מבוא ללימודי דתות: חטא, צדקה ובעיית הרע

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

—

קריאה לשיעור

אפלטון, אותיפרון, 4a – 11c (עמ' 257 – 270 במהדורת שוקן, כרך א', תרגום י"ג ליבס)

אוגוסטינוס, וידויים, 1.7, 2.1 – 2.9

על חושים, ומחשבות בטלות בבודהיזם, ארבע האמיתות האצילות (מתוך ספר הלימוד, עמ' 92 – 95)

לייבניץ, תיאודיציה (ששה סילוגיזמים כנגד צדקת האל)

היים, אחשורוש, היהודי הנודד, מתוך פרק 23 (עמ' 188 – 192 במהדורת עם עובד, תרגום נילי מירסקי)

—

סוקראטס פוגש את אותיפרון בשערי בית-המשפט, כאשר הוא בדרכו להגן על עצמו כנגד הטענות שהוא משחית את הנוער ומדבר נגד האלים, בעוד שאותיפרון בדרכו לתבוע את אביו על שהניח לשכיר-יום שכנראה רצח את אחד מעבדי המשפחה למות בבור בזמן שחיכה לשמוע מה ייעשה בו. סוף המעשה ידוע לנו לגבי הראשון: הוא יימצא אשם במשפט וייגזר עליו עונש-מוות. נסיבות אלה קובעות אירוניה חריפה ששורה על כלל הדיון. סוקרטאס מבקש מאותיפרון להסביר לו מהי מידת החסידות שבשמה הוא תובע את אביו, ואותיפרון משיב שחסידות היא מה שאהוב על האלים. סוקרטאס מקשה עליו ושואל אם האלים אוהבים דבר מה משום שהוא טוב (או צודק או חסוד), או שהדבר הוא טוב משום שהאלים אוהבים אותו. כפי שקורה לא-פעם בדיאלוגים אפלטוניים, בן-שיחו של סוקרטאס מושך את ידיו מן הדיון בייאוש קודם שתתברר תשובה אמיתית בעניין. דרך דיון זו של סוקרטאס היא בדיוק מה שמביאה עליו את אסונו העומד להתרגש עליו.

כדי להבין את הדילמה מוטב להניח לרגע לסוגיות של גניבה (כמו זו המוזכרת אצל אוגוסטינוס) או רצח, משום שהתיעוב שבהם נראה ברור מאליהם, גם ללא האלים. מה לגבי חוקי כשרות, למשל? האם יש דבר-מה אינהרנטי בחזיר שהוא פסול שהופך את אכילתו לחטא, או שמא רק העבודה (השרירותית משהו) שהוא נאסר למאכל על-ידי האל היא היוצרת את החטא עצמו? אם אנחנו יכולים לדמיין שאין עוול אינהרנטי בחזיר, והאיסור בלבד הוא שהופך את אכילת בשרו למגונה, הרי שאפשר לשוב לסוגיית הרצח ולתהות אם אמנם יש כאן מקרה שונה, או שמא גם כאן החטא נובע אך ורק מאיסור האל. ברור שהשאלה פונה למחשבה הדתית, אל תוך מסגרת החשיבה של המערכת הדתית פנימה. יש מגוון רחב של מערכות-מוסר חילוניות שיכולות לספק תשובה אחרת, אך בהתחשב בעובדה שחילול שבת ורצח הן שתיהן בבחינת עבירה על עשרת הדברות, יש מקום לשאול אם מעמדן המוסרי זהה מבחינה דתית. אם אנו סוברים שיש עוול אינהרנטי ברצח שגורם לאל לאסור אותו, הדבר מעלה שאלה לגבי הרצון החופשי של האל (המחוייב לבחור בטוב, כביכול), בעוד שאם מקבלים את האפשרות ההפוכה יש לשאול אם האל יכול היה לברוא עולם שבו רצח לא היה חטא.

