שני עקרונות מנחים צריכים לעמוד בבסיס תפיסה בטחונית שמשרתת אוכלוסייה אזרחית (בניגוד לתפיסה בטחונית שמשרתת חונטה צבאית, אליטה כלכלית וכדומה). ראשית, שהבטחון הכללי איננו נמדד במושגי סכום אפס. מתקפת טרור כזו או אחרת איננה בפני עצמה הוכחה שמערך הבטחון כשל, מפני שכל עוד יש סכסוך, בלתי-נמנע שתהיה מוטיבציה למתקפות, ומדי פעם הצד השני יצליח. התפיסה שרואה בכל פיגוע מחדל היא אחת ממורשתיו הנלוזות של נתניהו, שהגדיל את כוחו בראשית שנות התשעים על-ידי גירוי היסטריה מיותרת מהחמאס ומתקפותיו. ברור שכל פיגוע, אפילו ללא הרוגים, הוא דבר נורא שמותיר צלקות אצל קרבנותיו. אינני מקל ראש בזה או מתייחס למתקפה כדבר של מה בכך. אבל הכרה בטרגדיה האישית איננה יכולה להכתיב את שיקולי הבטחון הכללי.
העקרון השני הוא ששמירה על בטחון איננה יכולה להיות מופרזת עד כדי שיבוש חיים תקינים של אוכלוסייה אזרחית. אפשר להוריד את הפגיעה מתאונות דרכים לאפס על-ידי איסור על שימוש בכלי-רכב. ב-2023 שיקאגו הצליחה להוריד את מספר מקרי הרצח מ-709 בשנה הקודמת ל-617. היא יכלה להוריד אותם הרבה יותר על-ידי הטלת מצור גורף שאוסר על אנשים לצאת מבתיהם. הרעיונות האלה נשמעים אבסורדיים, אבל בהקשר הבטחוני בישראל פתאום אנשים מוכנים לרעיונות גורפים כאילו, ומי שמביע אותם אינו נחסם מהשידור כאילו אמר דבר מופרך לחלוטין. כדי למנוע הישנות של מתקפה כמו זוועות אוקטובר, יש לפנות את עזה לגמרי מפלסטינים, מציעים אנשים מסויימים, ברצינות גמורה. אחרים, מתונים מהם, מדברים על שטח הפקר בלבד, כך שיישארו בעזה תושבים, אלא שהם יצומצמו למרחב מחייה קטן יותר. מעבר לעוול המוסרי האיום שמקופל ברעיונות האלה (ובאופנים בהם הוא החל להתבצע), יש פה גם כשל אסטרטגי שלוקה בילדותיות: פלסטינים נמצאים גם בלבנון ובירדן, ומתקפות על ישראל יכולות להתבצע גם על-ידי טילים ארוכי-טווח. פתרון ארוך-טווח לבטחונם של תושבי ישראל איננו יכול להיות מיוסד על קיומה של ישראל בשטח סטרילי ריק מאדם לאורך כל גבולותיה.
אבל אף שהרחבתי, עקב המצב, על הפגיעה באוכלוסייה אזרחית פלסטנית, העקרון השני נוגע קודם כל לאוכלוסייה שתפיסת הבטחון מבקשת להגן עליה. שיבוש חייהם של אזרחי ישראל בשם שמירה על הבטחון הוא הדבר שיש להזהר ממנו, וכמובן שגם כאן מדיניותו של נתניהו היא הרסנית לישראל. לצד צורך מובן לפנות אנשים שביתם נחרב, פונו אנשים שבתיהם עומדים וקיימים, והם שרויים במצב-ביניים ללא תאריך סיום ומבלי תשובות ברורות לתנאים הדרושים לחזרתם לבתיהם. ניתן היה אולי להצדיק פינוי מוגבל בזמן של יישובים לצורך מבצע עם מטרות מוגדרות שצפוי להוביל לאיום חמאס על מקומות ספציפיים. אבל כאשר למבצע אין תכלית ברורה, אין מסגרת זמן מובנית, ואין שום ידיעה לגבי איזה יישובים יסבלו כתוצאה מהמבצע – בדרום, בצפון, או במרכז – הפינוי הנרחב של אזרחים מבתיהם הופך להתעמרות באוכלוסייה אזרחית שמערערת את תחושת הבטחון האישי.
