טרם תם עידן נתניהו

[ראו תגובה לפוסט, מאת דובי קננגיסר]

בנראטיב הבלתי-קונספירטיבי שאני אמור לקבל בתור הסבר סביר למצב הפוליטי הנוכחי, אביגדור ליברמן כל-כך מאס בשחיתות של נתניהו, שהוא החליט שיש להפיל אותו, ולשם כך היה מוכן לשבת בקואליציה עם מרצ ועם נציגים של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. אביגדור ליברמן.

כלומר, אני אמור לשכוח את כל מה שקראתי על אביגדור ליברמן בעשרים השנים האחרונות, על עסקאות אפלות, עדים שנעלמו, רטוריקה גזענית, מבחני נאמנות, עוינות מובהקת לשמאל, כדי לצייר בדמיוני אביגדור ליברמן חדש, שמוטרד משחיתות ונוח לשמאל.

כמו-כן, מצופה ממני להאמין שאיש הסתרים רב-המעללים הזה שמוביל ביד רמה מפלגה של עושי דברו במשך למעלה משני עשורים, בלי שמישהו יודע איך המפלגה מתנהלת, פתאום שוכח שאם הוא צועק במזנון הכנסת עם אחד מאנשיו, זה יודלף לתקשורת.

כל ההבלים הללו הם התיאור שנחשב סביר בתקשורת הישראלית, ואילו כל נסיון לאתגר את התיאור הזה ולדבר על הממשלה החדשה כממשלה שנוחה לנתניהו, נדחה כחשיבה קונספירטיבית מנותקת מהמציאות. עוד פעם אחרונה כדי שנפנים את עומק התעתוע של השיח הציבורי בישראל: להגיד שליברמן מאס בשחיתות של נתניהו ולכן חבר למרצ ולתנועה האסלאמית זה הסבר הגיוני, ואילו לטעון שזה כ"כ לא הגיוני שכנראה שליברמן עושה כאן משהו לטובת נתניהו, זו חשיבה מופרכת.

הנה העובדות: בנט ושקד חייבים לנתניהו את הקריירה הפוליטית שלהם. מלבד רכילויות סתמיות על שרה נתניהו, אין שום מידע שמסביר בצורה הגיונית למה נפרדו דרכיהם. ליברמן בנה את הקריירה הפוליטית שלו בצד נתניהו, ליווה אותו דרך ארוכה, ועד רצף הסבבים האחרון, תמיד היה בן-ברית נאמן (כשמדי פעם פתאום היה להם ויכוח מתוקשר, ושוב חזרו לשתף פעולה אחר-כך).

ההסבר שהכי מניח את הדעת להליכה לסבב ב' של הבחירות הוא הכשלון המפתיע של הימין החדש (בנט) בסיבוב הראשון. בכל הסבבים הבאים נתניהו בחש בצורה חסרת-תקדים במפלגות ימין (לא זכור לי עוד מקרה שראש מפלגה מעורב באיוש מקומות של מפלגה אחרת בישראל), ככל הנראה כדי להפוך את האלטרנטיבה לבנט לקיצונית מדי עבור בוחרי ימין. הטחת ההאשמות בבנט מצד נתניהו ותומכיו ביום השבעת הממשלה לא הייתה אלא אחיזת עיניים שנועדה להשכיח את טיב הקשר בין בנט ונתניהו.

יתר על כן, נראה לי בלתי סביר שאשף פוליטי כמו נתניהו הכין רק תוכנית אחת שבה הוא מרכיב קואליציה. נראה לי לא מופרך בכלל שהוא תכנן תוכנית אחת להרכבת קואליציה, ועוד תוכנית שבה הוא לא מרכיב קואליציה, ועדיין רוצה לראות אותה קמה באופן שנוח לו, שייטיב עמו.

