שאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים

כצופים בסרט קולנוע, אנחנו להוטים לדעת כיצד המשבר ייגמר. הקולנוע הרגיל אותנו לסוף טוב, אבל החיים זה לא טרבולטה, כמו שנאמר בפעם בסרט. הטעות היא בציפייה לסיום: מבט אל העתיד צריך לחשוב לא על הסוף, כי אם על ההמשך. ההשוואות לשואה הן לא רק מוגזמות אלא גם שגויות, כבר הערתי בשלב מוקדם יותר. גם ביחס לציפיית הסיום ההשוואה מוכיחה את עצמה כמתעה: השלטון הנאצי יכול היה לקרוס, מכונת ההשמדה נפסקה פתאום, וכך הסיפור נגמר. אבל השבעה באוקטובר הוא אירוע שנעשה כחלק ממעגל דמים מתמשך שלא יסתיים פתאום: עם סיום הלחימה, עדיין יהיו מיליוני פלסטינים, בתוך ומסביב לישראל, ועוד מיליונים רבים יותר של ערבים ומוסלמים. שאלת עתידה של ישראל תלויה ביכולת שלה ליצור תנאים להשתלב במרחב, ולא להחריבו. על כן: אין לצפות להיעלמות של צד זה או אחר, אלא לדיאלוג. לא סוף, אלא המשך.

מן ההיבט הבטחוני, ישראל צריכה לעמוד בפני הרצון להשמידה, שהוא רצון אידיאי ולא תוכנית מעשית. כדי לעשות זאת, עליה לפתח צבא הגנתי חזק, קשרים דיפלומטיים שמציגים אותה כמי שמקדמת אינטרסים של כוחות חזקים ממנה, והפחתת תירוצים לתקיפתה. הלחימה בעזה פוגעת בשלוש המטרות הללו: צה"ל איננו מתחזק מן ההרס שהוא זורע בעזה, אלא נחלש ממנו. עמדתו המוסרית כצבא הגנתי נחלשת ככל שמתרבים מעשי השפלה סמליים ומעשי ביזה של יחידים שמערערים על יכולתם של חיילים להתרכז במשימה שאמורה להיות הגנה על האוכלוסייה האזרחית בישראל. טשטוש היעדים ופגיעה בהכשרה היא בשורה רעה. התמונות והעדויות מעזה מגבירים את המוטיבציה הפוליטית בארצות רבות לפעול נגד ישראל, ועשויים להוביל לפגיעה בבריתות חשובות. העילה שישראל נתנה לאיראן לתקוף אותה, מבלי שום תוחלת הגנתית אלא לשם נקמה גרידא היא שפל אסטרטגי בתולדותיה.

בהיבט הפוליטי, ישראל נכנסה לתוך העימות הזה כאשר לחלקים נרחבים בציבור אין אמון בממשלה, ויש להצר על כך שהתגובה האוטומטית של הציבור היתה לתמוך בכל צעד תוקפני של הממשלה, במקום לראות שגם כאן הלחימה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים: כל מה שנעשה עד כה בדרום עולה בקנה אחד עם ממשלת הרפורמה שהציבור מחה כנגדה. אין ענייניות בטחונית שנעשית בנפרד מהרפורמה, אלא נעשה שימוש ציני בסכסוך הישראלי-פלסטיני על-מנת לגייס את המוחים לצד הממשלה ובניגוד לאינטרסים האזרחיים של מרבית הציבור. אלה שהצהירו שיסרבו לשרת במחאה על צעדי הממשלה, לא השכילו לראות את הקו הישר שבין הממשלה שמחו נגדה טרם זוועות אוקטובר, ופעולות הממשלה לאחריה. במקום לנסות לייצב את המצב, להרגיע משקיעים, לעודד תיירות – ממשלת ישראל פועלת במכוון להמשיך את האלימות הזו ככל האפשר.

