הגילוי האירופי של תרבויות חדשות בראשית העת החדשה אתגר את תפיסת-עולמם בצורות שונות. אחד האתגרים, שדנתי בו בעבר מכיוונים שונים, היה הנסיון ליישב את המידע החדש על תרבויות שלא היו ידועות קודם לכן עם תמונת העולם השגויה שמצטיירת מכתבי הקודש. בספר בראשית סיפור המבול נחתם בלוח העמים שהשתלשלו מצאצאי נח, "וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל" (בראשית י', 32). התאור הזה קיבע את התפיסה שבני נח מייצגים את החלוקה הגזעית של האנושות, כאשר שם נחשב אבי יושבי המזרח התיכון, חם אביהם של בני אפריקה, ויפת אביהם של תושבי אירופה. קיומן של תרבויות חדשות ורחוקות שיבש את התמונה הפשוטה הזו, ומתוך אמונה בצדקת הביבליה, הוגים שונים ניסו להסביר כיצד התרבויות האלה השתלשלו מבני נח. פתרון אחד היה לטעון שלנח היה בן רביעי, או אפילו מספר גדול יותר של צאצאים. דוגמה נוספת שכתבתי עליה בעבר היא הטענה שהתושבים הילידים של אמריקה הם צאצאי השבטים האבודים של בני ישראל, או באופן אחר יהודים.
והנה, בעודי שוהה בשנחאי, עמית לעבודה מספר לי על השערות דומות ביחס לסינים. פאולו ויסיגאלי, חוקר בודהיזם באוניברסיטת שנחאי נורמאל פרסם כבר כמה וכמה מחקרים על פילוסופיה של השפה בכתבים בודהיסטיים מוקדמים. באחד ממאמריו הוא עסק ברעיון הקראטליזם, לפיו צלילים של מילים הם נושאי משמעות (ולא רק במקרים הנדירים של מילים אונומטופאיות). מקורו של הרעיון הזה בדיאלוג האפלטוני קראטילוס, וויסיגאלי מראה את האחיזה שיש לו בתרבות המערב, אצל הוגים כמו שלגל וז'ראר ז'נט, ומשווה את העניין המערבי ברעיון השפה הטבעית לטקסטים בודהיסטיים הודיים. מכאן הוא התקדם הלאה לעבר החיפוש אחר שפה טבעית בסין.
חיפוש אחר שפה טבעית בסין: פאולו ויסיגאלי, אריה עמיחי, חתול, ורוברט גורבאל בפאב אירי בשנחאי
הכומר הישועי אתנסיוס קירכר פרסם ב-1667 חיבור לטיני שנודע בשם China Illustrata, אחד החיבורים הראשונים שהציגו את סין למערב, ותורגם למספר שפות נוספות. קירכר עצמו מעולם לא ביקר בסין: הוא ישב ברומא ואסף דיווחים של מיסיונרים ששבו מסין, בדומה לתומאס תורוגוד שחיבר במאה ה-17 מסה הטוענת שילידי אמריקה הם יהודים, מבלי שביקר באמריקה כלל. קירכר היה איש אשכולות של ימי ההשכלה, עם תחומי עניין רבים: חיבור פיסיקלי על מגנטים וכוח המשיכה גולש בטבעיות גם לפסיכולוגיה ולמשיכה בין בני-אדם. העניין שלו בסין הוא חלק מעניין רחב יותר בתרבות המזרח, ובתקופתו תרם תרומה משמעותית לפענוח הירוגליפים ולחקר מצרים. בתור אחד מחלוצי האגיפטולוגיה אולי אין זה מפתיע שתחום זה השפיע גם על האופן שבו הוא מיסגר את הידיעות שהגיעו אליו על סין.
