צורה ותוכן, מילים ומעשים – כלים לניתוח פוליטי

בעקבות שאלה שנשאלתי על השימוש שלי ב"צורה ותוכן" כתגית, החלטתי להקדיש פוסט להסבר על המקום שיש לשני צמדי המושגים הללו בראייה הפוליטית שלי.

כל הבנה של מציאות פוליטית נתונה דורשת את ההבנה של היחס הדיאלקטי בין צורה לבין תוכן, ובין מילים למעשים. זהו יחס דיאלקטי משום שאין מדובר בהפכים גמורים. כל אחד מהזוגות מקיים מתח ביניהם, שלעתים הם הפכים גמורים, ולעתים זהים לגמרי.

 

מילים ומעשים

אימרות ידועות טוענות שפוליטיקאים רק מדברים ואינם עושים, או שאסור להאמין למילים שלהם. ואכן, המילים של פוליטיקאים חשובות פחות מהמעשים שלהם, לצורך הניתוח הפוליטי שלהם. אם פוליטיקאי אומר שהוא בעד שלום, אך לא עושה דבר כדי לקדם אותו, נניח – ובצדק – שאלה סיסמאות ריקות שהוא לא מאמין בהן. אך בכך אין די: אם הכרנו שהפוליטיקאי איננו מתכוון למילים שלו, עלינו להניח שהוא בכוונה מסתיר את כוונתו האמיתית, שאותה ננסה להבין על-ידי המעשים.

מאידך – וכאן נכנס הפן הדיאלקטי של היחס בין מילים למעשים – מילים הן אחד מכלי העשייה הבולטים של הפוליטיקאי. קמפיין ה"נאמנות-אזרחות" איתו התמודד ליברמן לכנסת לא היה בגדר מילים בלבד. אלה היו מילים שנעשה בהן שימוש כדי לצבור כוח מעשי, מצד אחד, וכן כדי לעצב תודעה, מצד שני. תודעה, אמונה, תמיכה פוליטית – אלה הם דברים שמעוצבים ונוצרים בצורה מילולית, על-ידי מילים. אך ההשלכות שלהן תמיד חורגות מעבר לעולם האמירה על עולם המעשה.

לכן, ניתוח היחס שבין מילים למעשים אצל פוליטיקאי חייב לעמוד על הפעמים בהן יש הלימה בין המילים למעשים (או אפילו מקרים בהן המילים הן בגדר מעשה), באותה מידה שיש לעמוד על הניגוד בין המילים למעשים, באשר הוא קיים.

בנוסף לעובדה שמילים אינן תמיד הפוכות למעשים, גורם נוסף שמקשה על ניתוח היחס בין השניים הוא העובדה שהמעשים אינם נתונים להחלטת הפוליטיקאי בלבד. ניקח לדוגמה את נאום בר-אילן של נתניהו: נתניהו הכריז בו על תמיכתו במדינה פלסטינית מפורזת. כעת נסתכן בהערכה סבירה שבסוף הקדנציה הזו של נתניהו, לא תהיה מדינה פלסטינית מפורזת. יש אפשרויות רבות להסביר את הפער הזה בין המילים למעשים.

אולי נתניהו לא רוצה שום מדינה פלסטינית (מפורזת או לא מפורזת), והשתמש בהבטחות האלה כדי לפזר עשן ולקנות זמן, בעוד הפער בין המילים למעשים מבהיר שכוונותיו לא היו כנות. אך מה אם נתניהו בכנות רוצה מדינה פלסטינית מפורזת, ואינו מצליח ליישם זאת, אם בגלל אילוצים קואליציוניים פנימיים, ואם בגלל הפלסטינים, שרוצים יותר? ויש עוד אפשרות, למשל, שהרי מילים מכוונות ליצור תודעה וכו': נניח לרגע שנתניהו מוכן ליותר ממדינה מפורזת, אך כחלק מכלל ידוע בניהול מו"מ, מתחיל מעמדת מינימום כדי להשאיר לו "מרחב מיקוח". במקרה כזה הוא מצהיר על מדינה מפורזת בהנחה שהצד הפלסטיני מבין שזו עמדת התחלה בלבד (קרי, הוא מעביר מסר דרך המילים שלו, יוצר תודעה וכו'), אך לנו כפרשנים אין שום דרך לדעת זאת, כי אין משהו בעולם המעשה הגלוי, שיצביע על ההבדל בין האפשרות הזו, לאפשרות שהוא מעולם לא התכוון לשום מדינה (האפשרות הראשונה).

עם זאת, עקביות מסויימת של פער בין מילים למעשים בצורה אחת, והלימה בין מילים למעשים בצורה אחרת, מאפשר מדי פעם כמה חרכי הצצה לכוונות האמיתיות של הפוליטיקאי.

צורה ותוכן

כמו ביחס בין מילים ומעשים, גם היחס בין צורה ותוכן הוא יחס שמקיים מתח, שלעיתים יש בו הלימה, ולעתים אין בו הלימה.