הקטל הנרחב בעזה לא יבטיח בטחון, ולמרות פנטזיות של בכירים בממשלה הוא גם לא יעלים את האוכלוסייה העזתית. מי שרואה באוכלוסייה איום, יהיה חייב להודות בסיום המבצע שהאיום לא הוסר. הפתרון, כמובן, הוא לא לראות באוכלוסייה כולה איום ולחדול מהשקר הגזעני שאין בלתי-מעורבים בעזה. בטחון איננו מושג על-ידי השמדה מוחלטת של האויב, אלא על-ידי עידוד התנאים שבהם לאויב אין טעם לתקוף, עד לנקודה שבה הוא איננו אויב. תנאים כאלה בהחלט יכולים לכלול צעדים צבאיים של הרתעה, אך כפי שכבר הסברתי הרתעה איננה יכולה להתקיים בתנאים שבהם לצד שאמור להיות מורתע אין מה להפסיד. לצד צעדים צבאיים, דרושים צעדים דיפלומטיים וכלכליים שיהפכו את החיים ללא מלחמה לכדאיים יותר מאשר עם מלחמה.
מלבד הפגם המוסרי שבפעולות ישראל, האדישות הישראלית לפגיעה המסיבית באוכלוסיה אזרחית בעזה מעידה על בלבול בין כוח לאלימות. זוהי תפיסה נאיבית נפוצה שמתייחסת להפעלת אלימות כאינדיקציה לכוח, כאשר למעשה האלימות היא סמן לחולשה ולחוסר-בטחון. עם סיום המתקפה של חמאס, ראשי מערכת הבטחון היו צריכים לשאול שלוש שאלות: מה הדרך היעילה ביותר להשיב את החטופים הרבים ביותר במהירות הגדולה ביותר? מה הכשלים שאפשרו כזו מתקפה? מה הצעדים שימנעו מתקפה כזו בעתיד? במקום התייחסות כנה לשאלות הללו, הציבור הישראלי היה נכון לקבל את העמדה שהרג ללא הבחנה הוא התגובה האפשרית היחידה למתקפה כזו. אבל הרג ללא הבחנה – בהגדרתו – פוגע גם בישראלים, חיילים ואזרחים כאחד. חלוקה מוגזמת של נשק לאזרחים מגדילה את האלימות, מגבירה את הסיכוי לפגיעה בחפים מפשע, ומסכנת את האוכלוסיה. התלהמות צבאית משולחת-רסן מובילה לעלייה במקרי דו"צ. קבלת מציאות שבה יורים באנשים שאינם מהווים איום, בין אם משום שאינם חמושים, או משום שהרימו ידיים, מסכנת בסופו של דבר לא רק חפים מפשע פלסטינים, כי אם גם יהודים.
תפיסת הבטחון הישראלית צריכה להישען על עקרונות מוסריים שמאמצים את עקרון השוויון ודוחים את תורת הגזע. אבל גם מי שסבור שיש סתירה בין ערכים ובטחון צריך להכיר בכשלים הטקטים והאסטרטגיים של תפיסת בטחון שמסכימה להרג ללא הבחנה: כוח רב מדי מופעל על מי שאינו מהווה סיכון, ובכך מתבזבזים הכוחות הדרושים לפעולה כנגד הסכנה עצמה. חוסר-ההבחנה מביא לפגיעה עצמית במקרים רבים מדי. ריבוי מקרים של פגיעה בחפים מפשע פוגעת במעמדה הבינלאומי של ישראל, דבר שעשוי בתורו לפגוע גם במאמצי הגנה ראויים.