קירכר השתכנע שמוצא הסינים ממצרים, באשר הוא זיהה קווי דמיון רבים בין ההירוגליפים המצרים לכתב הסיני. גם כאן ניתן לזהות את הכשלים של החלוצים האוריינטליסטיים, שביקשו להבין את כל תרבויות המזרח כמקשה אחת. בדומה לכך, הסדרה המונומנטלית של מקס מילר כוללת כתבים קונפוציאניים, טאואיסטים, ובודהיסטים לצד הקוראן. פרסום הסדרה הזו הוא אבן-דרך בחשיפת תרבות המערב לעושר התרבותי שמחוץ לאירופה, וקלאסיקות רבות לא תורגמו בשלמותן לאנגלית עד היום, מעבר לתרגום שהופיע בסדרה של מילר. אך למרות החשיבות שלה, הסדרה לוקה בפגמים שמאפיינים את המחקר האוריינטליסטי המוקדם: תוכן הסדרה משקף סד שבו טקסטים מאוד שונים מוגדרים כולם כ"קודש" ו"מזרח", למרות הבדלים עצומים בין הטקסטים והתרבויות אליהן הם משתייכים.
קירכר מקשר את ההשערה שלו בדבר מוצא הסינים למיתוס המבול באופן ישיר: הוא קורא להם בני חם, היות שידוע שמצרים השתלשלה מחם ("וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" – בראשית י' 6), ומכיוון שעקרון הכתב שלהם דומה, לשיטתו, אין ספק בלבו שהם לקחו איתם את הכתב ממצרים כשהחלו את נדודיהם מזרחה לעבר סין.
כשנתיים לאחר שקירכר פרסם את ה"אילוסטרטה", פרסם ג'ון ווֶבּ חיבור שבו הוא טוען שסינית היא השפה הקדמונית. ווב היה אדריכל בולט במאה ה-17, ועיסוקו המחקרי היה מעין תחביב צדדי. כשעיצב את בית וילטון באזור סלסברי, החל להתעניין באתר סטונהנג', ופרסם שני מחקרים עליו. עמדתי להעיר שכמו במקרה של קירכר, גם כאן הרחבת האופקים ומגוון העיסוקים נטועה בהקשר של המאה ה-17 והקלות שבה ניתן היה להתמחות בתחום מסויים. אך אז נזכרתי במקרה המעניין של מיכאל חיוטין, אדריכל ישראלי שהחל להתעניין במגילות קומראן, והביא נקודת מבט ייחודית של מי שהוכשר כאדריכל לניתוח ההיבטים הארכיטקטונים של מגילה העוסקת בירושלים אסכטולוגית. חיוטין כתב גם על סוגיות אחרות של שירה ולוח השנה השמשי, ותרם לחקר המגילות אף שלא היה זה עיסוקו הראשי.
כמו קירכר לפניו, גם ווב לא ביקר בסין מעולם ונסמך על דיווחים של כמרים ישועיים ששבו לאנגליה. הוא לא טרח ללמוד סינית על בורייה בטרם התיישב להביע דעות עליה. כשאיש האשכולות הרנסנסי או המשכילי יוצא מגדר הרעיון אל המציאות ניכרת בו לא פעם מידה גדושה של דילטנטיות. יש בזה משהו מכמיר-לב, מתסכל, וגם מרשים בו-זמנית: האופן בו אנשים יכלו לבחור לעסוק בנושאים רבים כל-כך מבלי שמישהו יתמה על ההכשרה שלהם לכך. למרות שלא היה סינולוג כלל, החיבור של ווב זכה בתואר הטקסט הראשון על השפה הסינית שנכתב בשפה אירופאית.
בעוד שהטענה של קירכר נשענה על מיתוס המבול ולוח העמים שהוצמד אליו בפרק י' של בראשית, ווב מתמקד בפרק הבא שבו מופיע מיתוס מגדל בבל. קירכר התמקד במוצא הסינים ושיער שמוצאם ממצרים על סמך הדמיון בין שיטות הכתב שהוא זיהה ביניהם; ווב מניח לשאלת המוצא האתני, ומתמקד בשפה עצמה. המיתוס הכללי של בראשית מניח אב אחד לאנושות, אינדיבידואל אחד שניתן לזהות בשם, ממנו השתלשלו והתפלגו כלל התרבויות שעל פני האדמה. לכן, ישנה גם הנחה שהאנושות דיברה כולה שפה אחת, ושעובדת מציאותן של שפות שונות מחייבת הסבר, מעין מפץ גדול שיבהיר מדוע אין כל האנשים מדברים בשפה שבה דבר אותו אב קדמון.
