שוב על היחס בין טרור לפשיעה, ועוד הערה בסוף על מדינה מפורזת

בפוסט על התגובות לרצח באיתמר, העליתי שוב את האפשרות להתייחס לפעולות טרור כקטגורייה פלילית. מובן שכבר יש התייחסות פלילית לטרור במובן זה שפעולות טרור הן עבירה על החוק ושמבצעיהן נשפטים על-פי הדין הפלילי. ועם זאת, להצעה הזו יש השלכות הן ביחס הרטורי-תקשורתי-ציבורי לפעולות עצמן, הן במישור האתי-ערכי של היחס לטרור, ואולי אף במישור המשפטי-פוליטי.

ראשית, אציין שצורמת לי לעתים ההבחנה בין פשעים קטלניים "על רקע לאומני" לבין פשעים קטלניים בעלי רקע אחר, המכונה לרוב "פלילי" סתם. הצרימה ניכרת במיוחד כאשר טיבו של האירוע טרם הוברר, והקריין מדווח כי " לא ברור אם הרקע למעשה לאומני או פלילי". כמעט אפשר לשמוע דריכות רבתי: אם הרקע הוא לאומני, הרי שזה חמור מאוד שמחבל חדר ללב תל אביב, הרצליה או בת-ים, ודקר אדם חף מפשע. הציבור נמתח כקפיץ כדי לגנות את הטרור, את הפלסטינים, את ההסתה, את השמאלנים, להאשים את משרד הבטחון שאיננו מזדרז בהקמת הגדר, את השב"כ, את מי לא. ואם אלו נערים שפעלו על דעתם עצמם? ניד ראש, צער מעושה, לא יותר מזה. אי-אפשר להפיק לקח פוליטי על הפלסטינים, והעניין דועך.

לכן, אני חש שיש חשיבות להצביע על הדמיון בין הדברים, להזכיר שיסוד פושע בנפש האדם מחפש מוצא, עניין ופעילות. גדל האדם בחברה בה יש סכסוך לאומני אלים, או מהפיכה אידיאולוגית כלשהו, רשאי הוא לרתום את יצריו הרצחניים לאידיאולוגיה הזו. גדל בסתם חברה קפיטליסטית מתירנית, ייאלץ לקנות לו סכין או נשק ולרצוח בלי אידיאולוגיה. התבוננות כזו מחריפה את הביקורת על כל אותם רוצחים שאינם מחבלים, ומוציאה את העוקץ הגזעני מההתבוננות הלאומנית על מחבלים, כאילו יש בהם יסוד רצחני גדול יותר מאצלנו. ולא היא: אותו יסוד רצחני פועל בשתי החברות, ואילו בשנייה הוא מקבל ביטוי בולט יותר בהקשר הפוליטי. גם מבין הישראלים, כמובן, יש כאלה שהיסוד הזה מקבל אצלם לגיטימציה לאומית והם הופכים לגיבורים לאומיים, אף כי עיקר פעולתם היה פגיעה בחפים מפשע. האחדת ההתבוננות מחלישה את הדה-הומניזציה הכללית של האוייב, כיוון שבמקרה כזה הפיגוע באיתמר, למשל, איננו נתפס כמעשה שבאמת נעשה בשם הלאומיות הפלסטינית, או כמעשה ששירת את כלל העם הפלסטיני, אלא ממוסגר כמעשה רצח שמבצעיו ביקשו לתת לו הקשר כזה, ואילו אנו כוללים אותו באותה קטגוריה של הטבח במשפחת אושרנקו או רצח אריק קארפ, למשל. וכך יאה. המניעים האידיאולוגיים של המבצעים אינם צריכים לעניין אותנו במקרים כאלה, אלא רק כוונותיהם הרצחניות. אם האידיאולוגיה ראויה או צודקת, היא תישמע ותפלס לה דרך במעשי צדק ובדברים, ואין לה צורך במעשים כגון אלה. על אחת כמה וכמה כשאין אידיאולוגיה.

