צרכי האמירה

עוד קצת מ"בטחון לאומי" של ישראל טל:

"קיימת שלשלת של מטרות מלחמה: מטרת המלחמה הכללית, מטרת המלחמה הצבאית, המטרות האסטרטגיות והמטרות הטקטיות… הניצחון, המפלה או התיקו במלחמה נבחנים על-פי אמת מידה אחת: האם הושגה מטרת המלחמה המדינית? השגת מטרת המלחמה הצבאית אינה תנאי מספיק לניצחון, ואפילו לא תנאי הכרחי" (עמ' 54).

זה בדיוק מה שאולמרט טען בעדותו בפני ועדת וינוגרד: מבחינת המטרות המדיניות, הוא השיג את מטרותיו, ומטרת המלחמה הצבאית היא משנית, ולא הכרחית.

הוא אמר זאת מפורשות בעדותו:

"אנחנו שבויים באיזושהי קונצפציה שאפיינה את כל מלחמות ישראל. מלחמה ישראלית ומנצחים – זה נכנסים בכל הכוח ותופשים שטח. אנחנו עשינו את זה כבר בלבנון ואנחנו יודעים מה היתה רמת הסיבוך בעניין… אני מיד רואה את האלמנט הזה שאני יודע שאנחנו נכנסים בכל הכוחות עם אלפי חיילים, עם קווים לוגיסטיים, עם כל מה שכרוך בזה, עם חיכוכים עם אוכלוסייה אזרחית, אבל אני עוד לא יודע איך יוצאים מזה. עכשיו השאלה היא אם זאת האופציה היחידה או האופציה הטובה ביותר. אני חושב שלא. אני חושב שלא. אני חושב שהאופציה הנכונה ביותר היא האופציה שבה אתה מפעיל את העוצמה הצבאית ואתה יודע למנף כל הזמן את העוצמה המדינית. (עמ' 30).

ושוב בעמ' 69: "הדפוס הקלאסי של מלחמה בישראל, זה שנלחמים, כובשים, אוחזים שטח. זו היתה תפישת העולם. אם לא תפשת שטח, לא הצלחת. המציאות השתנתה".

מדוע, אם כן, יש תפיסה בציבור שהמלחמה נכשלה? יש לכך כמה סיבות.

ראשית, השיקולים שטל מעלה בספרו או שאולמרט מעלה בוועדת וינוגרד אינם שיקולים שרוב הציבור נותן דעתו עליהם.

שנית, כדי לבסס תמיכה ציבורית רחבה במלחמה, אולמרט הציג את מטרת המלחמה כהחזרת השבויים. אף שהוא עצמו לא יצא למלחמה למטרה זו, וספק אם חשב שיעלה בידו להשיגה, הוא הציג כך את הדברים, ובכך יצר רמת ציפיות גבוהה ולא ריאלית, שמשלא באה על סיפוקה, הפילה אותו בפח. בעדותו בפני וועדת וינוגרד הוא אמר: "והשאלה אם אמרתי איקס, ואחרי כן עשיתי איקס מינוס או איקס פלוס זה לא דבר שעומד בסתירה, גם אם לכאורה זה נראה דבר לא מתיישב. כי יש את צרכי האמירה ויש את צרכי העשייה, וצריך לשפוט אותם כל אחד בהקשרו". ההסבר הזה מובן לפוליטיקאים, אך מבחינת הציבור הרחב יש מחיר בצידו.

ייתכן שעוד הסבר מצוי בספר של טל: "אף שישראל אינה יכולה להשיג הכרעה כוללת של הסכסוך בכוח ומטרת המלחמה שלה היא דפנסיבית, הרי שהמטרה הצבאית היא אופנסיבית ונועדה להנחיל מפלות צורבות לערבים ולשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל כל אימת שהם אוסרים עליה מלחמה" (עמ' 56).

מלחמת לבנון השנייה, אם כן, היא המלחמה הראשונה שבה ישראל מנהלת מלחמה דפנסיבית בטקטיקה הצבאית, כדי להגיע להישגים באסטרטגיה המדינית (להוציא את מלחמת המפרץ הראשונה, שגם בה ישראל הייתה דפנסיבית, אך בעצם מעולם לא הכריזה מלחמה, ולכאורה לא הייתה שותפה לה). כפי שאולמרט אמר בעדותו: "אני צריך גם לאותת לזירה הבין לאומית, להגיד להם: חבר'ה, בואו הנה, אם לא תזדרזו להשיג את התהליך המדיני, אני לא אפסיק, כדי להאיץ את התהליך המדיני" (עמ' 48). אמנם קשה להגדיר את המערכה הישראלית כדפנסיבית כשלוקחים בחשבון את התקיפות החריפות של חיל האוויר ואת ההרס שהומט על לבנון בידי כוחות צה"ל, אך לא ניתן להתכחש לעובדה שהמערכה נוהלה במטרה להמנע מתפיסת שטח. טקטיקה זו, יצרה מצב שבה הישג צבאי, או הכרעה צבאית, לא הייתה אפשרית. טל אמנם כותב שהכרעה צבאית איננה הכרחית לשם ההכרעה המדינית, ולבנון הייתה דוגמה לכך, אך בציבור נוצר הרושם המוטעה שההכרעה הצבאית לא הושגה כי צה"ל לא יכול היה להשיגה.

הממשל האמריקני לא היה מרוצה מפעילותו של מאיר כהנא בארצות הברית שנים רבות, אך כהנא נזהר שלא לעבור על החוק בפעילותו. לבסוף, מצאו אצלו עבירת מס, וזו הבריחה אותה לישראל. בדומה לכך, השלטונות האמריקאים לא הצליחו להעמיד לדין את אל קפונה אלא על עבירות מס. האם הציבור הישראלי, שרצה לראות את אולמרט פורש בשל תוצאות מלחמת לבנון השנייה יזכה לראות אותו פורש או משעה עצמו על עבירה של שוחד בחירות?

עדיין מוקדם לומר. ייתכן שרק האיפול על החקירה נותן לה את כוחה. אילו היו הפרטים נחשפים במלואם, ייתכן והציבור היה לאה מלהתעסק בדקויות המשפט, כפי שקרה עם שאר החקירות התלויות ועומדות. כדי לקדם מהלך משפטי כלשהו, פרטי האשמה ייאלצו להיחשף, והציבור עשוי למצוא שההאשמות אינן חמורות כפי שנרמז. ואז אולמרט יצליח לשקם את מעמדו ולבסס את כוחו, בתהליך הפוך של יצירת ציפיות מזה שאיים להפיל אותו בסוף מלחמת לבנון השנייה.