מבוא ללימודי דתות: האל

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

אח'נתון, מזמור לאל אתון

אריסטו, מתוך המטאפיזיקה, ספר 12 (למבדה), a1072 – b1075

מקרא: בראשית א'; ישעיה מ"ה

ברית חדשה: מתי ו'; ההקדמה לבשורה ע"פ יוחנן (יוחנן א, פס' 1 – 18)

קוראן: סורה 112, "טוהר האמונה" (נקראת גם "האחדות")

אדי גראנת: חלק 27

תומאס אקווינס, האם האל הוא כל-יכול?

מאז נתגלה זכרו מחדש של אח'נתון בעת החדשה לא שכך הויכוח סביב דמותו, ואם יש לראותו כראשון שביטא את אמונת הייחוד. את המקום המיוחד שהוא תופס בתרבות המערב אפשר לראות בייצוגים האמנותיים השונים שלו, בראש ובראשונה ביצירת המופת של תומאס מאן "יוסף ואחיו", שם אח'נתון הוא הפרעה חולם החלומות שנפגש עם יוסף. פרויד, לעומת זאת, בחר להפוך את א'חנתון לכהן המצרי שהפך למנהיג העברים, משה, כפי שתיאר בחיבורו האחרון "משה האיש ואמונת הייחוד". פסלה הידוע של נפרטיטי השמור במוזיאון החדש בברלין מהווה גם הוא עוד הוכחה למקום המיוחד של המהפיכה הדתית, הפוליטית והאסתטית של אח'נתון בתרבות המערב. דומה שאין עוד אינדיבידואלים קדמונים שהיוו השראה רבה כל-כך אלפי שנים לאחר מותם כמו אח'נתון ונפרטיטי.

המזמור לאל אתון, על מקבילותיו הידועות לתהלים ק"ד, משבח את אל גלגל החמה אתון כיוצר בלעדי המעניק חיים לכל חי. הספקות לגבי הביטוי המונותאיסטי שבמזמור נובעות בין היתר מהפרטיקולריות של האל: אם האל הוא השמש (או האחראי לה), האם אין לצפות לאלים אחרים שיהיו אחראיים על תופעות-טבע אחרות? ההוכחה ההכרחית לקיומה של אמונת-ייחוד היא שלילת קיומם של אלים אחרים. בתרגום העברי המצורף, דומה שיש שלילה כזו: "אל יחיד אשר אין בלתו". ההיסמכות על מתרגם (ועל מטבעות לשון שגורים בליטורגיה מונותאיסטית של שפה אחרת) בעייתית כאן. אינני מסוגל לבדוק את המקור כדי להכריע בסוגייה זו. מתרגם לאנגלית שנעזרתי בתרגומו בשיעור, תרגם "אל בודד בלא אחר בצידו". יש להיזהר מהשלכות של תרבות מאוחרת יותר על תרבות קדומה יותר. גם זאוס או מרדוך היו יחידים בדרכם, ללא אל שישווה להם או שיישב לצידם. יש הבדל משמעותי בין "מי-כמוכה באלים יהוה" (שמ' ט"ו 11) לבין "אני יהוה ואין עוד" (יש' מ"ה 6). שלילת אלוהיות אחרות מופיעה גם בסורה הקצרה מן הקוראן המאשררת את יחידותו של האל תוך מה שנראה כפולמוס עם מסורות אליליות ונוצריות גם יחד: הוא לא נולד מאף-אחד ולא ילד אף-אחד.

תלמידים העירו גם על המגבלות של האל אתון: "תזרח והם חיים, תשקע והם מתים", קובע המזמור, אבל השמש שוקע כל יום, ואם בזה תלוי כוחו של האל, הוא איננו כל-יכול או כל-טוב. מגבלות כאלה אינן הוכחות כנגד המונותאיזם של המזמור. מונותאיזם פירושו דחייה של אלים אחרים, אבל הוא איננו מחייב תכונות מסויימות שאנו נוטים לייחס לאל מונותאיסטי. תלמידה אחת ראתה במחזוריותה של השמש פעולה של האל שאין לגזור ממנה מגבלות של כוחו. התיאור שלה הזכיר לי את תורת הצמצום הלוריאנית: האל היחיד איננו משפיע את טובו על העולם כל הזמן, ועליו לפנות מעט את מקומו, כדי לאפשר לעולם ולטבע להתנהל כדרכו. לתלמידה אחרת הזכירו דברי המזמור "יוצר אתה פרי בטן לנשים הרות" את סיפור לידתו של ישוע הנוצרי.