אוגוסטינוס מתאר את החטא כאינהרנטי לאדם, מתוך דוקטרינת החטא הקדמון. אחד הדברים המעניינים בפרק שבו הוא מתאר את חטאי ינקותו הוא האזכור של חטא התאווה המתבטא בתאוות התינוק לשד אמו. אוגוסטינוס ממהר להקביל את התאווה הזו לתאווה הבוגרת לאוכל, אבל הקישור בין חטא למין מתחיל כבר בינקות. גם בפרק הבא, על חטאי נעוריו, האחד מוחלף באחר. אוגוסטינוס פותח בתיאור חטאים מיניים, אך עובר לתיאור גניבת האגסים, אחד מהקטעים המפורסמים שבווידויים. בניגוד לפרי האסור המטאפורי של הידע, עליו דיברנו בשיעור הקודם, אוגוסטינוס מתעכב על חטא הפרי האסור שלו כדי ליצור קישור ישיר בין מוטיב החטא לחטא הקדמון. מן התיאור משתמע שמדובר באירוע ביוגרפי לחלוטין, שנושא אצלו משמעות סמלית ודתית חזקה. אוגוסטינוס מדגיש שהאגסים בעץ ההוא לא היו היפים או הנחשקים ביותר שראה בחייו, ושהוא לא גנב כדי להשביע את רעבונו, ואף גנב הרבה מעבר למה שיכול או רצה לאכול. בהדגשות אלה הוא מבהיר שהחטא מתבצע כעניין לעצמו, מתוך התאווה לעשות את האסור ואת הרע (ושזהו המצב הטבעי של האדם). לפני שנעבור לדון בבעייה התיאולוגית של הרע, כדאי להצביע גם על ההתמודדות של אוגוסטינוס עם פיתוח תיאולוגיה של החטא, תוך נסיון להצדיק את האל: ראשית, הוא מתקשה עם עצם ז'אנר הוידוי. אחרי פעמים רבות בטקסט שבו הוא פונה לאל בגוף שני, הוא מוסיף פתאום הערה שמבהירה שהוא יודע שאין צורך לספר זאת לאל, משום שהאל הוא כל-יודע, אלא שהוא מספר זאת לפניו, בנוכחותו. שנית, אחרי שהוא מסביר שהאגסים לא היו בעלי מראה מלבב במיוחד (על-מנת להעצים את ערך החטא לכשעצמו), הוא מוסיף סייג, שאין להבין מכך שיש פגם כלשהו בבריאת האל, ומובן שהאגסים היו יפים וראויים ככלל יצירת הבורא. אבל טענה זו מעלה בעייה משל עצמה, כפי שניתן לראות מהדגשה אחרת של אוגוסטינוס שאחרי שהוא מפאר את מכלול הבריאה כפי רצונו של האל מוסיף שמובן שאת החטא לא אלוהים ברא, ולא הוא טבע אותו בתוך האדם.

את הבעייה התיאולוגית סיכם יפה ובצורה משעשעת זק ויינר מהקומיקס SMBC (וכפי שהבטחתי כאן, הראיתי את זה בשיעור): הטענה שהאל הוא כל-יכול, כל-יודע וכל-טוב עומדת בניגוד לרוע ולסבל הקיים בעולם. הנסיונות השונים להתמודד עם הבעייה נדרשים לפגוע באחת מהצלעות של דימוי האל המושלם. אינני מסכים עם הדברים כפי שויינר מציג אותם, שפתרון "הרצון החופשי" פוגע בידיעה המוחלטת של האל. תיאורטית, ניתן להניח ש"הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג' יח). לפני שאזכיר בקצרה את הטענות המקובלות בנסיון לפתרון, יש להזכיר ש"רוע" יכול להתפרש כחטאים (אנשים שפועלים פעולות רעות, וכן אנשים שנפגעים מפעולות של בני-אדם אחרים), או כסבל, דברים אחרים שאנשים סובלים מהם שאינם נגרמים על-ידי בני-אדם (אסונות-טבע, מחלות).

