אחד חולה מאד, ישימו בּל-לילה חתכת-לחם מן תחת ראש שלו וּבבוקר יתנו אותו לכֶּלֶף. אם יאכל אותו – חולה לא ימות. אם לא יאכל – חולה ימות" (69).

"צרצרים לא ישארו בבית איפה שׂוֹרפים לַפַן-של-ביצה וּשערות של דֶבַּע" (106)

"ריח של שום יגרש שדים לא טופים מן בית. וּבּשפיל לא יִכּנסו בחזרה צריך לצבּוֹע סימן של כף יד על דלת מן בחוץ או לתלות עליה חַאמסַה" (124)

כמו השפה, אלה הם יסודות שיש בהם אותנטיות, וגם דרך להכיר או להסביר לקהל הישראלי מרכיבים תרבותיים שאולי הבחינו בהם אצל שכנים. אבל בה-בעת הם מציירים את התרבות הפלסטינית כנחשלת, בלתי-מדעית, תקועה במושגי העבר – וממילא בלתי-מאיימת. העובדה שהיא נטועה בעבר, כמובן, הופכת אותה גם למושא קינאה: בניגוד לבן-אמוץ, שיום אחד פשוט סיים את לימודיו בבן-שמן פתאום, בלי שנולד, בלי שהביאתו ספינה, אבו-נימר זוכר את השליטים של הארץ הזו, כמו הזקן האיטלקי עם הצפרדע שמדבר עם נייטלי, במלכוד-22. אבו-נימר מספר על הבִּשְלִיק שהיה "כסף הרבה בזמן אל-טוּּּרק. יותר שַפֶה מן שִילִין אִינְגְלִיז. בּוֹעֵל-בּוּנְיַן אם היה מַרְבִּיחַ בִּשְלִיק בִּל-יוֹם – היה מבסוט אל חַמְדוּלְלַה" (120). הוא גם זוכר "מתי מצרים ניצחה במלחמה נגד טורקיה" כשאיברהים-בַּאשַה היה "מושל על כּוּל פלסתין" (122) – אחד האזכורים היחידים בכל הספר של השם האסור של זהותו של אבו-נימר. במקומות אחרים אבו-נימר מקפיד לומר אורשלים, משום מה, ולא אל-קודס. כנראה שמשהו מהמפא"יניקיות בכל זאת דבק בבן-אמוץ.

בן-אמוץ ממשיך במניפסט שלו: הוא ממשיל את העברית של אבו-נימר ללחן מזרחי שמנוגן על מיתר יחיד ראבבה, מנגיד אותה לעברית הרהוטה של דוד לוי, אבא בן-דוד (השגיאה במקור) או משה חובב. אני חושד שהוא הוסיף לשם את בנדויד כדי להסתיר את הבוז שיש לו למזרחים שמדברים בעברית תקנית, כאילו ברוח המסורת של המדקדקים הערביים. היא מלאכותית וחסרת-ביצים, בלשונו הציורית של בן-אמוץ, בניגוד לפראיות הטבעית של ילידי הארץ הערבים שלמדו את השפה. בן-אמוץ מודה ששיקר לעתונאי אחד וטען שהקליט את אבו-נימר, אך שבעצם הוא העלה את הדברים על הכתב מזכרון ונקודות קצרות שרשם לעצמו. זהו שקר שהוא מודה בו, בעוד אחרים מחכים להתגלות. למשל, כשהוא אומר שככה מדבר "כל מי שלמד עברית משמיעה" – אולי את דקדוק השפה הוא למד בבן-שמן, אבל המבטא שסיגל לעצמו היה לגמרי משמיעה. לא "כל מי שלמד עברית משמיעה" מדבר כך, ובן-אמוץ יודע זאת היטב. יודע ומשכיח.

