על הפלות בצל אפרטהייד

בגליון האחרון של כתב-העת להיסטוריית נשים (Journal of Women’s History) מתפרסם מאמר של חוקרת קנדית בשם סוזן קלאוסן על חוקי הפלות בדרום אפריקה של שנות האפרטהייד, העומדת על הקשר שבין חוקי ההפלה ללאומנות ולגזענות של התקופה. הקשר בין היסודות השמרניים האלה (שאל הלאום והגזע יש להוסיף גם את הדת, כמובן) חוזר ומתגלה בקשרים היסטוריים שונים, והדבר המפתיע ביותר הוא האופן שבו אותם שמרנים עצמם מודעים לקשרים הללו. זכור לי, למשל (ואולי כבר הבאתי דוגמה זו במקום אחר), שקראתי על דיון מוקדם בארה"ב בדבר זכות הבחירה לנשים, ואחד המתנגדים אמר בריש גלי שמי שמעניק היום זכות בחירה לנשים יצטרך להעניק מחר זכות בחירה לשחורים. לא פעם נשמעת ביקורת על קבוצות אוונגארד או הוגים רדיקליים הקושרים בין סוגי דיכוי שלכאורה שונים במהותם. המפתיע איננו הרדיקל שרואה קשר בין הדברים (ובוודאי שלא הרדיקל בעל זכויות היתר השייך לקבוצת הרוב, שרואה את כל השונים ממנו כמדוכאים), אלא השמרן הרואה את הקשר – אותו אדם, למשל, שמבקש לשלול מנשים זכות הצבעה כדי שיוכל להמשיך להיות אדון לשחורים.

בתערוכה של דייויד גולדבלט שהייתי בה, אחת התמונות האחרונות שראיתי הייתה של בן לבנים ואומנתו השחורה:

clip_image001

גולדבלט העיר בקולו (במדריך הנלווה לתערוכה) על האינטימיות הרבה שיש בתמונה, והתפייט שבשל פער הגילים הקטן בין הילד למטפלת, ניתן היה לדמיין שכאשר הילד הגיע לבגרות מינית אותה אינטימיות הייתה מובילה למשיכה מינית, שלא יכלה להתממש בשל חוקים שאסרו על יחסי-מין בין הגזעים. את הביקורת האחרונה הזו של גולדבלט לא אהבתי, והתפלאתי על התעתוע שבדבר. נתחיל עם הספק בדבר הבריאות של יחסים מין בין שניים שגדלו בהקשר אינטימי כמעט משפחתי כמו הורה וילד. די בספק זה כדי להפר את הרומנטיזציה של היחסים כפי שגולדבלט שירטט אותם. כאילו לא די במורכבות זו לבדה, הרי שגם כאן יש שני מעמדות מובחנים בחוק. בתוך מערך חוקי האפרטהייד הנורא לכשעצמו, איסור קיום יחסי המין בין הגזעים נראה כדבר הנכון ביותר, אך לא משום המטרה שלשמה חוקק ודאי (טוהר הגזע), אלא משום יחסי מרות. אני מתאר לעצמי שחורה שמתעברת על-ידי גבר לבן שמסרב להכיר באבהותו; אני חושב על לבנה שמקיימת יחסי-מין עם שחור ובדיעבד מאשימה אותו באונס. האם ניתן לצפות למשפט הוגן באיזה מן המקרים הללו (כשכל שאר חוקי האפרטהייד מתקיימים)? התמונה ממחישה לי בדיוק את ההיפך מהמסקנה שהצלם גזר ממנה: הרי יחסי מין בין השניים המצולמים לא היו אינטימיות יפה שהבשילו להתעלסות, אלא מלכתחילה היו מטושטשים ומזוהמים ביחסי-הכוח בין השניים, שכל נסיון לברר אם היה אונס, אם הייתה ציפייה להמשך קשר, אם היה ניצול, לא היה אפשרי כלל וכלל. בדומה לזה אני חושב פתאום בצורה אחרת גם על אותם חוקים בגרמניה הנאצית. חוק שאוסר על שני בוגרים עצמאיים לקיים יחסי-מין הוא נורא בעיניי. אך המכלול שבו החוק הזה נחקק מאיר אותו פתאום באור אחר, והתובנה הזו מפתיעה אותי מאוד.