הבעייה השנייה שההפרדה הזו יוצרת היא מיסגור פשעי טרור כאירוע צבאי. במלחמה אנו משהים קודים תרבותיים ומשפטיים מסויימים (לא את כולם, לכן "מסויימים"). בניגוד לטרור ולפשיעה, לא הכוונה המיידית של החייל חשובה, אלא דווקא "הכוונה המורכבת", אותה אידיאולוגיה בשמה הוא פעל. במילים אחרות, גם בין חיילי גרמניה הנאצית, וגם בין חיילי צבא ארצות-הברית נמצאו יחידים שבשעת-כושר מסויימת כיוונו את נשקם וירו על מנת להרוג. הכוונה המיידית היא ליטול חיים, אותה כוונה שביום-יום היא החמורה מכל. אבל החייל האמריקאי שפעל כך, עשה זאת במסגרת גוף רחב יותר, בהקשר רחב יותר, כאשר הכוונה המורכבת, או האידיאולוגיה שבשמה הוא לחם, היא מאבק למען החירות, השוויון והצדק, ואילו החייל הגרמני עשה זאת למען מישטר חשוך ואידיאולוגיה דכאנית. כך אנחנו מעריכים את מעשיהם בבחינה ערכית, ועל כן כמעט ואין מקיימים משפטים לאנשים שהרגו בני-אדם אחרים בשעת קרב. מיסגור הטרור במסגרת לאומנית מציב אותו באיזור דמדומים בעייתי הנתון בין דיני המלחמה לבין דיני הפשיעה. כך, כאשר אנשים מדברים על שחרור מחבלים למען חייל חטוף, הם בעצם משווים את כל המחבלים לחיילים, מבלי להבחין בין אלו המוגדרים מחבלים שפעלו כנגד מטרה צבאית לבין אלו שפעלו כנגד אזרחים (ואלו שפעלו באופן לא-אלים, ומוחזקים בכלא רק משום שמחו כנגד הכיבוש, תוך הפרת צו אלוף כזה או אחר).

העמדה הזו, המשווה את כל סוגי הפעילות וההתנגדות לפעילות חיילית של צבא אוייב היא בעייתית מאוד מבחינה מוסרית, אם כי בעייתית לא פחות היא הבחנה מוסדרת מבחינה משפטית. הבחנה כזו איננה יכולה להיעשות מבלי שישתמע שישראל מתירה פגיעה בחייליה אך לא באזרחיה, כאשר ברור שאף ממשלה איננה יכולה לומר במפורש שהיא מתירה פגיעה בחייליה (גם אם זהו המצב דה-פאקטו בשעת הקרב). אך כל עוד המדינה לא נקטה בהפרדה כזה, קשה לטעון כנגדה על שאיננה מבחינה בין סוגיהמחבלים הללו בזמן משאים-ומתנים מעין אלה. הבעייה נכונה ביתר שאת כאשר המדינה מבקשת לשחרר אסירים במסגרת הסכם שלום.

הסכם מדיני עם הרשות הפלסטינית מבסס אותה כישות מדינית ואת אלו שפעלו למענה כחיילים שלא הוכרו ככאלה משום שלא הייתה מדינה ולא הייתה לה צבא. לכן, הגיוני לבקש את שחרורם של אותם פעילים שעשו מעשים שבזמן הכיבוש היו אסורים, ואילו לאחריו הפכו מותרים. הדבר דומה לגבי אסירים פוליטיים בכל מציאות של משטר משתנה, למשל שחרור אסירים פוליטיים בתום משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה או עם סיום משטרים רודניים אחרים. אלא ששוב מתבקשת הבחנה בין אלו שהפרו חוק שהיה בלתי-מוסרי, לבין אלו שהפרו חוק שאמנם היה בתוקף ונאכף על-ידי השלטון החשוך, אך תוקפו ומוסריותו של החוק תקפים גם במשטר החדש. בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדאי להדגיש שהדבר נכון, דומני, לא רק עבור המשטר הישראלי, המבקש לבסס את צידקת כליאתם של אי-אלו פושעים, אלא גם עבור הצד הפלסטיני, שמוטב לו להתעקש על שחרורם של לוחמי חופש, ולקבל את המשך כליאתם של אנשי דמים שפגעו בחפים מפשע. במילים מפורשות יותר: שחרור גורף של אסירים פלסטינים, ללא קשר למעשיהם ולקרבנותיהם (או להיעדר קרבנות ממעשיהם), משרת דווקא את אלו המבקש לראות באסירים מיקשה אחת של מחבלים רצחניים.