הוגים בעת העתיקה שנסמכו על המסורת המקראית, יהודים ונוצרים גם יחד, הניחו שעברית היא השפה המקורית של העולם. כשאלהים אמר "יהי אור" – מן הסתם הוא אמר זאת בעברית, ולכן המילה "אור" היא השם הטבעי והנכון לתופעה הזו, שם שמהותי לה, בעוד שמילים בשפות אחרות הן המצאות אנושיות שרירותיות (מה שהרמב"ם מכנה "שפות הסכמיות" במורה נבוכים ב', ל). הטענה הזו נאמרת במפורש במדרש בראשית רבה:
לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה וגו' מיכן אתה למד שניתנה התורה בלשון הקודש. ר' פינחס ור' חלקיה בשם ר' סימון: כשם שניתנה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש; שמעת מימיך אומר גיני גיניה, איתא איתתא, אנתרופי אנתרופייא, גברא גברתא, אלא איש ואשה, למה שהלשון הזה נופל על הלשון הזה. (בראשית רבה י"ח, כג)
הטענה שמיוחסת לר' סימון מניחה כמובן מאליו ששפת ההתגלות היא עברית, ועל יסודה מאושררת הטענה שבאופן מפתיע ניכר שיש איזשהו ספק לגביה, שזוהי גם שפת הבריאה. האטימולוגיה של שם-העצם "אשה" כנגזרת של "איש" איננה עובדת בתרגומים שחז"ל הכירו למקרא, בארמית ויוונית, וזו בעיניהם הוכחה ניצחת לכך שהעולם נברא בעברית. חז"ל אינם מודעים, כמובן, לטאוטולוגיה של הטיעון: היות שהכתובים נכתבו עברית, מן הסתם משחקי המילים פועלים בשפה זו ולא בתרגומים, כפי שהם גם אינם מודעים לבעייתיות של הטענה האטימולוגית הזו לגבי מקור המילה "אשה" (על כך בהרחבה במאמרו של קוגוט).
ההתייחסות לעברית כשפת הבריאה ושפת ההתגלות השפיעה על העמדה כלפי השפה לאורך דורות רבים במסורת היהודית. מדרש תנחומא יוצר את הקשר בין שפת הבריאה לבין מיתוס מגדל בבל, ומדגיש שזו השפה שבה דיבר כל העולם:
הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם [בראשית י"א 7]: שעירבב הקדוש ברוך הוא את לשונם ולא היה אחד מהם יודע לשון חבירו, מה היה אותו הלשון שהיו מדברים בו, לשון הקודש היה, שבו נברא העולם, בעולם הזה היו האומות והבריות חולקין על הקדוש ברוך הוא, אבל לעולם הבא כולן שוין כתף אחד לעבדו, שנאמר כִּי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד [צפניה ג' 9]. (תנחומא, פרשת נח, כ"ח)
יהודה הלוי חוזר בכוזרי על הטענה שהאטימולוגיות שבמקרא מוכיחות שעברית היא השפה הקדמונית שבה דיברה האנושות מראשיתה, וששמה משייך אותה לעבר, שחי בתקופת מגדל בבל, כלומר זו הנקודה שבה היא הופכת לשפה מובחנת משפות אחרות (הכוזרי ב', סח). הרש"ר הירש מציג מסה מאלפת על בלשנות בפירושו על מגדל בבל, שלא אוכל להציג כאן בשלמותה, אבל אצטט שלוש פסקאות חשובות:
וְנָבְלָה: מפרשים בדרך כלל: נבלבל, משורש "בלל". אולם, אי אפשר לפרש את "ונבלה" כצורה פעילה משורש "בלל". צורה פעילה משורש "בלל" היא "ונבלה" (בלשון קל), "ונבלה" (בלשון הפעיל). ברור, שהמלה נגזרה משורש "נבל", ויש לפרש: נרד, ומיד תיבול שפתם, או: שפתם כבר נבלה. אין צורך בפעולה מיוחדת. נבילת השפה היא תוצאה ישירה של הירידה. […]
מה הם היסודות ליצירת שפה? הרי הם שנים; יש, או תיתכן, יצירה אובייקטיבית ויצירה סובייקטיבית. השפה מביעה את מהות הדברים ומציינת את טיב יחסיהם; והנה, ייתכן ששפה נוצרת באופן אובייקטיבי, הוה אומר: היא מביעה את מהותם האובייקטיבית של הדברים ואת טיב יחסיהם לעולם; או היא נוצרת באופן סובייקטיבי – על פי ההשקפות המיוחדות הרווחות באומה על הדברים ועל יחסיהם. כל עוד היתה רק שפה אחת, היתה השפה אובייקטיבית: היא ביטאה את מהות הדברים וייעודם. היום נתרבו הלשונות; אך מועטות ביניהן המלים, שמשתקפת בהן השקפה זהה. […]
נמצאת אומר: הקדוש ברוך הוא לימד את האדם לדבר ב"שפה אחת". בשפה זו הוא הורה לאדם, מה טיב הדברים ומה ייעודם; היתה זו אפוא השפה, שהקב"ה כינה בה את הדברים לאדם. שפה זו ביטאה השקפה על הדברים; והיה זה רצון ה', שחכמת האדם תושתת על אותה השקפה.
