פרדוקס הבן הרשע

שולחן הסדר עמוס מיתוסים: אנשים מתכנסים ל"ספר ביציאת מצרים", אך איש איננו מספר עליה, ואין קוראים בספר בו היא מתוארת. קוראים בספר אחר, "הגדה" שמו, שבעצמו הוא אוסף של אמרות מחיבורים שונים, המתדיינות על סיפור יציאת מצרים. כדי לספר ביציאת מצרים, היה כדאי שאנשים יגיעו לשולחן עם ספר התנ"ך האישי שלהם ויפתחו בספר שמות. אלא שספר שמות, ואפילו עשרים הפרקים הראשונים בלבד, יתברר כקריאה ארוכה הרבה יותר מחציה הראשון של ההגדה, והוא נעדר ריטואלים אחרים: הילד השואל "מה נשתנה?", הקרוב שנפל בחלקו לקרוא את "הבן הרשע". זהו עוד טקס שכדאי להרהר אחריו: בשולחן אחד, אב הסדר ייחד את הבן הרשע לעצמו, שלא להעליב מי מן האורחים; בשולחן אחר סבב הקריאה יתנהל כסדרו, ומי שייפול בגורלו להקריא את הבן הרשע יעיר בדיחה בטרם הקריאה; בשולחן שלישי, ישנו קרוב-המשפחה שדורש בכל שנה להיות הרשע; ובשולחן רביעי, אב הסדר ירכז סמכויות ויקריא את כל ההגדלה לבדו. הוא יהיה החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול גם יחד.

בכל אחד מן המקרים האלה, מי שמקריא את הבן הרשע עושה ההיפך הגמור ממה שהוא קורא אודותיו, ולכן, בניגוד לבדיחה הנוהגת על-פי כללי הטקס, ההקראה בצדק היא בגוף שלישי. לא המקריא הוא הרשע, שכן הוא לא הוציא את עצמו מן הכלל. הוא נהג על-פי המקום החברתי שהועידו לו, ושיחק את התפקיד בצורה מושלמת. בהגדות מסויימות, הרשע מצוייר כחילוני. לאותם חילנים שיושבים ליד שולחן הסדר, הפרשנות הזו אכן מעליבה, אבל החילונים שאינם יושבים לשולחן סדר הם אכן הבן הרשע של ההגדה, המוציאים עצמם מן הכלל וכופרים בעיקר.

הם מוציאים עצמם מן הכלל, כי "בערב הזה כל העם היהודי מתכנס אל השולחן לקרוא בהגדה". גם זה מיתוס, כמובן. אני כותב את הדברים בשעת בוקר בחופה המזרחי של ארצות הברית של אמריקה, בזמן שבישראל אנשים כבר מתיישבים אל השולחן. כשיהודי החוף המערבי יישבו אל השולחן, כולל הפזורה הישראלית בלוס אנג'לס, קרוביהם בארץ כבר יהיו בשנת ישרים עמוקה, ולא בגלל ארבע כוסות היין שהקפידו לשתות.

ויציאת מצרים היא מיתוס בפני עצמה, כמובן. העבדות במצרים. המכות. מתן תורה. מה הטעם בשינון טקסטים אם לא מבינים אותם, ומה הטעם בשינונם אם מבינים אותם ולא מקבלים אותם? אלה שאלות שיש שאינם יודעים לשאול, ואילו לאחרים יש תשובות. תשובות שלא הניחו את דעתי, אך כבדות-משקל בהחלט. אין צורך לצטט שוב את דברי השועל אל הנסיך הקטן, או את דברי אחד העם על משה. הדברים ידועים.