במניפסט-"ראיון" הוא מדבר לא רק על השפה, אלא גם על המשמעות הפוליטית של הספר:

הערבים לא קיימים בספרי הלימוד שלנו, זה כנראה בהתאם לעקרונות החינוך-היהודי-ציוני-סוציאליסטי שקיבלנו. "עם-ללא-ארץ-שב-לארץ-ללא-עם". באחד ממבחני-הסקר של כיתות ח' (כרקע לשאלה) קבע לפני שנים אחדות משרד החינוך את הקביעה הבאה: "הערבים והנוצרים שנשתקעו בארץ-ישראל לא יצרו בה שום יצירה חשובה, למרות קדושת הארץ לדתותיהם." זו המדיניות הרשמית ואת הגישה המתנשאת והשקרית הזו צריך להרוס.

בן-אמוץ מודע לבעייתיות של הטיעון: כדי לטעון כנגד התפיסה שהערבים לא יצרו יצירה חשובה הוא מקבץ פולקלור מקומי בניסוח עילג, כזה שלא יוכל להתעלות או אפילו להתחרות ביצירתו שלו, ובטח שלא בעידית של היצירה העברית בישראל. הוא מבחין באופן תמוה בין "ערבים ונוצרים" תוך כדי שהוא מגנה את הבורות מדעת שמטמיעה ההנהגה הציונית.

הבעיות המשוקעות בדברי הסיכום שלו על הספר משתקפות גם בעריכת הספר עצמו. כדי להמחיש את "השפה הציורית" של הערבים המקומיים, מביא בן-אמוץ מפיו של אבו-נימר את הביטוי "מתי גמל יעפוֹר בחוֹר של מחט." יעאני, אף-בַַּעַם. זה בא מן בִּתגַם אדים (עתיק). אנחנו אומרים "שער של גן-עדן סגור בשפיל מי לא מאמין באללה, והוא יכנס בגן-עדן רק מתי גמל יַעפוֹר בחור של מחט." (24).

הביטוי מעלה שאלה לגבי מיהם "אנחנו" בעדות הזו. הביטוי שבן-אמוץ מביא מפי אבו-נימר נשמע דומה מאוד לדבריו של ישו בלוקאס י"ח 25. משם, כנראה התגלגל הביטוי גם אל מוחמד, כך שהוא מופיע בקוראן (ז' 40), וגלגול של הביטוי מופיע גם בשיר השירים רבה ("פתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו" – שיה"ש ה, ב). קראתי ותהיתי אם בן-אמוץ באמת לא מכיר אף-אחד מהאזכורים הללו כך שהוא כולל אותו כחלק מאיסוף הפולקלור הפלסטיני האותנטי שהוא מצא ביפו, כמעין תרבות חילונית, תלושה מהדתות האברהמיות שהגדירו אותה. אלא שכמה עמודים אחר-כך הוא מביא את הפתגם "תַרוֹג על-סוּבּוּח (בבוקר) מי רוצה לַרוג אותך בִּל-לֵיל" (27). כאן לא היה מקום לספק שבן-אמוץ מכיר את הפתגם העברי המקביל. אם כן, נראה שהוא בכוונה כולל דברים ששמע לכאורה מאבו-נימר כחלק מהפולקלור הפלסטיני גם כשהוא יודע שלא מדובר במשהו ייחודי לתרבות הזו, ושפתגמים דומים מצויים במסורת היהודית. אולי זהו חלק מהדרך שלו לגרום לתרבות הערבית להיות פחות זרה וממילא פחות מאיימת: לשדר לקהל היעד היהודי שלו שההבדלים אינם כאלה גדולים בין התרבויות.

הפרוייקט הפוליטי של בן-אמוץ ניכר גם בעריכת הקטעים: הקובץ נפתח ברביעייה של אמירות שבאופן הדרגתי הופכת לגלויה יותר ויותר במשמעות הפוליטית שלה: ראשית, אזהרה שאדם יכול לברוח מכל דבר, חוץ מעצמו: "אפילו אם נשאר לֶפַד-לֶפַד בבית והכל-הכל סגור – יותר טוף יזהר" (7). שנית, על "חוכמת השליטה": "ממשלה אסור תלחץ יותר מן די על אנשים" (7). אחר-כך, על "כח ההרתעה", עם פתגם שטוען שרובה ריק מפחיד שניים: הרובה הטעון מפחיד רק את מי שהוא מכוון אליו, בעוד שמהרובה הריק מפחדים גם המאויים וגם המאיים, ולכן כוחו חזק יותר (8). לבסוף, סיפור ארוך יותר על שועל שתיווך בין שני חתולים ומתוך דמי התיווך חיסל את כל הגבינה שהם רבו עליה. הסיפור נחתם בנמשל המובן מאליו, אולי לא בכדי סמוך להסכמי השלום עם מצרים:

"אותו דַפַר אל-יַהוּד וּאל-עַרַבּ. יותר טוף עושים שלום בעצמם וּמחלקים חצי-חצי בערך וּלא חַשוּף מי מקבל חתכה יותר גדול. אם הולכים לחבֵּשׂ צֶדֶק אצל שועל אַמְרקאַנִי, מַאסְקוֹבִּי (רוסי) אינגליזי או אַנַא-עַרֶף-מן-איפה – יקח אִקְסַת מן-בּוֹ וּאִקְסַת מן-בּוֹ, עד לא ישאר כמעט שוּן-דַפַר בִּשְפִילֵנו" (9).

אם למישהו היה ספק שהאמירות על חוכמת השליטה או כח ההרתעה נושאות אמירה פוליטית כלפי ממשלות ישראל, העניין מתבהר עד סוף העמוד השלישי בספר. הדידקטיות ניכרת גם בלשון: בן-אמוץ כולל מילים מסויימות בערבית בליווי תרגום בסוגריים ואחרי מופע או שניים מעלים את התרגום, כמצפה מהקוראים שלו כבר להכיר את המילה הערבית. למי ששכח ישנו גלוסאר קצר ומשעשע בסוף הספר. הכללת המילון היא כמובן מחווה למילון שלו עם נתיבה בן-יהודה לעברית מדוברת, מתוך ציפייה גלויה שישראלים ישלבו יותר מילים בערבית בדיבור השוטף שלהם ויזהו יותר מילים בערבית כאשר הם משוחחים עם "פועלי הבנין, עובדי השירותים, בעלי המלאכה".

למרות הביקורת שלי על האוריינטליזם הזועק של הפרוייקט, אני עדיין מוצא בו חן ופוטנציאל כלשהו לדו-קיום. החזון שלי למדינה דו-לאומית איננו מצפה שתהיה אחדות וערבוב מושלם של האוכלוסיות. ודאי שבמעבר מן העוינות והאלימות הנוראה תצטרך לעבור תקופה ארוכה, אולי של נצח, שבו העמים לומדים לא לאהוב אחד את השני, אלא לסבול את קיומו הבלתי-נכחד של האחר. זלזול, התנשאות, חשדנות כללית או העדפה של קהילות להיות בקרב הדומים להן יהיו חלק מהמדינה הדו-לאומית הזו. בדיחות פנימיות על חשבון האחר ימשיכו להתקיים, כסימן לחיים המשותפים, בצד אלו שינסו לקיים יותר במות-מפגש ויבקרו בדיחות כאלה כגזענות. כחלק מהמאמצים של בן-אמוץ לחשוף את הקהל הישראלי לתרבות הפלסטינית, הוא גם חושף בפניהם את הטינה הפלסטינית כלפי היהודים. כפי שיש בדיחות וסטריאוטיפים על ערבים, כך מגלה אבו-נימר שיש מושג בערבית על שליח יהודי, "מתי אחד צריך לַשׂוֹת דַפַר-מה וּהוּא יעשה זה לַאט-לַאט וּלא טוֹף" (93), וכמו-כן, ש"אצל יַהוּדים רעש הרבה ואוכל אִקְסַת" (115). לא אכחיש את האנטישמיות המשתקפת בציטוטים כאלה, אבל טינה הדדית בין שני לאומים שחיים יחד אפשר שתתקיים כחלק מבנייה של ריקמת חיים משותפת. לא בכדי הפארודיה הלשונית הזו מופיעה אצל קומיקאים מימין ומשמאל גם יחד. בן-אמוץ מבקר משמאל את ההתעלמות המפא"יניקית מהתרבות הפלסטינית, כאחד האמנים הרדיקליים שהתנגדו להגמוניה, אבל זוהי ביקורת שמהדהדת גם את דעותיהם של אנשי ימין, שרואים בהתעלמות הזו של השלטון חוסר-יכולת להבין את הערבים "ולדבר את שפתם". כך יכול היה דודו אלהרר גם לאהוד את נעמי שמר מימין וגם לחבב את סיפורי אבו-נימר, מבלי להתייחס להיבט השמאלני שנועד לעודד דו-קיום.