אבל הטיפולוגיה המרתקת ביותר ששבה וחוזרת ביחס לאל היא הקשר בין האל ובין האור. האור הוא הדבר הראשון שהאל בורא בסיפור הבריאה בבראשית, ואלהים רואה "כי טוב". התיאור הזה מגדיר את האל כמי שאוהב את הטוב ומבכר אותו. אלהים מבדיל בין האור לחושך, אבל לא נאמר שהוא יוצר את החושך. החושך איננו חומר או מהות שנבראת, אלא היעדר אור (אם כי אפשר להתנגד לקריאה הזו על-ידי אזכור החושך שקדם לבריאת האור, בפס' 2). יש' מ"ה 7 רואה את הדברים אחרת ומדגיש שאלהים יצר את החושך. גם זו נגזרת של אמונה מונותאיסטית, שדתות רבות מתחבטות בה (כפי שנראה בשבוע הבא): אם אלהים אחראי לכל, יש לייחס לו גם את הרע. זוהי תפיסה שנדחית לחלוטין בנצרות, גם בכתבי פאולוס (האיגרת אל האפסים ה' 8 – 13), ואיגרת יוחנן הראשונה שטוענת בסתירה מפורשת לישעיהו: " שֶׁהָאֱלֹהִים אוֹר הוּא וְכָל חֹשֶׁךְ אֵין בּוֹ" (א' 5). זוהי תפיסה שנראית לי כנשענת בחלקה על רעיונות אפלטוניים ובחלקה על תיאולוגיה דואליסטית שהתקיימה גם ביהדות בית שני (בני האור ובני החושך), ועצם קיומו של הדואליזם ברעיון הזה מציב את הדיעה הזו במתח כלשהו עם אמונה מונותאיסטית. הדברים הללו נשמעים גם ברקע ההקדמה לבשורה ע"פ יוחנן, אבל הקביעה ש"האור מאיר בחושך והחושך לא השיגו" (א' 5) איננה מובהקת כמו הדברים שבאיגרת יוחנן הראשונה. דימוי האור כסמל לטוב מופיע גם בקריאה מתוך הבשורה ע"פ מתי, אך לא ביחס לאל: "מְנוֹרַת הַגּוּף הִיא הָעַיִן. לְפִיכָךְ אִם עֵינְךָ טוֹבָה כָּל גּוּפְךָ יֵאוֹר. אַךְ אִם עֵינְךָ רָעָה כָּל גּוּפְךָ יֶחְשַׁךְ; וְאִם יֶחְשַׁךְ הָאוֹר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, מָה רַב הַחֹשֶׁךְ" (ו' 22 – 23).

אחד המאפיינים של קדמות המחשבה המופיעה במזמור לאל אתון, בנוסף לקונקרטיות של האור על-ידי הקבלת האל והשמש, הוא העובדה שהמזמור כולו מתעסק בצדדים חומריים של האל: האל כמעניק, כמחייה, כמפרה. כל הדימויים הללו מתייחסים לפן החומרי שבו האל פועל כלפי האדם. דמות האל המונותאיסטי מתפתחת למושגים שחורגים מהקיום הגופני, וממקדים את דמות האל במשפט וצדקה, חובות וציווים מוסריים (אלה היו קיימים גם במסורות פוליתאיסטיות, כמובן, אך לא בהכרח ביחס לכל אל ואל). תפילת האדון המופיע בבשורה ע"פ מתי ממזגת את היסודות האלה יחד: לצד התפילה ללחם, מופיעה בקשת המחילה על חטאים ובקשת הרחקה מן הרע. התפילה הזו גם משלבת את דימוי המלך ודימוי האב כשניים מן היסודות המרכזיים בתפיסת האל המונותאיסטי בתרבות המערב. באדי גראנת, חיבור סיקי מן המאה ה-17 מופיע מגוון רחב של דימויים נוספים של תפקיד האל ומשמעות הפולחן המונותאיסטי. לצד בקשת הרחקה מן החטא, מוזכרים שלווה ואושר, והאל איננו רק מוחל, אלא גם "אדריכל הגורל", "בלתי-נתפס" ועוד.