המוטיבים של החג, עבדות וחירות, שחרור לאומי, גאולה ועוד, מעלים אצל הפובליציסטים הרהורים נוגים על זכויות עובדים, מהגרים או פלסטינים. אינני בטוח לגבי התבונה שבשיח כזה על הנושאים החשובים הללו. המיתוס המכונן איננו נגמר בערך ההומאני שמחלצים ממנו. השיא שלו הוא בהר-סיני, ב"ראתה שפחה על הים", ב"אתה בחרתנו". עד כמה שאני מצליח להבחין, ואני חושב על זה כבר שנים רבות, מדובר בעיסקת חבילה. השיח ההומניסטי / ליבראלי / סוציאליסטי צריך להיות חילוני, רציונאלי ואתי. הישענות על המיתוסים הלאומיים והדתיים משמעה המיידי הוא העמקת אחיזתם, הענקת תוקף לקיומם, ביסוס, מסירה והנצחה שלהם אל הדורות הבאים, הסכמה למסגרת השיח הזו. משום שמשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. או שלא, ואז אנחנו בעולם אחר לגמרי.

מי שמקבל את עולם הערכים ההומניסטי / ליבראלי / סוציאליסטי (וכרגיל אני מדגיש שמדובר ב"או" ולא ב-"ו"), יכול – וצריך – לדבר עליהם ללא המיתוסים הלאומיים והדתיים שבמקרה הוא נולד אליהם. נסיון לדבר אל ליבות אלו המחזיקים במיתוסים הללו כאמת דרך המיתוסים על ערכים המנוגדים להם, נדון לכשלון באחת משתי דרכים ידועות: הקהל יזהה את הזיוף מיד וידחה את הדברים כבלתי-כנים (במידה רבה של צדק, גם אם הוא אינטואיטיבי); הקהל יקבל את הדברים, אבל לא יבסס לעצמו תפיסת-עולם עקבית שתאפשר לעקוב אחר הדובר, ובעימות הראשון של הערכים מול המיתוס, יבחר במיתוס.

כמובן, שהמעשה הפרטי, שהוא לעתים נוסטלגי, מחוייך, פולקלוריסטי, לא חייבות להיות השלכות מרחיקות-לכת עד כדי כך. רבים המקרים שאנשים עושים דברים ושוכחים למה. אבל כאן נעוצה דילמת ההשתתפות והשייכות. והבנים שואלים: שייכות לְמה? ומפרטים: גם במובן שייכות לשם מה, וגם במובן שייכות אל מה?

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

14 מחשבות על “פרדוקס הבן הרשע

  1. יש הבדל בין לבסס אמירה על עקרונות דתיים או לאומיים, לבין שימוש במונחים תרבותיים משותפים שנובעים מתוך רקע דתי/לאומי משותף, כדי לומר אמירה שחורגת מהעקרונות הדתיים או הלאומיים הללו. הראשון הוא הנצחה של הערכים הדתיים/לאומיים. השני הוא חתירה תחתם וערעור עליהם.

    • תודה. אני בטוח שאנשים שמשתמשים במונחים האלה חושבים כך, אבל אני חושב שזאת לא התוצאה. כמו שאמרתי – בטווח הארוך מדובר בביסוס וקבלת מסגרת הדיון, ולכן הרווח שבערעור עליהם הוא מינימלי.
      שנינו, כמובן, מייצגים עמדות בויכוח הרבה יותר ארוך ומפורט על היחס בין צורה לתוכן, וזה מזכיר לי שמזמן מזן רציתי לכתוב פוסט על הכתבה הזו:

      http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1216424.html

      השאלה היא אותה שאלה.

      • בבסיס הטענה הזו עומדת ההנחה שהמשמעות של טקסטים היא אחידה ובלתי ניתנת לשינוי – הנחה שאני בטוח שאתה לא מאמץ.
        הרי יש כאן מאבק על המשמעות של הטקסטים ספציפית ושל כל היהדות. האם מה שמאפיין את היהדות זה 'ואהבת את הגר' או 'בנו בחרת מכל העמים'. ובמאבק הזה, אין 'אמת', ואין תוכן מוכתב-מראש. כמו שהיום 'ואהבת את הגר' מודחק והדגש הוא על 'בנו בחרת', אפשר לעשות היפוך, ולהעלים את ההיבטים הקסנופוביים של המקרא לרקע. אבל זה בתנאי שמשתתפים במאבק, ולא אומרים 'יהדות זה קסנופוביה' ובוודאי שלא (כמו יוסי גורביץ) לועגים למי שמנסה להשתתף במאבק.