*****

אבל המצב הזה לא יימשך לעד. מתישהו, בדרך כזו או אחרת, שלטון נתניהו יסתיים. מה שאינו ידוע, הוא אם יורשיו יהיו בני-דמותו, בני-טיפוחיו, קיצוניים ממנו או מתונים ממנו. מהתבוננות על המפה הפוליטית הנוכחית, קשה להאמין שראש הממשלה הבא יהיה מישהו עם נכונות או יכולת לשנות את כיוון ההתדרדרות באופן מהותי. לכל היותר אפשר לצפות לשמרן ממורכז שינסה להאט את התהליכים, מבלי לשנות אותם. אלה שמחוייבים לשינוי חיובי של המציאות צריכים, אם כן, לפעול בשתי רמות נפרדות מתוך מחוייבות לעקרונות מסויימים שאפרט להלן. אומר מראש: אני סבור שפוטנציאל השינוי קיים, אך מעריך שההיתכנות של תרחיש כזה נמוכה.

במישור של המערכת הפוליטית הרשמית, אנשי שמאל צריכים להמשיך להצביע למפלגות שמאל, תוך נכונות לשיתוף-פעולה עם מפלגות מרכז או ימין מתון, כפי שנעשה בממשלה שנקראה בשוגג "ממשלת השינוי". הערתי אז שממשלה זו איננה מסמנת את סיום עידן נתניהו, וצדקתי, ובאותה רוח אינני צופה ששינוי גדול יתחולל מממשלה שבראשה יעמוד לפיד, גנץ, אייזנקוט, או יאיר גולן. אבל העובדה שממשלה כזו לא תהיה טובה אין פירושה שצריך להתייאש ממנה: ממשלה פחות גרועה מממשלת נתניהו הנוכחית, שלא לדבר על ממשלה פחות גרועה מממשלה שבראשה עומד בן-גביר, תהיה הכרח ראשון לקראת שינוי.

מבלי קשר לדמותה של הממשלה שתקום בסיומו של המשבר הזה, יש צורך בפעילות אזרחית חלוצית לשיקום פני החברה הישראלית. כאן יכולים הפעילים לשאוב השראה מן ההשוואות לשואה. כאמור, אני דוחה את ההשוואה כבלתי-ראויה, אך אפילו מי שמרגיש שזוועות אוקטובר הן קטסטרופה בסדר-גודל כזה צריך לראות שהתגובה לאסון כזה לא רק יכולה להיות, אלא מחוייבת להיות, מעשה אדיר של תנופה אזרחית בתגובה. התגובה הציונית לשואה היא מפעל אדיר של קליטת עליה, הקמת יישובים, פיתוח תשתיות ויצירת תרבות בטווח זמן קצר ובמשאבים מוגבלים ביותר. אף כי היו מעשי הנצחה רבים, העיקר לא היה בהנצחה אלא בפעולה דווקאית שקידשה את החיים תוך מבט קדימה, ולא התבוססות בפצעי העבר.

הפעולות הנדרשות כיום הן שונות מהותית מאופני הפעולה דאז: קליטת עלייה והקמת יישובים אינן הצורך המרכזי של מדינה מבוססת וקיימת, ובמקום ליצור יישובים חדשים, יש לפתח תשתיות, תרבות, ואיכות חיים, ביישובים קיימים, תוך יישום גישות מתקדמות של תכנון עירוני. מן הצד הלאומני של המפה ממשיך שיח של הקמת יישובים בתור "תשובה ציונית הולמת" לפגיעה בחיי אדם, אך אין זה אלא כשל להכיר בכך שזו הייתה תשובה הולמת בתקופה שבה זה היה ממילא הצורך של מדינה שבדרך. כיום, יש הסכמה שיישובים חדשים מהווים פגיעה אקולוגית, כמו-גם פגיעה בזכויותיהם של תושבים קיימים, באופן שלא ניתן להשוות אותו כשהאוכלוסייה היהודית לא הייתה ריבונית. בנוסף לצורך לחזק יישובים קיימים בדגש על תכנון, יהיה צורך להזהר מנסיון של גופים לאומניים להשתלט על יישובים שנפגעו בעוטף עזה, מתוך רצון לפגוע בהתיישבות העובדת שמסורתית הצביעה למפלגות שמאל. יש כמה רמזים שזו התוכנית, וסביר להניח שאם זה יקרה, יישובים אלה ישמשו לא רק כמוקדים חדשים של מצביעים כהניסטיים, אלא גם כמוקדי סכסוך מתמשך, כפי שקורה ביישובים הקיצוניים בגדה.