מבין הדברים עולה גם הבנה שקריאה למדינה פלסטינית מפורזת ללא צבא יוצרת קושי לקיום סכסוך בעתיד, כפי שראינו כבר בעופרת יצוקה: צה"ל לא יכול היה להתקיף בסיסים צבאיים, משום שאין ברשות הפלסטינית בסיסים צבאיים, ואז גורמים שונים מבקרים את ישראל שתקפה מבנים אזרחיים כולל המשטרה הפלסטינית. ראשית, מי שתומך באמת ובתמים בקיומה של מדינה עצמאית לצידו, צריך לקבל על עצמו שבעצם ריבונותה של המדינה משוקעת העובדה שהמדינה תחליט באופן עצמאי אם רצוי לה צבא אם לאו; שנית, כל מי שמבין שפתרון שתי המדינות לא יוביל לסיום הסכסוך, צריך לקוות שלמדינה הפלסטינית השכנה יהיו אזורים צבאיים שיהיו מובחנים מאזורים אזרחיים, שאחרת הברירה היחידה שתעמוד בפני ישראל בכל עימות עתידי תהיה פגיעה באזורים אזרחיים.

לקריאה נוספת:

על היסוד הרצחני שבכל חברה

מתוך: "מלחמות צודקות ולא צודקות"

עוד מחשבות על כוונה: בין משפט לפילוסופיה

המשפט בין התחום הצבאי לאזרחי

פשעי מלחמה – בין הפרטי לממסדי

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

9 מחשבות על “שוב על היחס בין טרור לפשיעה, ועוד הערה בסוף על מדינה מפורזת

  1. בלוג מעורר מחשבה, הפיסקה השלישית לא נקלטה אצלי טוב. הנחת המוצא בדבר היסוד הפושע המחפש לו פורקן מנוסחת בצורה קיצונית מדי לטעמי. נכון שישנה אלימות טבועה בבני אדם אבל מכאן לקרוא לה יסוד פושע הדרך עוד ארוכה. מעבר לזה להתוות דרך ממנה לכך שכל אדם בעל נטייה אלימה ייאלץ לקנות סכין כדי למצוא לו שחרור כבר לא יכולתי לקבל. אני לא רוצה להצטייר פה כנאיבי וברור לי שיש הרבה ממה שתיארת בעולם שלנו אבל עדיין צריך להשאיר בניסוחים קצת מקום וקרדיט לטוב שבאדם. בקיצור אני מקווה שמה שאפל מדי זה התיאור שלך את האנושות ולא האנושות עצמה.

  2. תודה רבה. אתה בעצם עומד על כך שאני חפפתי בין שני מושגים שראוי להבחין בהם: אחד, הוא היסוד האלים שבנפש האדם, שעובר סובלימציות שונות, ולא בהכרח מתפרץ אצל כל אחד באלימות פיזית ממש; והשני, הוא היסוד הפושע שבכל חברה.
    במילים אחרות, היות ובכל אדם יש יסוד אלים, בכל חברה יש כאלה שהדבר מתפרץ אצלם, והתהליך הכלל-חברתי הוא מעין שיכפול של התהליך הפנימי, שבו היסוד מבקש להתפרץ, והחברה ככלל מרסנת אותו.
    הטענה לגבי הסכין היא לגבי אותו אחוז בחברה שבכל מקרה יהפוך לרוצח, ונסיבות החברה שהוא גדל בה קובעות (בצורה *כמעט* דטרמניסטית) את הכלי ואת המניע.

    זה יותר מקובל, או עדיין אפל מדי?