והנה עוד קושיה, שכולם מתפלאים עליה: כיצד בנט, מעוט המנדטים, מצליח להגיע למעמד ראש-הממשלה? התשובה ברורה: אם בנט לא היה ראש-ממשלה ראשון, אין קואליציה. בנט לא היה מצטרף, ליברמן לא היה מצטרף, וגם בכחול לבן וביש עתיד יש כנראה כיסים של נאמני נתניהו. המפתח להבנת שליטתו של נתניהו בפוליטיקה הישראלית עדיין טמון בפוסט המבריק של דובי קננגיסר שפענח את עקרונות השיטה לפיה נתניהו שלח לווינים נאמנים לו במפלגות שונות למגזרים שונים.

הדברים יתבררו עם הזמן, כשנגלה כיצד הממשלה הזו מיטיבה עם נתניהו, מתי הקואליציה מתפרקת (ועל מה), והאם הבטחתו של נתניהו לשוב איננה רק איום ריק אלא תוכנית פעולה. מוקדם לומר. אבל כדי להבין טוב יותר אירועים בלתי-מוסברים נוספים שיקרו, כדאי לזכור את מצב העניינים הזה. יש להפנים שאף כי הושבע ראש-ממשלה חדש אמש, עידן נתניהו טרם תם.

אני משוכנע שכל מנהיגי המפלגות שהצטרפו לקואליציה מבינים זאת, גם אם הם אינם יכולים לדבר על כך בפומבי. אין פה קונספירציה של התלחשות בחדרים אפלים אפופי עשן סיגרים. מירב מיכאלי וניצן הורוביץ לא צריכים שמישהו יורה להם איך להתנהג במצב כזה. הם חכמים דיים לדעת שאם ידברו גלויות עם הציבור שלהם על הבחירה להיכנס לקואליציה עם שולייתו של נתניהו, גם בוחריהם ינטשו אותם, וגם הקואליציה תיפול. בתוך סד השיקולים הגרוע שמצוי בידיהם, הם משתדלים לעשות את המיטב, ואני אכן מקווה שבמערכות שהופקדו בידיהם נזכה לראות שיפור כשקברניטים הגונים ואכפתיים מנווטים את מדיניות הבריאות והתחבורה. כמובן שיש לברך על החלפת שר החינוך מאיש צבא נטול חזון חינוכי לידי אשת מקצוע, כמו גם על הגיוון המגזרי של הממשלה. התמונה של ראשי המפלגות יושבים בשולחן אחד מקפלת בתוכה את אפשרות הבלהה וניצוץ התקווה גם יחד: מצד אחד של המתרס, קואליציה עם מנהיגות נשית, להט"בית וערבית שמציגה תמונת פסיפס מגוונת יותר של החברה הישראלית (גם אם אשכנזית ברובה, למרבה הצער). מנגד, לפיד, קיבל את המנדט מהנשיא, יושב כשמשני עבריו שלוחיו של נתניהו, בנט וליברמן, מוודאים שהוא לא יסטה משמירת האינטרסים שלשמם הם נשלחו. כמעט מוסתר מהתמונה גדעון סער, הימני היחיד שאיננו חייב דבר לנתניהו, ושעשוי עוד לצמוח כאלטרנטיבה ימנית אחרי שעידן נתניהו ייתם באמת. מי שזוכר את מעלליו כשר פנים יודע שאין זו בשורה טובה.

אין ספק שהממשלה הזו טובה מכל ממשלה שנתניהו אי-פעם עמד בראשה. זאת לא מחמאה. נתניהו לא נמצא בממשלה הזו, וגם דחליליו הבוטים ביותר (אוחנה, רגב, אמסלם ושכמותם) כבר אינם. אבל אין לטעות ולחשוב שממשלה זו נעדרת תומכי נתניהו. ניתוח מושכל של מדיניותה ותולדותיה חייב להתחיל מההכרה שהעומד בראשה חב חוב גדול לנתניהו ואין סיבה טובה להאמין שיתנכר לו.