הירש חוזר על הדיכוטומיה של השפות ומדגיש לא רק את הקדמוּת של העברית, אלא גם את העליונות שלה. כשפה אלוהית שקשורה לבריאה, לפי הירש, רק העברית יכולה להיות שפה טבעית, בעוד שאר השפות אינן יכולות לבטא את מהות הדברים (הוא מביא דוגמאות שונות מהלשון הגרמנית ומנגיד אותן לעברית). תפיסת העברית כשפה נעלה מופיעה גם אצל חז"ל, למשל בדברי ר' מאיר המונה את דיבור העברית כאחד הדברים המזכים אדם אל העולם הבא, יחד עם שהות בארץ-ישראל וקריאת שמע פעמיים ביום (ספרי דברים, סימן שלג).
לא רק במסורת היהודית התייחסו כך לעברית. גם נוצרים, שלא דברו עברית ואפילו נוצרים שלא ידעו עברית כלל, סברו שעברית היא השפה הקדמונית והטבעית, כנגזרת הכרחית של מיתוס הבריאה שהם ירשו מן היהדות. אב הכנסייה הירונימוס, כנראה בהשפעת ההקספלה של אוריגנס, התעקש ללמוד את הכתובים ממקורותיהם בעברית ויוונית. הוא מדבר על "האמת העברית" (Hebraica Veritas), ועל עברית כשפת הבריאה בדומה למסקנה המתבקשת מהכתובים שגם חז"ל הגיעו אליה. למרות שהיו שהצביעו על הקשר בין התפיסה של העברית כשפת הבריאה לאמונה שהעברית היא שפת האמת (למשל, במאמרה של אווה שולץ-פליגל), אדם קמיסר מפריד בין שתי הטענות הללו וטוען שהפנייה אל "האמת העברית" היא טענה נפרדת מהטענה שהעברית היא שפת הבריאה. אליבא דקמיסר, "האמת העברית" היא אך ורק התייחסות לשפת הכתוב, לא לשפת הבריאה (ונראה לי שאפילו לא לשפת ההתגלות), ובכך הוא מוצא יסוד של חילון מדעי בגישה של הירונימוס שטוען שניתן להגיע על האמת על-ידי היצמדות פילולוגית דקדקנית אל הטקסט הביבלי במקורותיו העבריים והיוונים. לטענה זו אוסיף עוד ניואנס מעניין שלמדתי מג'יימס באר, שנוגע בין היתר בהתייחסויות של הירונימוס לעברית כשפה ברברית, אף שהוא משווה כמה מן היסודות הברבריים שלה לכאורה לתופעות הקיימות בלטינית המדוברת. בעיני באר, זוהי הוכחה שהירונימוס לא האמין שאף שפה יכולה להיות טהורה או ראויה לחלוטין, ולכן אפילו ההתייחסות שלו לעברית כשפת הבריאה מבדילה בין השימוש שלה בפי האל, להתפתחות שלה בפי דובריה האנושיים אליהם הוא התייחס עם מטען של אנטישמיות דתית.