חזרה אל מאמרה של קלאוסן, הדן בחוקי הפלה בדרא"פ. אציין בקצרה את אי-הנוחות שלי מהדיון המקובל בהפלות שנחלק בין המחייבים את זכותה של האישה על גופה לזכותו של העובר לחיים. אין לי פתרון פשוט, אך אני חושב שגם שיקולי האב צריכים להילקח בחשבון, ושזכותו של הילד איננה לחיים בלבד, ושילד שנולד אל אם או אב שלא רוצים אותו הוא מצב בעייתי מאוד, שספק אם הוא נעלה יותר מוסרית מההתנגדות ל"רצח" העובר. הטיעון הזה הוא בעייתי, כמובן, כי לא הייתי רוצה שבתי-חולים יהרגו תינוקות שננטשו אצלם, או שעובדות סוציאליות יוכלו להרוג ילדים שלא אוהבים אותם. ועדיין, אני מצהיר, על קצה המזלג, שהשארת הדיון בין זכות האם לזכות העובר היא הגבלה בעייתית מאוד מבחינה שיחנית-תרבותית, אתית-ערכית, משפטית ופוליטית.

הדיון על הפלות בדרא"פ היה קשור לגזע בשני אופנים מרכזיים: מחד, הליברליזציה של המין נתפסה כצעד אחד בליברליזציה ערכית כוללת וממילא מסוכנת. הקשר הזה, כאמור, איננו מופרך, במיוחד אם מביאים בחשבון (כפי שקלאוסן מדגישה) שהדיון הזה עולה בדרום-אפריקה בעקבות שינויים חוקיים במקומות רבים בעולם (ובראש ובראשונה בריטניה וארצות-הברית), שינויים שבחלקם מבשרים את ובחלקם מגיבים אל המהפיכה המינית של שנות השישים. מאידך, הדיון הציבורי והמשפטי בדרום-אפריקה מתייחס לליברליזציה הזו כאל בעייה של הלבנים (ובעיקר כאיום על הנשים הלבנות), בעוד שאת השחורים הוא מַבְנה כמופקרים מינית, בדרכים ידועות של סקסואליזציה של "האחר" (כתבתי על זה קצת כאן). שני קטעי פסקאות ישמשו לתימצות ההיבטים הללו (תרגום שלי):

הלאומנים האפריקנרים האמינו כי התנועה הגוברת לטובת רפורמה של הפלות נדפה מ"אולטרה-ליברליזם" ומהרצון לחברה "מתירנית" יותר, ביטויים נפוצים שסימנו שחיתות מוסרית. חלקם היו משוכנעים ש"ליברלים" דוברי-אנגלית (כינוי לחשודים בקידום אויבת-העבר, בריטניה, ו/או באופן פרדוקסלי, לקומוניזם) קידמו מיניות מסוכנת, כולל הפקרות מינית והומוסקסואליות, מתוך כוונת-מכוון להחלשת האפריקניות (47).

ממצוקת הנשים השחורות התעלמו בגסות. נציב אחד טען כי "קבוצות האוכלוסייה של הבנטו והצבעונים מקבלים כמובן מאליו שעליהם לשאת באחריות לתוצאות התנהגותם המינית", ובכך רמז שנשים שחורות תאמו באופן טבעי לעולם של הפקרות מינית ולכן אינן צריכות את אותה "הגנה" פטרנליסטית של נשים צעירות לבנות (52).

סיכום מאמרה של קלאוסן מעלה נקודות אלה ואחרות, כולל מבט מורכב על מעמד הנשים הלבנות כבעלות זכויות-יתר מזה וקרבנות של פטריארכאליות ורטוריקה של ערכי המשפחה מזה, ואפילו על פן דמוגרפי בשלילת ההפלות מצד הלאומנים האפריקנרים. מתוך הדיון עולה גם היחס שבין חוק לחברה, והפער האינהרנטי המתקיים ביניהם: חרף נסיונות הויסות וההפחתה של ההפלות, הפלות רבות המשיכו להתבצע באופן לא-חוקי או בדרכים לעקוף אותו. החוק הוא לעולם תוצר של מציאות פוליטית וערכית מסויימת, אך גם נסיון לעצב אותה, וכשמטרותיו מתנגשות עם רצונות נשואי החוק, החוק ממשיך לעצב מציאות, אך לאו דווקא את זו שביקש ליצור. הליברליזציה המשמעותית בחוקי ההפלה הגיעה רק עם נפילת האפרטהייד ב-1996.

Susanne M. Klausen. "'Reclaiming the White Daughter’s Purity': Afrikaner Nationalism, Racialized Sexuality, and the 1975 Abortion and Sterilization Act in Apartheid South Africa." Journal of Women's History 22,3 (2010): 39-63.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

4 מחשבות על “על הפלות בצל אפרטהייד

  1. הרגע קראתי את צביה גרינפלד ב"תרבות וספרות" על יעקב מאיר ורצתי מהר לכאן בציפיה לעוד סיבוב בסכין, והנה מאומה.
    וברצינות, הטור המגוחך שלו מזמין תרעומת מצד קוראים שאינם אנלפביתים ונראה לי מוזר שמלבדך אף אחד לא מטפל בו.
    יש לך הסבר לשתיקה?