עקרון מרכזי של פעילות חלוצית לשיקום החברה הישראלית יצטרך להיות הכלה וקבלה של מגוון אוכלוסיות בחברה, תוך דגש על הגיוון שלה ועל חירויות הפרט. תהליך עומק של תנועות אזרחיות יצטרך לכוון לשינוי של השיח הפוליטי שמבדיל בין האופן שבו אדם בוחר לחיות את חייו בדלת אמותיו ובקהילתו, לבין מדיניות ציבוריות שאמורה לאפשר קשת של סגנונות-חיים. מי שסדר-היום הפוליטי שלו מבקש להכפיף את ערכיו על כלל האוכלוסייה לא אמור להיות אופציה לגיטימית להצבעה: האוכלוסייה החרד"לית יכולה להמשיך להתקיים בהפרדה מגדרית בבתי-תפילותיה, אבל לדרך שלהם אין מה להציע לכלל החברה הישראלית. מי שאיננו מקבל עקרונות של שוויון מגדרי, דתי, וגזעי, כפי שאלה מעוגנים במגילת העצמאות, איננו יכול להעמיד את עצמו לבחירה על-ידי כלל העם. אינני מציע לאסור עליהם התמודדות, אלא לפעול לשינוי עמוק של השיח, כך שלחלקים נרחבים בציבור בישראל יהיה ברור שהם מצפים ממועמדים פוליטיים לנסח איזה מקום הם מציעים לאלו ששונים מהם. מנהיגי שמאל, וגם מרכז, יצטרכו להבהיר מה החזון שלהם למקומם של מיעוטים דתיים ואתניים בישראל בציבור הישראלי, וכיצד סדר היום שלהם מכיל אותם, באותה מידה שמצביעים ידרשו ממנהיגי ימין וחרד"לים להבהיר את הסוגיה הזו.

עקרון שני של הפעילות החלוצית הדרושה יהיה ביצירת נקודות מפגש של דו-קיום בין יהודים וערבים, מתוך הכרה שאין לסכסוך הזה סוף, אלא המשך. ביסוס היסודות של דיאלוג בין קבוצות שונות הוא הכרח כדי להפחית את האלימות. שדולות יוכלו לקדם עיגון בחקיקה שמעודדת שיתוף-פעולה, כגון מתן עדיפות במכרזים לחברות שיכולות להראות שיש בהן שיתוף-פעולה יהודי ערבי, הפניית תקציבים להכרת האחר, ושינוי רדיקלי של הוראת שפה ותרבות ערבית בבתי-הספר, כך שהם אינם ממוקדים בהכרת האויב, אלא בהומניזציה של האחר, והיכרות עם העושר התרבותי של האחר. עידוד יצירה יהודית-ערבית ברשתות הטלוויזיה, וגיוון של דוברים בפאנלים, כך שיש ייצוג של כלל חלקי האוכלוסייה בישראל יהיה נדבך חשוב בעידוד דו-קיום, וככל שתגבר הדרישה לייצוגים כאלה בקרב האוכלוסייה האזרחית, הרשתות המסחריות כמו גם רשויות הממשלה יהיו מחוייבות להיענות לה.