מה שמפתיע ביחס לטענה של ווב הוא שהיא איננה מבקשת להאדיר את תרבותו-שלו: המקורות היהודיים טוענים לעליונות העברית באותו אופן שמקורות בודהיסטיים מדברים על פאלי (Pali) בתור בשפה הקדמונית והטבעית. נוצרים שטענו לקדמות העברית הסיקו מסקנה מתבקשת מתוך כתבי הקודש שהם ראו בהם אמת. אצל חז"ל מופיעות גם טענות המייחסות חשיבות לארמית (בבלי סנהדרין כ"א, ע"ב) וליוונית (בבלי בבא קמא פ"ח ע"א) וטוענות שתרגום השבעים ניתן ברוח הקודש (בבלי מגילה ט', ע"א). מכאן ניכר כי תפיסת חשיבותה של שפה יכולה להתקבע על-פי השימוש היומיומי ועל-פי הכוח השליט. אבל ווב איננו נתון למרות סינית ואיננו דובר אותה. הוא מוקסם מהאקזוטיות של התרבות העתיקה שזה עתה נחשף אליה, במסורת אוריינטליסטית מובהקת.
ווב דוחה את הטענה שעברית היא שפת הבריאה: היא השפה שבה האל התגלה לעם שהוא בחר להתגלות אליו, ולכן הוא מדבר כלשונם, בשפה שאברהם אימץ בכנען, ולא הייתה שפת-האם שלו. משם, הוא עובר לבזות את העברית במשתמע כמו גם את המסורת הנוצרית שהוא גדל בה: הוא טוען שכפי שישו לא נולד למשפחת אצולה, כך גם השפה של ההתגלות לא מחוייבת להיות השפה השלמה ביותר, הקדומה ביותר. הוא מוסיף שהשליחים שהפיצו את הבשורה לא היו פילוסופים או אורטורים גדולים דוגמת קיקרו, אלא אנשים וולגריים (45-47). הרטוריקה הזו אופיינית לסופרים מתקופת ההשכלה שמביאים טיעונים רציונאליים ובאופן אגבי אומרים משהו שמבזה את הדת הנוצרית. אצל תומאס הובס, למשל, ניתן לזהות בנקל שהמטרה היא לקעקע את הדת בהדרגה, ואילו אצל ווב קשה לטעון שזו מטרה מכוונת, משום שבניגוד להובס הוא מקבל את המיתוסים הביבליים כהיסטוריים. אך קורטוב של טינה כלפי הדת, אולי בלתי-מודעת, מבצבץ מבין שיטיו.
ווב לועג לטענת החרטומים של קירכר, וטוען שלפי הגיון זה, שמוצא קו דמיון אחד וממנו הוא גוזר השתלשלות, היה עליו לטעון שגם העברים הם מצאצאי חם, משום שהעברים כמו המצרים היו נימולים (28). היה מעניין לראות את הטענה הזו כי פרויד השתמש באותו טיעון ממש, ומזכיר את מילת המצרים ב"משה האיש ואמנות הייחוד" כהוכחה לכך שהדת היהודית היא מורשת של כהני אח'נאתון. 270 שנה לפני שפרויד השלים את הספר שלו, ווב כבר ביטל את אחת מטענותיו.
ווב מקבל את סיפור מגדל בבל, אבל בניגוד לטענת התנחומא שקודם לבלילת השפות כולם דיברו עברית, ווב סבור שהשפה הקדמונית לא יכלה להימצא בבבל, משום שאז הייתה מתבוללת ונכחדת. גם הרש"ר הירש טוען שהאירוע של בלילת השפות הוא הכנסת יסוד זר לתוך השפה האנושית שלא היה קיים קודם לכן. לא הוברר לי אם בכך הוא מבחין בין העברית שהתפתחה אורגנית בפי דובריה אחרי בבל לעברית אלוהית שהתקיימה קודם לכן, אבל מכל מקום עבור הירש אין סתירה בין הכנסת יסוד זר והעובדה שהעברית הייתה בשימוש קודם לאירוע בלילת השפות. ווב מתעקש שהשפה הקדמונית לא יכלה להימצא במקום בלילת השפות, ולכן חייבים להניח שהתרבות הסינית התרחקה מבבל וניטעה במקומה הנוכחי טרם פרשת מגדל בבל. הוא משער כי הסינים הגיעו לשם "מקדם, אם לא על-ידי נח עצמו, אז על-ידי אחד מצאצאי שם, בטרם נמרוד עבר לשנער ובלילת השפות בבבל". את נח ווב מזהה עם הקיסר יָאו (הוא קורא לו יאנוס או יאוס), שלתקופתו מיוחס מיתוס המבול הסיני (60-61; על מיתוס המבול הסיני אפשר לקרוא בספר של מארק לואיס, ועל האוניברסליות של מיתוס המבול בקובץ שערך דאנדס, ובייחוד במאמר המופיע שם מאת דון אלן).