הדוגמה הקלאסית לקוחה מעולם הילדות: ראובן בוכה לאמו על עוול ששמעון עשה לו. אמא באה ודורשת משמעון לבקש את סליחתו של ראובן. שמעון, שאיננו מרוצה מהכפייה הזו, אך איננו יכול לסרב למרות האם, ממלמל באי-חשק "סליחה", או לחלופין מעיר הערה צינית ארכנית שמבהירה שהוא איננו מתחרט: "סליחה באמת שהרבצתי לך אחרי שקיללת אותי בלי סיבה". האמא אינה מרוצה, ומבקשת משמעון להתנצל שוב. באנגלית היא תאמר: say it like you mean it.

ביטוי מעניין, שכדאי להתעכב עליו לרגע: הוא איננו דורש כוונה (say it and mean it), אלא רק את הצורה החיצונית של הכוונה (say it like you mean it). מדוע האמא דורשת זאת? כי היא יודעת שכאשר הפער בין התוכן (בקשת הסליחה) לצורה (הערה צינית או כועסת) גלוי כל-כך, התוכן מאבד מערכו. זאת ועוד: אולי היא חושבת, שאם תהיה הלימה בין הצורה לתוכן, גם אם למראית עין בלבד, הדבר עשוי להשפיע על התוכן עצמו, בסופו של דבר. הפיוס הכפוי, אם ייראה כן בכוונותיו, יאפשר להתגבר על הסכסוך מהר יותר, ויסייע לשני הילדים לשחק שוב יחד.

הדוגמה המובהקת לפער בין צורה ותוכן בפוליטיקה הישראלית נמצאת כמובן בתוכנית ההתנתקות. במשך שנים הקו המפריד בין שמאל וימין בארץ הוגדר על-פי היחס לשטחים כבושים. השמאל תמך בסיסמת "שטחים תמורת שלום", וכנגדו ענה הימין "אף שעל".

לכן, כשאריאל שרון הציג תוכנית לנסיגה מרצועת עזה וצפון השומרון (כולל פינוי יישובים) ראו בזה אנשים רבים סימן ששרון הפך את עורו וחצה את הקווים – מימין לשמאל. אך זוהי הבנה שמתבססת על הצורה (פינוי יישובים) ולא התוכן.

תמיכת השמאל בפינוי יישובים נועדה לתכנים ברורים: שלום, שוויון, זכויות אדם. ההתנתקות נועדה לדברים אחרים לחלוטין, כפי שברור מהעובדה שישראל ממשיכה לשלוט, הלכה למעשה, ברצועת עזה, ושלא עשתה דבר או חצי דבר לקדם ערכים של שלום, שוויון או זכויות אדם בעקבות פינוי היישובים. האופן החד-צדדי שבו בוצעה התוכנית העידה יותר מכל על הפער בין הצורה לבין התוכן.

היות שרבים בציבור אינם עומדים על הפער שבין הצורה ובין התוכן, יש נטייה לראות בהתנתקות מאמץ לשלום או ויתור למען השלום שכשל, שהרי התקפות מעזה נמשכו לאחר מכן. הבנה שגויה זו מבהירה את חשיבות ההבחנה בין צורה לתוכן בניתוח פוליטי, וגם את הסכנה הטמונה בהתבוננות לצורה בלבד.

כנגד ניתוח זה, יהיו שיטענו שגם אם תוכן ההתנתקות היה ימני (ואף גזעני) במהותו, הרי שהצורה היא חשובה, כיוון שהיא הוכיחה לישראלים שפינוי התנחלויות הוא אפשרי, ובעזרת הוכחה צורנית זו, אפשר יהיה באופן פרגמטי לקדם תכנים ערכיים ראויים.

הדוגמאות הן ספציפיות, אך העקרון מקיף כמעט כל ניתוח פוליטי אפשרי: הצורה יכולה להיות סותרת לתוכן, אך רק עד גבול מסויים. אפשר לעשות הסכמי שלום שיובילו למאזן אימה או יקדמו את המלחמה הבאה, ואפשר להילחם במלחמה במטרה לחסל גורמים שליליים, ובכך לקדם שלום. עם זאת, מי שיתמכר לפער הזה, וינסה לקדם שלום רק בדרכי מלחמה, סופו שינציח את דרך המלחמה, באותה מידה שריבוי הסכמי שלום "בכאילו", יכול בסופו של תהליך ליצור מציאות שבה הסכסוך מנוהל בדרך דיפלומטית, עם שלום דה-פקטו.

לסיכום: פרשנות פוליטית תמיד קשורה בהליכה בערפל, כאשר הדברים שמקשים על ההבנה הם הפער בין הצורה לתוכן, ובין המילים למעשים. המאמץ קשה עוד יותר בהתחשב בעובדה שפער זה איננו תמידי, ויש הלימה חלקית בין צורה לתוכן ובין מילים למעשים, אם מביאים בחשבון את האופן שבו מילים יכולות להבנות מציאות או תודעה, או את האופן שבו הצורה יכולה להשפיע על התוכן, ולהיפך. המושגים הללו מקיימים ביניהם מתח מתמיד, ועמידה על הפער ביניהם או על רגעי הממשק שלהם, היא האתגר התמידי הצופן בחובו את המפתח להבנה פוליטית.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—