לבסוף, אך אולי העקרון החשוב ביותר, הוא חתירה לשינוי מהותי של הסדר החברתי-כלכלי בישראל. מי האפסיים של הפוליטיקה הישראלית הביאו לכך שלא רק מימין, אלא גם משמאל, מקבלים את הנגיסה במערכות הרווחה, הגדלת הפערים, והתבססות על כלכלה עתירת-ידע שמתנהלת כבועה בפני עצמה, כמנותקת משאלות החברה שמקיפה אותה. במאמר חשוב מאוד על מקומה של הטכנולוגיה בכשלי השבעה באוקטובר, רן היילברון משרטט את טשטוש הקווים בין תעשיות צבאיות לאזרחיות, ואת האופן שבו ההסתמכות על הטכנולוגיה השחיתה את הצבא בכמה וכמה רמות. קשה להפחית בחשיבות של הניתוח הזה, שמיישם את דברי אייזנהאור על הקומפלקס התעשייתי-צבאי שלאחר מלחה"ע השנייה בארה"ב למצבה של ישראל בימינו (אני מודה לתום שהפנה אותי למאמר).

בחירות וממשלה חדשה עם אי-אלו גוונים של ליברליות יהיו שינוי קוסמטי. את השינוי העמוק יש לערוך באופן שבו הממשלה מעודדת תעשיות, וביחס של התעשיות האלה לבעיותיה של החברה בישראל. צמצום פערים סוציו-אקונומיים צריך להיות מונח במסד המדיניות הכלכלית. לא בכדי מזכירה מגילת העצמאות את יסוד הצדק ברוח נביאי ישראל, שביקרו בחריפות עושק וניצול של עניים. ראשיתה של המדינה בתנועות שקיוו לצדק סוציאלי שכזה וניסו בדרכים שונות להקים חברות מופת. הכרה בכשלים ובטעויות שלהם, בפער שבין הצהרות ומעשים לא צריכה להוביל לזניחה של נסיון כזה. המשבר העכשווי צריך להיות, ויכול להיות, נסיון לשוב לדרך כזו, מתוך הכרה לא רק בצדק הפנימי של מהלך שכזה, אלא גם בנחיצות הבטחונית של לכידות חברתית.

מהלך חלוצי שכזה לא יכול לבוא מלמעלה, מן הנבחרים אל הבוחרים. הוא צריך להתבטא בחתירה של ארגונים אזרחיים לקראת שינוי שמבוסס לא על פירוד, אלא על דיאלוג. לא על נסיון למחוץ או לסיים, אלא על נסיון לבנות ולהמשיך. התחלתי ואמרתי שההיתכנות של תרחיש כזה היא קטנה. אני חושב שהייתי חושב כך ב-1945 על היתכנותה של מדינה יהודית ריבונית. אני בטוח שהייתי חושב ב-1973, ועדיין ב-1975, שהסיכוי שישראל אי-פעם תחתום על הסכם שלום עם מצרים הוא אפסי. אני חושש מתרחישים שנראים לי ריאליים יותר, על עליית קיצוניים, על המשך הלחימה בעזה לעוד שנים רבות, אבל מסוגל לראות שיש דברים שאפשר לדבר עליהם בגלוי על הצורך בשינוי, ושיש הרבה אנשים טובים בישראל שלא רק מעוניינים בשינוי כזה, אלא פועלים כבר עכשיו ברוח העקרונות האלה.

מה יהיה? אין לדעת. כאן ביקשתי לתאר את מה יכול להיות, ומה צריך להיות. מתוך ההריסות, תקומה איננה הזייה, אלא אפשרות של ממש. חורבן הוא הנקודה שבו נוצר משהו חדש וטוב יותר. התגובה הראויה לאלימות איננה מידה רבה יותר של אלימות, אלא התרכזות בצעדים בונים ומיטיבים פנימה. העיקשות והדווקנות הזו נוכח הזוועות איננה ציפיה נאיבית, אלא חלק מהסיפור של העם היהודי לאורך הדורות. היא תקוותם של השורדים, מושרשת עמוק בתולדות האנושות, במשמעות של החיים.