מתוך כך ווב טוען שמאדם עד נח דיברו סינית, שנח דיבר סינית בהיותו בתיבה וכך שפה זו שרדה את המבול (17). צאצאיו התיישבו בסין ו"שפתם היא אותה שפה ממש עד עצם היום הזה, כמו באותה שעה בה ניטעו שם והחלו להיות אומה; ארצם מעולם לא הייתה נתונה לכיבוש" (43-44). ווב מקבל כמובן מאליו שהמקרא לא מספר את כל תולדות העמים אך עדיין משתמש בו כנקודת-מוצא למסגור ההיסטוריה האנושית. הוא מצרף את הנראטיב המקראי לידיעות ההיסטוריוגרפיות המגיעות אליו על קדמותה של סין ומנסה ליישב בין השתיים, אף שסין לא נזכרת במקרא. בהקשר זה אעיר בקצרה כי לאחרונה טען רענן אייכלר שיש לזהות את האזכור של "סינים" בישעיה מ"ט 12 כהתייחסות ל"סין" במשמעותה בעברית המודרנית. אין בזה כדי להשפיע על הדיון של ווב, אך אם ידיעות על תרבות סין הגיעו ליהודה כבר בתקופה הפרסית, יש בזה כדי לשנות את תמונת העולם של היהדות הקדומה.
ווב מונה שישה מאפיינים שצריכים להמצא בשפה קדמונית: עתיקות, פשטות, כלליות, צניעות הביטוי, שימושיות, וקצרנות (191 – antiquity, simplicity, generality, modesty of expression, utility, brevity). הספר מוקדש בעיקר למאפיין הראשון, כמובן, ולקראת סופו הוא מתאר את האחרים. עקרון הפשטות גורם לו לתאר כמה מאפיינים של השפה הסינית, כמו מיעוט ההברות הקיימות בה, ומתוך כך גם להסביר את הטונאליות של השפה (198-199). דווקא בתיאור הקצר הזה נמצאת החשיבות של הספר בתור החיבור האירופאי הראשון המתאר את השפה הסינית. תחת "כלליות" מביע ווב את התרשמותו מיכולתה של ציוויליזציה כה גדולה המתפרשת על שטח רחב-ידיים להבין את אותם סימנים המופיעים בכתבי-יד ובדפוס במשך אלפי שנים. הטענה היא בעייתית, באשר הכתב הסיני עבר שינויים, אבל השתמרות סימנים מסויימים על-פני תקופה ארוכה היא אכן דבר מפעים לכל מי שרואה כתובות בנות אלפי שנים בסימנים סיניים, כפי שיש משהו מרגש במגילות מדבר יהודה שיכולות להיקרא על-ידי דובר עברית מודרני. אך ווב מוסיף קושי נוסף, כשהוא מוצא בכך סימן להשגחה אלוהית, שבלעדיה הישג זה בוודאי היה בלתי-אפשרי (201).
השתמרות סימנים על-פני תקופה ארוכה: סוס עם כתובת נדירה משושלת דה שְׂיָה (424 לספירה). מימין, תקריב הכתובת שלרגליו. מוזיאון ביילין (יער המצבות), שיאן.