בראיון דמעות התנין ששמחה רוטמן העניק השבוע לניר גונטז', יו"ר ועדת החוקה מכה על חטא מפני שהמחנה שלו לא עשה די כדי להפחית את הפחד של הצד השני. זהו שיעור במגבלות הכוח שלמרבה הצער מסתמן שנלמד רק מן השפה ולחוץ: תוכנית פעולה שלא מביאה בחשבון את תגובת-הנגד האפשרית איננה מציאותית. תומכי הרפורמה טענו שהסכנות שהיא הביאה למעמדה של ישראל וליציבותה הכלכלית הן רק בגלל המחאה, ולכן אינן אינהרנטיות לשינויים המוצעים. אבל אפילו אם הם צודקים, ברור שמדיניות הממשלה צריכה להיות כזו שלא תגרום לחלק כה נכבד באוכלוסיה להתנגד לה, עד כדי סיכון יציבותה הכלכלית, הדיפלומטית, ובסופו של דבר גם הבטחונית. כיוצא בזה בנוגע ליחסה של ישראל לעזה: אי-אפשר לטעון ש"אם רק העולם היה נותן לנו יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחנו בעזה, בגדה, בלבנון, ובירדן, ואם לא היה אכפת לנו מטענות מוסריות של רצח-עם, אז מזמן יכולנו לנצח". מחשבה זו היא איוולת לא פחות מדבריו של עמיחי פרידמן שאמר בנובמבר כי ברגע שהוא מזיז מהמסך את ההרוגים, הפצועים והשבויים, הוא "נשאר אולי עם החודש הכי משמח בחיים". נניח לזוועה של אדם ששמח על מותם של חפים-מפשע רק משום שאינם מזרע ישראל. אי-אפשר להעריך את המציאות תוך התעלמות מנתונים מרכזיים שלה. הקרבנות הישראלים אינם פרט שולי בזוועות אוקטובר. העובדה שישראל נדרשת לבית-הדין בהאג איננה עובדה חולפת שאין צורך לכיילה בתמונת הבטחון של ישראל. היא לכשעצמה מסמנת את הכשלים שבהיעדר תפיסה בטחונית ראויה. מערכת הבטחון הישראלית מחוייבת לשרטט אסטרטגיה בטחונית שתבטיח את שלומם של מירב תושבי ישראל, ללא פתחון-פה למערך בינלאומי, ללא סיכון התמיכה הצבאית והדיפלומטית של בעלות-בריתה, ללא פגיעה אנושה בכלכלה ובתיירות. יש דברים שאינם בשליטת מערכת הבטחון: היא אינה יכולה לבחור מי תוקף אותה, כיצד, ומתי. אבל תגובה מאופקת מצד ישראל, תוך התמקדות בשלום האזרחים, שיקום ההריסות, ביצור נקודות תורפה, ומאמצים דיפלומטיים לשחרור החטופים היתה פועלת נגד החמאס בצורה יעילה פי עשר מהרג אלפי ילדים, ובלי שום יכולת של דרא"פ או כל מדינה אחרת לפעול נגד ישראל בזירה המשפטית, התקשורתית, או הדיפלומטית.
סביר להניח שבעקבות זוועות אוקטובר מערכת הבטחון תשקיע בהתמקלטות-יתר ובהחמרה של תקני בנייה והגנה. יש להצר על כך. אמנם יש לבכר מאמצים הגנתיים בעיקרם על פני התקפיים, אבל לא במחיר של פגיעה בחיים אזרחיים או בשיבוש הזרימה שלהם. התמקלטות עד אינסוף היא תגובה פוסט-טראומטית שמנכיחה את עובדת הסכסוך ויוצרת מחסום נפשי ופיזי מפני חיים אזרחיים שבהם הסכסוך איננו נוכח. אפשר לפתח עוד ועוד צורות הגנה, אבל התוקף ימצא דרך לעבור אותם: האבנים של שנות השמונים הובילו לרכבים מוגנים, שהביאו לפיגועי התאבדות, שהגבירו את המחסומים, שעודדו את כריית המנהרות ואת הרקטות, שהובילה לכיפת ברזל, ועכשיו אנחנו כאן. אפשר להגביה את התיל בגדרות הבטחון, לעבות את הגדר הצהובה בשער היישוב, או להכפיל את דלתות הממ"ד – אבל האויב ימצא משהו אחר. היעד צריך להיות בלימת המתקפה הרבה לפני שהיא מגיעה לשער היישוב, לדלת הבית הפרטי, או לרחוב ראשי בעיירה. החיים ביישוב צריכים להימשך, בזמן שהממשלה עושה כל מה שהיא יכולה ברמה הצבאית, דיפלומטית, ואזרחית כדי להפחית את המוטיבציה ואת הסיכון שאירוע כזה יקרה בכלל. ברמה האזרחית אני מתכוון גם לעידוד יוזמות של הידברות אזרחית בין יהודים וערבים, וגם לעידוד כלכלי-מסחרי, בין הרצועה לגדה, בין השטחים לישראל, ובין השטחים לעולם. השילוב של אי-הידברות, חסימת תנועה, והתמגנות עודפת הובילו לאשליה הישראלית שאפשר להמשיך כך לנצח. האשליה הזו, יחד עם פגיעה מופרזת בחפים מפשע בעזה בשני העשורים האחרונים, היו גורם משמעותי במוטיבציה לזוועות אוקטובר. הכרה בחלקה של המדיניות הכושלת של ישראל אין משמעה הסרת אחריות מארגון החמאס ומתומכיו על מעשי הזוועה שבוצעו.