פתרון ידוע הוא יצירת ישות נוספת שאחראית לרע: השטן, שדים, מלאך המוות ומלאכי חבלה אחרים, רוחות ועוד. תפיסות דואליסטיות המגולמות באלה מסירות את האחריות לרע מהאל, אבל התעמקות בטענה מגלה שזו פגיעה בטענה לאומניפוטנציה שלו, כיוון שאם הדברים אינם רצויים לו, הוא אמור להיות מסוגל לעצור את פעולת השטן או מלאכי החבלה. פתרון אחר הוא הכחשת קיומו של רוע בעולם: אפשר לדמיין דרכים שונות לעשות זאת, למשל בתפיסה מוניסטית לפיה הכל הוא אחד, והבדל בין שמחה לעצב, כאב ושלווה הם אשליות של העולם הזה, אבל למעשה, המטרה שלנו היא לחוות את הכל כאחד. זאת איננה דיעה שמקובלת בדתות האברהמיות, אבל קרובה ל"ארבע האמיתות האצילות" של הבודהיזם. זוהי דיעה שמתמודדת עם שאלת הרע בעולם מבלי להתייחס לאל. וריאציה שכן ניתן למצוא בדתות אברהמיות להכחשת הרע היא שמטרתו של הרע תמיד מובילה אל הטוב. כך, למשל, הטענה שעל-ידי הרע האל מעניש את החוטאים, ולכן אין כלל רע, כי כל אסון או מחלה שנדמים לנו כרע בעצם מענישים אדם על חטאיו, ולכן הם בגדר טוב. מכיוון שהמציאות מזמנת מקרים שבהם גם צדיקים סובלים, וקשה להאמין שהם ראויים לעונש כזה, אפילו אם חטאו אי-פעם (שלא לדבר על תינוקות בני-יומם שמתים או סובלים), דיעה אחרת מציעה שמטרתו של הרע היא להעמיד את האדם במבחן. העמידה במבחן מזמנת את הטוב האולטימטיבי, הלא הוא גן-העדן. האמונה בעולם הבא איננה מכחישה כליל את הרע, אבל היא מציבה אותו בפרופורציות המחלישות אותו: אמנם העולם הזה מלא בסבל, אבל מכיוון שמדובר בסבל זמני, הוא פעוט וחסר-חשיבות לעומת האושר הנצחי הצפוי לצדיקים בעולם הבא. לטענה זו נוספת לעתים טענה לגבי הרצון החופשי המאפשר לאנשים לחטוא: אילו האל לא היה מאפשר לנו לחטוא, לא היינו מסוגלים למעשי צדקה, כיוון שכל מעשינו הטובים היו מן ההכרח, ולא מתוך בחירה. רק העובדה שניתנה לנו החירות לבחור מעניקה תוקף מוסרי להכרעות שלנו, ותוקף זה הוא שמצדיק את ההנאה מגן-העדן לעתיד לבוא. בדומה לכך, טענה נוספת לגבי הרע טוענת שהרע הוא הכרחי להערכת הטוב. אדם וחוה לא ידעו שהם בגן-עדן, כי לא היה להם שום בסיס להשוואה. האיסור על אכילת הפרי נדמה בעיניהם כחסר נוראי שמוכרחים למלא אותו, אך אילו היו יודעים שהאלטרנטיבה היא להתבושש במערומיהם, ללדת בעצב, לעבוד בזיעת-אפיים עבור לחם ועוד, ודאי היו בוחרים לוותר על הפרי. העובדה היא, שלא הייתה להם שום דרך לדעת מהו טוב. מתוך העובדה שהאל מציב אותנו בעולם שיש בו טוב ורע, אנחנו מסוגלים להעריך את הרע, וכך להוקיר תודה על הטוב, גם על השפע שהוא משפיע עלינו, וגם על כך שהוא עצמו טוב ומיטיב. דברים מעין אלה אומר לייבניץ, כשהוא טוען שהאל ברא את העולם הטוב ביותר שאפשר (והמילה האחרונה מזקיקה דגש מיוחד). מעניין שאת הסילוגיזם החמישי (שהאל הוא הגורם לחטא) הוא לא מפריך, עד כמה שאני מצליח לראות. הוא טוען שהוא מפריך אותו, והוא טוען שניתן להפריך אותו בדרכים אונטולוגיות (על-ידי תקיפת מושג "הממשי"), אבל בוחר את הנתיב האתי, ובו מסביר שהיכולת לחטוא מובילה לטוב נעלה יותר. טוב ויפה, אבל אין זה אומר שהאל איננו גורם החטא, אלא שטוב שהוא גורם החטא (ואת זאת לייבניץ אינו אומר, אך זו נראית לי הדרך היחידה ליישב את תשובתו שם).

לטעמי, הטיעון הדתי הטוב ביותר שמתייחס לבעיית הרע הוא דימוי האל הטרנסצנדנטי כפי שמתואר אצל אריסטו, ושתווך לדתות האברהמיות (כפי שהזכרתי בשבוע שעבר) דרך אבן-רושד, הרמב"ם, ואקווינס. כאשר האל איננו יכול לרצות (משום שרצון מעיד על חסר, ולכן היה מסמן שהאל איננו מושלם), ואיננו יכול להתערב בעולם הזה (משום שאין לו שום יכולת ליטול חלק בחומר, כי אז הוא עצמו היה חומר, ולכן מוגבל ובן-חלוף), ממילא הוא איננו אחראי לרע בעולם. כמובן, שתיאור זה פוגע בכלל המושגים של האל כפי שמקובל להבין אותם, ולכן גם פתרון זה איננו מיישב את הסתירה הראשונה. חשוב מכך, הוא חותר תחת כלל המיתוסים המכוננים של הדתות האברהמיות (סיני, לידת הבתולה, התגלות המערה). המתח בין אמונה תמה ביכולת וידע בלתי-מוגבלים המתערבים בעולם הזה לבין עובדת קיומו של רע בעולם איננו ניתן להתרה.