בן-אמוץ נקשר עם מאמצים כאלה להכיר את הערבים ולחבב את העממיות שלהם על הישראליות האשכנזית עוד בטרם יצא הקובץ הזה, ואחת ההערכות המוצלחות החדות ביותר של מפעלו ניתנה על-ידי נתן זך, בשיר "חד-גדיא" (שהתפרסם ב"אנטי מחיקון", 77-78):

אכן, יש נוסעים בכיוון אחר לגמרי, והימים הרעים האלה הם כיוון שכזה. החזון של דן בן-אמוץ לדו-קיום יהודי-ערבי היה רחוק ממושלם. אל החלק שלו בביזה של יפו לא יכול היה להישיר מבט. אבל אוי לנו שנגזר עלינו להתגעגע לחזון שכזה, שהאלימות בו מוסתרת ברובה בדברי חלקות, ועדיין צופנת בה פוטנציאל למשהו טוב יותר, פוטנציאל שכעת קשה מאוד לחלום עליו, למרות שהוא נותר ההכרח היחיד.

חד גדיא מסוג אחר מופיע בספר בסיפור שבן-אמוץ קרא לו "הסלמה" (96-97). אי-אפשר להקביל אותו לימים האלה, כי אין שום דרך לומר שזוועות אוקטובר התחילו מטיפה אחת של דבש, ועדיין הוא רלוונטי, פשוט כי יש דברים שאי-אפשר לדעת איך הם יסתיימו:

לפעמים מִן דַפַר כִי-קטן יכול לַתְחִיל מלחמה כִי-גדול.

אחד, מה-תופש-חיות-עם-רוֹפֶה… איך קוראים מקצוע זה? צייד? אה, צייד. צייד בא בַַּעַם על מכולת עם כֶּלֶף שלו וּהִפִיא למכור עַסַל (דבש) וּאֶל-חֶנבַּנִי גם כן יש לו כֶּלֶף. מתי אל-צייד אַנְתַן לחֶנבַּנִי לטעום אִקְסַת עַסַל מן אל-ג'אַרַה נזל טִיבַּה איד על ארץ. בא דַאבּוּר (צרעה) וּהתחיל אוכל מן אל-טִיבַּה עַסַל. נַבַּח אל- כֶּלֶף של חֶנבַּנִי וּקפץ על דַאבּוּר.

כֶּלֶף של צייד חַשַף הוא נוֹבֵּחַ עַלַף וּרוצה לַשוֹת איתו מלחמה, תפש אל-גרון שלו בִּשִינַיִם וּהרג אותו. לקח אֶל-חֶנבַּנִי סִכִּין גדול וּשחט אל-כֶּלֶף של צייד. הִרִיד אל-צייד רוֹפֶה מן כתף שלו, ירה כדור אחד וּהרג אֶל-חֶנבַּנִי על-מקום. באו שַׁכֵנִים וּחַפֵֵרִים של חֶנבַּנִי וּחַנַקו אל-צייד בגרון שלו חזק עד מת. שמעו אנשים מן כפר של צייד מה עשו לו, עלו על כפר של חֶנבַּנִי בִּשְפִיל לנקום אל-דם שלו והתחילה טוֹשַה (קרב). שלושה ימים ושלושה לילות עשו מלחמה אֵלה עם אֵלה עד נשרפו כוּל אל-בתים ונהרגו אולם גם בִּכְּפַר של חֶנבַּנִי וּגם בִּכְּפַר של צייד. וכול זה מן מה? מן טִיבַּה אחת של עַסַל.