ב"צניעות הביטוי" ווב מגלה משהו מן האמביוולנטיות שלו לגבי הטיעון שלו. הוא מנגיד את הסינית לעברית, ואומר שבניגוד לעברית, שקיימות בה מילים מגונות (202), הנה בסינית אין כלל מילים כאלה, כפי שיאה לשפה קדמונית, הוא טוען, שלא יהיה בה שום פסול. ווב בוודאי לא מודע שאותו טיעון בדיוק העלה הרמב"ם לגבי העברית, שבהיותה לשון הקודש אין בה שום ניבולי פה (מו"נ ג', ח), וכמובן ששניהם טועים, לגבי שתי השפות. אך בהמשך, כדי להדגים את היעדר הבוטות של הסינית, ווב ממחיש את הטענה על-ידי השוואות בין העברית לסינית. כך למשל, הוא מציין שבספר טוביה הגיבור מכנה את אשתו "אחותי" (אעיר אגב אורחא כי אני סבור שטוביה נכתב במקורו ארמית, ולא עברית), כפי שהסיני יכנה כל אשה בשם "גיסתי", גם אם הוא אינו מכיר אותה כלל. ווב לא מזכיר זאת, אך נוהג כזה מתקשר לאיסורים החמורים שהיו על יחסים בין גיסים. ספר הטקסים הסיני אוסר על מחותנים לשאול לשלומם אחד של השנייה (לִיגִ'י, צ'וּ'לִי א' 38). אפשר לראות בזה מידה של הוגנות, שווב מלקט ומביא דוגמאות שיכולות לחזק את גישת המצדדים בעברית בתור השפה הקדמונית, אך נראה לי שיש פה גם מידה של אותו כשל אוריינטליסטי: במקום לראות ששימושי לשון מגונים וצנועים מופיעים זה לצד זה גם בעברית וגם בשפתו שלו (וגם בסינית, לו היה לומד אותה לעומק), הוא מוקסם מהצניעות של השפות המזרחיות, שלאוזנו הבלתי-מיומנת נשמעות כה שונות מהמשלבים השונים של האנגלית שהוא בקיא בה.
השימושיות היא כנראה המאפיין שהוא מתאר בצורה החלשה ביותר. הוא מונה את השימושיות של השפה הסינית מתוך הערצה למגוון הדברים שנכתבו בה: ניתן לכתוב בה תאולוגיה ונבואות, נאומים רהוטים, טקטיקות מלחמה, מדע, מתמטיקה וחקלאות (206). הכל נכון, אבל אין זו הוכחה לשפה קדמונית אלא פשוט תיאור שפה כהגדרתה, ובכל מקרה, קשה לקבל את ההערכה על הורסטיליות של השפה מפי אדם שלא קרא בה, ולא השווה את החיבורים המגוונים הללו לשפתו שלו, אלא רק שמע שמגוון החיבורים הללו קיים. המאפיין האחרון שווב מונה, הקצרנות, נוגע לתחביר האנליטי הסיני, שמותיר מקום רב לקורא להשלים פערים ולפרש את היחס בין הסימנים השונים וכיצד לחבר אותם לכדי משפט. האמביוולנטיות הזו הובילה את פרויד לטעון בהרצאות המבוא שלו לפסיכואנליזה מ-1916 שקריאה בסינית היא כמו מלאכת פירוש החלום (פרויד אמנם מודה שהוא איננו בקיא בסינית כדי לטעון זאת, אך הודאה זו רק מגבירה את הבעייתיות שבדבריו. ביקורת נאה ומורכבת על יחסו לסין אפשר למצוא במאמרה של באכנר). גם כאן יש טעם כלשהו בדבריו של ווב בצד חולשות רבות שהוא איננו מודע להן. שפה היא קצרה ופשוטה יותר בקדמותה. אם כבר הזכרנו את סיפור המבול כמה פעמים, אפשר לציין דוגמה מוצלחת המשוקעת בו: הגרסה הקדומה יותר של סיפור המבול מדברת על הבאת זוגות בעלי-חיים לתיבה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (בראשית ז' 2), ואילו הגרסה המאוחרת יותר של המקור הכהני השתמשה במונחים טכניים של זָכָר וּנְקֵבָה (בראשית ז' 9, 16). העשרת השפה להבחנה בין מגדר בנפרד מן האנושיות משקפת כאן התפתחות של המחשבה וממילא של השפה מן המוחשי אל המופשט. אבל הסינית כפי שהיא קיימת בתקופתו של ווב איננה הסינית כפי שהיתה בראשיתה, בעוד ווב טועה לחשוב שהיא השתמרה ללא שינוי. הוא מוקסם ממנה, אבל בה-בעת חושב עליה כעל פשוטה יותר ומצומצמת יותר מן העושר של שפתו שלו.