באופן מעט מפתיע אולי, התרומה המשמעותית ביותר להפשטת מושג האל צמחה מתוך האקדמיה היוונית שניצבה במרכזה של תרבות אלילית פוליתאיסטית. בנוסף לקטע מתוך אריסטו שהתלמידים התבקשו להכין מראש, קראנו מעט מתוך "המשתה" של אפלטון, בשביל ללמוד את הטענה שרצון מעיד על חסר, ולכן האל בהיותו כליל השלמות איננו יכול לרצות דבר ואין פעולה רצונית מתיישבת עם מהותו. מתוך טענה זו המשכנו בקריאת דברי אריסטו על "המניע הבלתי-מונע". כמו בכל פעם בה קראתי את הטענה האריסטוטלית אינני בטוח אם הבנתי אותה עד תומה, או שמא יש בה סתירות בלתי-פתורות עבורי. אם המניע הבלתי-מונע איננו יכול לעשות מעשה ואיננו יכול לחשוב מחשבה ספציפית (שכן היא תהיה מחולקת ולכן גם מוגבלת), כיצד הוא גורם לתנועה המעורבת בעולם זה? אבל גם אם אינני מצליח להבין את אריסטו עד הסוף, הוא מהווה תמיד מקרה מרתק ללימוד. התלמידים הולכים שבי אחרי ההפשטה הנחושה שמבהירה שלאל אין ולא יכולה להיות חומריות, שישנו רק רקיע אחד, ועוד. כשאריסטו מזכיר את הביצה והתרנגולת (או "האדם והזרע" כפי שזה מופיע אצלו), הצורך בבורא חיצוני שיתיר את הפרדוקס ברור, ואריסטו מעולם לא נראה קרוב יותר לבראשית א'. אך המשך הקריאה, על המחשבה החושבת את עצמה מבהירה שמחשבה כזו לא הייתה מסוגלת לקבוע "ויהי אור" (שיש בזה משום חסר, וסתירת הטיעון האפלטוני) וכמו-כן לא הייתה יכולה לקבוע שהאור הוא טוב.

המורשת של אריסטו עברה לכל אחת מן הדתות האברהמיות על-ידי הוגה שהושפע עמוקות מתיאור "המניע הבלתי-מונע" (ושאר הפילוסופיה של אריסטו) וביקש להתאים אותה לכתבי הקודש שלו: אבן –רושד באיסלאם, הרמב"ם ביהדות ותומאס אקווינאס בנצרות. בכך, כל אחת מהדתות האלה משמרת מסורות הסותרות את המונותאיזם (שהשתקעו בדת קודם לכן או התפתחו מאוחר יותר, בשל צרכים אנושיים), לצד שימור מסורת של התפיסה המופשטת והטרנסצנדטית החריפה ביותר של האל. הקריאה באקווינאס נועדה להמחיש זאת, אבל גם להצביע על הקשיים בתפיסת מושג האל, ביכולת המוגבלת של השכל האנושי לדמיין או לתפוס מושגים כמו "אינסופי", "כל-יכול" ועוד. כפי שהתחיל לבצבץ פה, ויעלה ביתר חריפות כשנדון בבעייה התיאולוגית של הרע, עליית המונותאיזם מבשרת גם בעיות אמוניות חדשות הן מצד הסברים לנוהגו של עולם, הן מצד המוטיבציה לעבודת האל.

בנוסף לטקסטים ולרעיונות הללו, הזכרתי בקצרה את המושגים "דאיזם", "פנתאיזם", "מונותאיזם", "הנותאיזם" ו"מוניזם", כגישות שונות שיש להבדיל ביניהן בתיאור האמונה באל אחד.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מחשבה אחת על “מבוא ללימודי דתות: האל

  1. פינגבק: כיצד ללמד מבוא ללימודי דת | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.