תגובות

 

            

בעבר היה ניתן להגיב, והיום כבר לא.
אינני יודע להסביר מדוע היו כה מעט תגובות אצלי. אם ייאשתי את המגיבים בהתמודדות שלי עם התגובות שלהם, בנסיון להיכנס לשיג ושיח עם האחר, וללמוד מהביקורת.
אולי לא כתבתי מעניין.
אולי משהו בכתיבה שלי מרתיע אחרים מלהגיב.
אולי מעדיפים לכתוב לי באופן פרטי, ואכן כל שבוע אני מקיים התכתבויות עם אנשים, חלקם כבר חברים, שפנו אליי לראשונה כדי להגיב באופן אישי על משהו בבלוג. לפעמים חבל לי שאין זה דיון פומבי, ולעתים אני גאה בכך. ביכולת של הבלוג ליצור קשר אישי, בשיח שאפשר להגיע אליו כשההתכתבות איננה פומבית.
אינני יודע והתייאשתי מלנסות להבין. במקום לראות עוד פוסט ועוד רשימה נותרים מיותמים ללא תגובות, החלטתי לא לעסוק בזה יותר. לא להתפלא שהבלוג שלי שונה מבלוגים אחרים אלא לקבל אותו כמות שהוא. אין תגובות כי אני חוסם את האפשרות.
אין להלין עליי שאני חוסם את חופש הביטוי, כמובן: מי שרוצה להגיב יכול לכתוב פוסט תגובה משלו (איני חוסם פינגבאקים, אז בתחתית הפוסט יופיע קישור), לכתוב לי אישית, או באמצעי-מדיה שונים הקיימים כיום כדי להגיב.
הבלוג תמיד היה בראש ובראשונה תיעוד המחשבות שלי ולא במת-דיון. עם סגירת התגובות הוא הפך לכזה באופן רשמי.

מחשבה אחת על “תגובות

  1. פינגבק: הפוליטיקה של הניידות: המקרה הישראלי | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.