כאשר ווב מבקר את קירכר שטען על-סמך קיומם של סימנים ולא אותיות במצרים העתיקה ובסין שמוצא הסינים הוא ממצרים, הוא לועג לו על-ידי אזכור של תרבויות נוספות שהתגלו לאירופה בעת החדשה המוקדמת: שמא על המקסיקנים גם-כן לפנות לקירכר על מנת שיודיעם את מוצאם מחם בן נח, הוא תוהה (28). הביקורת במקומה: נקודות דמיון שנראות כמצביעות על תלות בהכרח, עשויות להיות לא יותר מאשר בורות באשר להתפתחויות מקבילות בתרבויות שונות, מבלי שהיה קשר ביניהן. ככל שמרחיבים את הידע על מגוון התרבות האנושית, ניתן להעריך אל-נכונה את היסודות האוניברסליים שבה, כמו גם את המייחד כל תרבות ותרבות לכשעצמה. ידיעותיו המוגבלות של ווב, כמו גם הנחת המוצא השגויה שלו, כאילו ספר בראשית מתאר היסטוריה ולא מיתולוגיה, הובילו אותו למסקנות שגויות. ועדיין, ההקבלה בין כמה מן ההנחות שלו לגבי שפה קדמונית ומקורות יהודיים מתקופות שונות היא מאלפת.
חיוטין, מיכאל. מגילת ירושלים מקומראן. תל אביב: בבל, 2003.
—. מלחמת לוחות-השנה בתקופת בית שני ועריכת מזמורי תהילים על-פי לוח השנה. תל אביב: מודן, 1993.
קוגוט, שמחה. " 'לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה-זאת' (בר' ב', כג) – האמנם אטימולוגיה עממית?" תרביץ נ"א, ב (תשמ"ב): 298-293.
Bachner, Andrea. “Psychoanalysis's China: Freud, Lacan, and the Chinese Script.” In The Bloomsbury Handbook to Psychoanalysis and Literature, ed. Jeremy Tambling, 109-119. London: Bloomsbury, 2023
Barr, James. “St. Jerome's Appreciation of Hebrew.” Bulletin of the John Rylands Library 49,2 (1967): 281-302
Chyutin, Michael. Architecture and Utopia in the Temple Era, translated by Richard Flantz. New York: T&T Clark, 2006
Dundes, Alan, ed. The Flood Myth. Berkeley: University of California Press, 1988
Eichler, Raanan. “China Is in the Bible.” Vetus Testamentum (forthcoming; DOI link)
Kamesar, Adam. “Jerome and the Hebrew Scriptures.” In The Oxford Handbook of the Latin Bible, ed. H.A.G. Houghton, 49-64. Oxford: Oxford University Press, 2023
Kircher, Athanasius. China monumentis, qua sacris qua profanes, nec non variis naturae et artis spectaculis, aliarumque rerum memorabilium argumentis illustrate, auspiciss Leopoldi primi. Amsterdam: van Waesberge & Weyerstraten, 1667
Lewis, Mark Edward. The Flood Myths of Early China. Albany: SUNY Press, 2006
Müller, F. Max, ed. Sacred Books of the East, 50 vols. Oxford: Oxford University Press, 1879-1910
Schulz-Flügel, Eva. “The Latin Old Testament Tradition.” In Hebrew Bible / Old Testament: The History of Its Interpretation, I/1: Antiquity, edited by Magne Sæbø, 642-62. Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 1996
Visigalli, Paolo. “Interface with God: The Divine Transparency of the Sanskrit Language.” In Language and Religion, ed. Robert Yelle, Courtney Handman, and Christopher Lehrich, 193-214. Berlin: de Gruyter, 2019
Webb, John. An Historical Essay Endeavoring a Probability That the Language of the Empire of China Is the Primitive Language. London: Brook, 1669
המחזור הראשון של לימודי עברית באוניברסיטת בייג'ינג, 1985
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 