  2. חן-חן. לצערי, אני צופה שעד הנסיעה שלי לארץ בינואר, יהיה לי פחות ופחות פנאי לכתיבה ומובן שהדברים הראשונים שיפלו, יהיו דברים שכבר כתבתי עליהם.

    התחושה שלי היא שאין הסבר אחד, אלא שלל הסברים, שחוברים יחד: אחד, שאלה שיש להם הבקיאות והכלים להפריך את דברי מאיר, אינם רואים בו בר-פלוגתא ראוי לתגובה. אני כולל בזה את מרבית החוקרים במדעי היהדות בארץ, ומובן שלא רק הם. אחריהם, ישנם הליברלים שכתיבה ניו-אייג'ית כזו, עם ניחוח יידישקייט בלתי-מחייב נעים להם, ונותן להם תחושה עמומה שבכל זאת יש יופי ביהדות, מבלי שיעמידו זאת לביקורת, כפי שהם מעמידים דברים אחרים. אליהם מצטרפים אלה שמקבלים ברצון או בהכנעה את הפינה של הרב שמדבר שטויות כאיזה טקס שחייב להיות כלול. אם נחשוב כמה חילונים מסכימים שביום הכי משמעותי בחייהם יעמוד בפניהם רב ויישא דרשה תפלה על זוג הבתולים שהתכנס תחת החופה, ודאי שלא נתפלא שהם מוכנים שבן-דמותו גם מגיע להרמת כוסית פעם בשבוע בדפי "הארץ".

    ואני מניח שאפילו בשרטוטים גסים אלה לא מצאתי את כל הסיבות לשתיקה. אבל השתיקה עוד פחות מפתיעה מן הפרסום: אני שוקל את הדימוי הציבורי של עמוס שוקן ובני ציפר. אף אחד מהם לא נראה לי לקוח פוטנציאלי של יעקב מאיר, וכשאני חושב על סבו של שוקן וגרשום שלום, הדברים מפתיעים אותי אפילו עוד יותר. הדבר הזה סתום בעיניי עוד יותר משתיקת הקהל, ואם הייתי מבין אותו אולי הייתי מבין להיטיב את השתיקה.

  3. כתבת יפה, אך ההשוואה לטקס החתונה הינה דייקא ראיה לסתור שכן טקס משפחתי במהותו רוויי פשרות והתחשבויות שלא לדבר על סמלים חיצוניים ומסורתיים שעבר זמנם ובטלה משמעותם. מה שאין כן לגבי ציפיותנו ממוסף תרבות של עיתון חשוב.
    ואולי ההסבר הן לשתיקה והן לפרסום מלכתחילה הינו דימוי מסויים של היהדות, או הדת ככלל כפי שדומני מקובל לומר על הפרוטסטנטיות מאז שליירמכר, כתחביב סובייקטיבי לא מועיל במיוחד אך גם לא מזיק במיוחד.

    כפי שרמזת, אויבי הדימוי הזה, בין האורתודוכסים ובין מדעי היהדות האקדמיים, לא רואים ביעקב מאיר ובבמת הארץ משהו מאיים עליהם, בניגוד כמובן לכתב עת אקדמי או הוצאת ספרים אקדמית.
    אם כן, צריכים אנו למקד את השאלה, ואני חב לך קצת על מיקוד זה, בליברלים שכפי שציינת היטב לא יהיו מוכנים לקבל חרטוט ברמה כזאת על אף תחום אחר בעולם מלבד היהדות, ואולי הדת ככלל.

    מעניין גם שגרינפלד, שאינני ממעריציה הפוליטיים אך בכל זאת הינה אישה משכילה לכל הדעות, בחרה לתקוף בחזית מקרית, במקום להתרכז בדלות האינטלקטואלית המחפירה והאובייקטיבית של טורו. והרי מן הסתם כותב הטור אין לו בכלל מושג על ההיסטוריה האינטלקטואלית והמסועפת מאוד של הרעיונות עליהן תוקפת אותו גרינפלד, כפי שאין לו מושג על אף רעיון הנקלע לדרכו בדרשנויותיו המקריות.

  4. מילים כדורבנות. אני מקבל את ההערה שלך על טקס החתונה.

    דומה שגרינפלד אינה פונה בביקורתה ליעקב מאיר בציפייה שיתקן דרכיו, אלא לקוראים אחרים, אולי לעורכים, בדומה לביקורת שלי עליו. מנסיון אני יכול לומר שהבחירה בטור אחד מאפשרת מיקוד בבעיות סימפטומטיות, על-פני התפרסות לדוגמאות ממאמרים שונים, הדורשות יותר הפניות ואולי גם יותר ציטוטים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s