  3. א. הפוסט הזה החזיר אותי, משום מה, לימים שאחרי רצח רבין. אנשים שאלו אותי למה זה כל כך מפריע לי אם הרצח היה פוליטי או לא – האם לא מספיק להזדעזע מעצם הרצח? והתשובה היא שלא, לא מספיק. כי אם זה סתם רצח על ידי פסיכי, אז הסיכון שאני עומד בפניו ביומיום לא השתנה כלל: תמיד היו ותמיד יהיו פסיכים. אבל אם הרצח הונע על ידי אידאולוגיה, ואין זה כלל משנה אם היא התלבשה על אדם פסיכי מראש או לא, כי אז אני מרגיש שאני הפכתי למטרה.
    במילים אחרות, בכל חברה יש אלימות, והאלימות עוברת סובלימציה – לספורט, למשל. אבל אם במקום סובלימציה האלימות הזו מתועלת כנגד קבוצה ספציפית, אזי אותה קבוצה ספציפית עומדת בפני סכנה מוגברת ליפול קורבן לאלימות. לכן זה משנה אם רצח הוא על רקע לאומני או לא.

    ב. וזה, כמובן, בלי לדון בכלל בשאלה אם כל טרוריסט בכל מקרה היה הופך לרוצח. התשובה היא שכנראה לא – כאמור, האלימות מתועלת בדרך כלל לפעילויות פחות הרסניות. אז אני לא מסכים עם הניתוח שכאן. למעשה, אני חושב שהיותו של פשע על רקע לאומני דווקא מגבירה את הצורך להגיב לפשע: משום שכאן יש משהו שאפשר לעשות, ברמת המאקרו: אפשר לשנות את התיעול של האלימות בחברה. אם מדובר על "סתם" פשיעה, אז לא נותר לנו אלא לעבוד ברמת המיקרו, וזה הרבה יותר קשה.

  4. דובי: 'אם מדובר על "סתם" פשיעה, אז לא נותר לנו אלא לעבוד ברמת המיקרו, וזה הרבה יותר קשה' – באמת? אין גורמי מאקרו לפשיעה? כל קרימינולוג יתן לך כמה עשרות, החל מרמת הענישה ועד לפערי ההכנסות בחברה.

  5. נדב: לרצח שנגרם כתוצאה מדחפים אלימים? איזה גורמי מאקרו יכולים להיות לזה? הרי לא היה שום מניע כלכלי לרציחות – על פי אריה, אם הוא לא היה רוצח את משפחת פוגל, הוא היה רוצח מישהו אחר.

    • א. כמה מקרי רצח כאלה, שבהם מישהו רוצח מתוך דחפים אלימים גרידא, ואם לא היה רוצח את X, היה ממשיך לחפש עד שהיה מוצא את Y? ספורים, אם בכלל. אין ספק שצריך מבנה אישיות קיצוני כדי להפוך לרוצח (בטח לרוצח תינוקות), אבל צריך גם נסיבות קיצוניות.

      ב. וגם אם נקבל את הדגם של א', שלדעתי כלל לא קיים, עדיין אפשר לצפות שחברה תדע לזהות אנשים עם מבנה אישיות כל-כך חריג, ולטפל בהם. גם האישיות האסוציאלית הכי גרועה, לא מגיעה ישר לרצח – ואם נישאר נאמנים לסטריאוטיפ, מערכת רווחה יעילה וקהילה הדוקה מספיק תדע לזהות את האדם בשלב שבו הוא רוצח חתולים ולטפל בו כדי שלא יעבור לבני אדם.

  6. תודה. הדוגמה של רצח רבין היא מצויינת, ואני זוכר את אותה עמדה, מול אלה שביקשו לגמד את המשמעות הפוליטית של הרצח.

    מצד אחד, יש בטענה הזו משהו מבלבל, כאילו אנו מבדילים בין רצח לרצח, או שיש אנשים שהם שווים יותר או פחות. לצורך כך, צריך לדמיין לא רק את ההבדל בין רצח ראש ממשלה, לרצח של "סתם" זקן בן שבעים ומשהו בתל אביב, אלא גם את ההבדל בין רצח של ראש ממשלה, להריגה לא פוליטית שלו, ואני אתן כאן עוד שתי דוגמאות, אחת, שמשוגע רצח את ראש-הממשלה ללא מישנה פוליטית סדורה, והשנייה, שנהג שיכור נכנס בטעות ברכב משיירת ראש הממשלה, שלא היה חגור ונהרג.