מעניין שמושגי החטא של דתות אברהמיות והביקורת על מחשבות בטלות בבודהיזם מקיימות ביניהן חפיפה חלקית. אלה גם אלה מצביעים על העיסוק בגוף, המרדף אחר סיפוקים חומריים וגופניים כדבר מגונה. אבל בעוד שבדתות האברהמיות העיסוק הזה הוא מגונה כי הוא נאסר על-ידי האל, הבודהיזם מגנה אותו מסיבות מעשיות: לא מתוך צו חיצוני האוסר על הדברים הללו, אלא משום שהדברים הללו סופם להסב כאב, בין אם בהיעדרם ובין אם במימושם. המטרה היא הסרת הסבל בתוך היחיד (הגם שיש לכך השפעה על הסביבה, כפי שהזכרתי בשיעור הקודם), ולא קיום צו עליון חיצוני. מתוך הבדל זה נובעת גם החפיפה החלקית בלבד בין מושג החטא בדתות האברהמיות לבין המחשבות הבטלות שיש להתרחק מהן בבודהיזם.

לבסוף, מילה על הספר של היים. הקטע שנבחר מתאר סצינת משפט שבה מתנהל ויכוח על טיבו של החטא: אם בני-אדם נולדים בחטא, אם יש לטבול תינוקות בטרם עמדו על דעתם, ואם בהטלת אחריות מוחלטת לכפרה על כתפי ישוע, אין משום הסרת אחריות מן היחיד. המשפט הבדיוני מאפשר לדון בסוגיות הללו שקולם לא נשמע אצל אוגוסטינוס או לייבניץ, למשל. אבל חשוב מכך, הספר בכללו מציע ראייה אחרת של הרע, שבהיותה יוצאת-דופן, נחתום בה את הדיון: היים נוטל את המיתוס הימי-ביניימי על היהודי הנודד (שדינו לנדוד לנצח נחרץ כאשר סירב לתת מים לישוע, בנושאו את הצלב) ונוטע אותו בשתי נקודות היסטוריות, בתקופת הרפורמציה בגרמניה ובמזרח-גרמניה של תקופת המלחמה הקרה. היהודי הנודד מלווה את ההיסטוריה כשלצידו לוציפר, או השטן, ויחד הם מגלמים את המרד הנצחי. הוא קורא גם לישוע למרוד, ללא הצלחה (אם כי בסוף יש רמז לשינוי). הטוב איננו יכול להילחם ברע. הוא נעדר את הכלים. הוא שואף לסדר, לציות, לנאמנות, וכנגד הופעתו של הרע הוא נותר חסר-אונים. כדי לערער על השלטון הטוטליטרי הקומוניסטי דרושה מידה של חתרנות, התנגדות ומרי, אולי אפילו קורטוב של אנרכיה. וכך הרע יכול לשרת את הטוב. הרעיון הזה של היים מופיע גם ביצירת-המופת של בולגאקוב, "האמן ומרגריטה", שם השטן מופיע בדמות משולשת, והסיפור מתפתל בין סיפור צליבת ישוע לבין ברית-המועצות שבזמנו של המחבר, שכשהשטן מופיע בה לפתע. היים ובולגאקוב גם יחד שואבים השראה מהמשפט האלמותי של מפיסטו ב"פאוסט" של גיתה, שמתאר את עצמו בתור הכוח שתמיד שואף לרע, ותמיד פועל את הטוב. דוגמה פופולרית יותר לרעיון הזה מופיעה גם בסרט "האלמנט החמישי" (אם כי היא מתומצתת בסצינה קצרה, ואיננה מפותחת כפי שפותחה ביצירות שנזכרו), ואני בטוח שיש עוד דוגמאות רבות לרעיון הזה: הרע כאי-סדר המעודד שינוי ולכן מביא גם טוב לעולם. בשיעור הבא נראה את ישוע בתפקיד הפוך, כשהוא עצמו מגלם את רעיון המרי והשינוי.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—