  2. תודה.

    אני דווקא כן חושב שיש לטקסט משמעות שהמחבר שלו נטע בו, ושהיא "המשמעות" של הטקסט. נכון, אנשים יכולים לפרש אותו אחרת, או להוציא אותו בכלל ממשמעותו המקורית, אבל זה לא מעשה שהטקסט "אחראי" לו.

    התהליך הזה של הפירוש מחדש והענקת משמעויות חדשות תלוי בראש ובראשונה בקהילה שמקבלת את המשמעות החדשה. קיומה של הקהילה הזו הוא שאלה גדולה מאוד עבורי. מבין האנשים שתומכים ב"ואהבת את הגר", אני חושב שיש רבים שלא שואבים מ- ולא צריכים את התנ"ך לשם כך, אבל מוכנים לעשות בו שימוש רטורי. שימוש כזה לא יצלח. בנוסף, יש אנשים שרוצים להאמין שהתנ"ך הוא טקסט של "ואהבת את הגר" יותר מ"בנו בחרת". אפשר לרצות להפוך אותו לכזה, אבל אי-אפשר להגיד שהוא כזה. מי שחושב שהתנ"ך הוא כזה, נמצא בבעייה קוגניטיבית, ולכן גם השימוש שלו לא יצלח.
    אני הפסקתי לקרוא את גורביץ, אז אני לא יודע אם אתה קושר כאן דיון ספציפי, או את הנטייה הכללית (ואם זו האפשרות השנייה, אז אני כן מבין). על כל פנים, אני בויכוח, אבל לא לועג.

    • לגבי משמעות הטקסט: אני מקבל את הטענה – חלקית – לגבי רוב הטקסטים, אבל קשה להגיד את זה לגבי התנ"ך. קודם כל כי קשה לדבר על 'המחבר' (כמו שאתה יודע הרבה יותר טוב ממני), ושנית – בגלל שהוא טעון בכל-כך הרבה רבדים של משמעות, שההתיימרות להכיר את המשמעות המקורית זה קצת יומרני, לטעמי.

      לטיעון הכללי אענה כבר בפוסט החדש – נראה לי שזה המקום המתאים.

      (ולגבי גורביץ – דיברתי על הנטייה הכללית)

  3. שכחתי להוסיף סייג חשוב לאמירה זו, והביקורת שלך מוכיחה את זה: העובדה שאני חושב שיש משמעות אחת, אין פירושה שאני יודע אותה, או שאני מצפה לחשוף אותה אי-פעם. יש פרקים שלמים באיוב שאני לא מבין בכלל. אני לא מבין מה העורך שחיבר שני סיפורים סותרים בספר שמות או בראשית חשב לעצמו. אבל אני משוכנע שהמחבר של אותם פרקים באיוב התכוון לדבר מאוד מסויים, שהמחברים שכתבו את הסיפורים הנפרדים של התורה התכוונו למשמעות אחת ומסויימת, ושאלה שחיברו בין הסיפורים התכוונו למשמעות כלשהי.

    עכשיו, הדיון כאן הוא לא על המשמעות של כל התנ"ך, על המשמעות שלו כספר כולל, או על המשמעות של כל פסוק בו בנפרד. הדיון הוא על המשמעות של אותם פסוקים שלכאורה יש להם רלוונטיות לפוליטיקה עכשווית, למציאות הישראלית או לדיון ציבורי כלשהי. בכל הנקודות האלה, אם מבקשים אמירות של התנ"ך, אני לא חושב שיש משמעות מרובדת או שניתן לפרש לטובת מחנות שונים:

    האם לפי התנ"ך ניתן להצדיק זכויות שוות להומוסקסואלים?
    האם לפי התנ"ך גברים ונשים שווים?
    האם לפי התנ"ך יש באופן כללי שוויון בין בני אדם (ללא הבדל דת, גזע ומין)?
    האם "גרים", ורק לשם הדיון נניח שמעמדם שווה למעמדם של עובדים זרים כיום, הם שווי-זכויות לבני ישראל?
    האם הארץ הובטחה לעם היהודי?
    האם יש בתנ"ך מצווה על הורשת הארץ מן העמים החיים בה?