    התאונה איננה רצח כלל, אבל האסון הלאומי עדיין היה כבד, כפגיעה בסמל שלטוני. מצד שני, לא הייתה פגיעה (סימבולית) בדמוקרטיה, כי לא היה נסיון לשנות מדיניות על-ידי רצח פוליטי.

    אחת הבעיות עם ההפרדה בין טרור לפשיעה כללית, היא שכל מעשה שכלול כטרור, ו/או פגיעה בסמלי שלטון, נכנס להגדרת-גג אחת, שמשבשת את המושגים שלנו. צריך להיות הבדל בין רוצח חפים-מפשע למי שמפוצץ גשרים / צינורות גז, משבש בניית גדר / מחלק פליירים נגד הכיבוש. במילים אחרות, העלייה בדרגה של חומרת הפשע צריכה להיות בראש ובראשונה לפי חומרת הפשע, פלוס המניע האידיאולוגי. ויש לי הרושם שלפחות ברמה הרטורית (אני מתאר לעצמי שמשפטית זה אחרת), הפעולה היא הפוכה: קודם כל הפעילים הם "מחבלים", ואז בודקים את חומרת הפעילות של המחבלים הללו.

    אני מוכן לקבל שלאו דווקא כל טרוריסט היה הופך לרוצח בלאו הכי, כי חיים בחברה אלימה ונטולת אופציות מגדילים את הסיכוי לאלימות. אבל שוב אני מבקש להדגיש את ההיפך: שהאידיאולוגיה איננה רצחנית בהכרח, ושלא כל אידיאולוג (למשל, לאומן של האומה הפלסטינית) יתמוך בכיוון הזה. הדרך להדגיש את זה היא להזכיר שמקרי רצח קורים בכל שדרות החברה, מכל מיני סיבות. וזה מוביל לשאלה לנדב: רמת המאקרו מעידה על סיבות, שניתן לפעול בהן לצמצם את הרצח. אני משער שאין דרך למנוע אותו כליל, גם לפי הקרימינולוגים, הלא כן?

  7. אבל אנחנו כן עושים הבדלה מאוד משמעותית בין "סתם" טרוריסטים לבין מחבלים "עם דם על הידיים" – אני לא צריך לספר לך איזה מקום יש לביטוי הזה בשיח סביב הטרור ואיזו הבדלה עושה החברה שלנו בין מחבלים שרצחו (או אחראים לרצח) לבין מחבלים שלא.

  8. עוד דוגמה מצויינת – מצד אחד, אנחנו מבדילים, אבל ההבדלה הזו גם מגלה לנו שיש "מחבלים בלי דם על הידיים". ועליהם מדברים קצת פחות. מה זה אומר מחבל בלי דם על הידיים? נגיד שזה מישהו שתיכנן פיגוע בחפים מפשע, אך הפיגוע סוכל. כוונה לביצוע פשע היא עבירה ברת-ענישה בישראל, אבל האם יש הלימה בין אסירים היושבים על כוונה במשפט האזרחי לאסירים היושבים על כוונה במשפט הצבאי/ פלילי בהקשר לאומני? הניחוש שלי, אבל אני מדבר כאן בלי עובדות, הוא שבאופן כללי המערכת תופסת פחות עברייני-כוונה שאינם לאומנים, מתקשה להוכיח פחות (כיוון שמערכת ההודאה פועלת אחרת כאשר זה לאומני-בטחוני או "סתם פלילי"), ושהשופטים מרחמים פחות. ויש כאן בעייה שהיא גם מוסרית וגם משפטית.
    אפשרות שנייה למחבלים בלי דם על הידיים, הם אנשים שהחבלה שלהם לא כוונה נגד בני-אדם, או לא הייתה מעורבת בה אלימות.

    כך שהקונספט בו-זמנית מוכיח שאנחנו לא קושרים את כל המחבלים יחד (כי יש עם דם על הידיים ובלי), אבל גם על קשר שאולי איננו ראוי (כי אנחנו קוראים לכל אלה מחבלים).

סגור לתגובות.