    לשאלות האלה יש תשובות חד-משמעיות, שאינן יכולות לשמש בסיס לעמדה הומניסטית / ליברלית / סוציאליסטית (כי מחברי התנ"ך מעולם לא התיימרו להיות כאלה, ורעיונות כאלה היו נראים להם מופרכים מן היסוד). כל פרשנות אחרת היא הוצאת הכתוב ממשמעותו המקורית, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת אותה.

    אני דוחה את הטענה שיש בעמדה הזו משום יומרנות.

  4. פינגבק: לא שומעים! » קווערטי

  5. פינגבק: פטריוטיות פוסט-ציונית « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  6. פינגבק: אז מה ההבדל בין דב לאריה? « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  7. פינגבק: כמו שלום עליכם, רק בלי היידישקייט (משהו לפסח) « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  8. פינגבק: זהות של איפה ומאיפה | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  9. אני לא בטוח שציטוט מן המקורות לחיזוק עמדה מודרנית 'נועד לכישלון'.

    נכון שאין בזה היגיון רב, כפי שכתבת. הרי אם יש לי אמת מידה מוסרית, שבעזרתה אני בורר את החלקים שנראים לי מן המקורות וזורק את השאר, לשם מה אני צריך את המקורות?

    אבל, עד כמה שהבנתי הדלה מאד בשכנוע אנשים מגעת, ההיגיון הוא לא בהכרח הכלי החשוב ביותר, לסנטימנט ולהקשר החברתי יש משקל לא פחות.

    אני גם לא חושב ש'תפיסת עולם עקבית' היא יעד ריאלי במיוחד, ואני לא חושב שתפיסת העולם (הלא עקבית) של אדם באה למבחן באיזה רגע שיא אחד שבו הוא מכריע לכאן או לכאן. (למיתוס או לערכים מודרניים במקרה זה).

    בעניין אחר לחלוטין: לא פחות משהציטוט מהמקורות מחזק (או לא) את העמדה המודרנית, הוא מחזק במובלע את העמדה שההשתייכות הלאומית, שכוללת איתה גם מורשת דורות רחוקים, עודה רלוונטית גם בעידן המודרני. אם אתה כותב משהו בעד שיוויון, נניח, ומצטט את אלברט איינשטיין לשם קישוט רטורי, ואני כותב דבר דומה ומצטט לקישוט את מגילת רות, מבחינה לוגית זה היינו הך אבל המטענים שברקע שונים.

    • תודה רבה! היות שהסכמתי עם רוב הדברים שאמרת, ייתכן שאנחנו מדמיינים סיטואציות שונות או טווח שונה. לגבי שכנוע אנשים, למשל, אני יכול לדמיין שטיעון הנשען על המקורות מצליח לגרוף הסכמה מקבוצה מסויימת (שלרוב לא הייתה מסכימה עם העמדה הזו), לטווח קצר. אבל בטווח הארוך, שיטת הטיעון הזו לא תצליח לשמר את התמיכה הזו, ובינתיים כבר גרמה לעמדה אחרת (הומניסטית למשל), לקבל את המקורות בתור מסגרת הדיון, או לפחות בתור קול לגיטימי בדיון. כך שבוודאי שאני מסכים איתך שהציטוט לא יכול לחזק רק את העמדה שהוא מנסה לחזק, אלא גם משהו עמוק יותר שלא נוגע לסוגיה עצמה, ויש כאן איזושהי מורכבות של צורה ותוכן. מכאן אתה גם תבין שאני מסכים איתך שלא מדובר ברגע שיא של הכרעה לכאן או לכאן, אלא בתהליך ארוך יותר. דווקא בשל כך אני חושב שהעקביות שנמנעת מהסתמכות על המקורות ככלי פוליטי היא משמעותית (אם כי אין לי התנגדות לשימוש התרבותי שלהם).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s