התנגדתי לחומת ההפרדה כשרק החלו לדבר על בנייתה. ב-2009 התנגדתי לכך שממשלת ישראל לא פעלה די נגד המנהרות, וטענתי שלצד פעולה נגד המנהרות יש לאפשר תנועה חופשית מתוך עזה ואליה, כדי שלא תהיה הצדקה למנהרות. השערים הצהובים שהופכים כל יישוב ישראלי לבסיס בפוטנציה אינם מגדילים את הבטחון האזרחי, אלא משעבדים את האזרחים כפיונים של מערכת הבטחון, ותפיסה זו מנחה גם את היחס לחטופים כעת, כאשר קברניטי המדינה אינם מציבים את שלום האזרחים בראש סדר העדיפויות, אלא שוקלים שיקולי תועלת אסטרטגיים מצוצים מן האצבע באשר להחזקתם בידי חמאס (קרי, כל עוד הם שם, לישראל ניתן חופש פעולה, אלא שלא ברור מה מטרת הפעולה, ולכן אין בשיקולי תועלת נוראיים שכאלו שום ממש).
אף כי קשה להאמין שכך יקרה, מן הראוי לומר זאת: סיום הלחימה מחייב בחינה מחדש של תפיסת הבטחון הישראלית. זה זמן רב שנדרשת התאמה של תפיסת הסכסוך מסכסוך ישראלי-ערבי שבו ישראל נמצאת בעמדת נחיתות גיאו-פוליטית מול שכנותיה, לתפיסת סכסוך ישראלי-פלסטיני שבו ישראל נמצאת בעמדת עליונות ושהצד השני איננו מדינה, על כל המשתמע מכך. שיקום החיים האזרחיים אחר ההרס, ושימור רצף החיים האזרחיים (כמו גם עידוד התיירות, המסחר, וכולי) הם נדבך חשוב של תפיסה בטחונית זו. לכוחות פוליטיים המציעים רק אלימות, גזענות, והרס, מבלי יכולת לחזות בנייה ושיתוף-פעולה עם אלה החולקים עליהם אסור שיהיה מקום בממשלת השיקום. יש לנכש תפיסות משיחיות שרואות בצבא כלי דתי לקידום סדר-יום שאינן מיוסדות על ניתוח מושכל של מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל בכלי-חשיבה מודרניים, ובוודאי שצריך להוציא כל נוכחות שלהן מצה"ל עצמו, כולל ביטול של הרבנות הצבאית, וכן ביטול של מסלול "נצח יהודה" (הנח"ל החרדי) שבו הצבא מחייב את חייליו בשמירת הלכה במובנה האורתודוקסי.
יהורם גאון, למרבה הצער, הוציא בימים אלה ביצוע חדש לשיר "לא תנצחו אותי". למרבה הצער, משום שזהו שיר חביב עלי. הביצוע הוא ירוד, והתעקשותו של גאון להקליט מחדש שירים שביצע טוב יותר, בגיל שקולו בוגד בו, מאכזבת בפני עצמה. להקלטה הירודה נוסף קליפ מיליטנטי מביך המביע חוסר-הבנה מוחלט של מילות השיר. אולי השפל בשורת הדימויים שמומטרת בקליפ הוא צילום של חיילים, רבים מהם חובשי כיפות, במעין הפגנת דגלים מול מסגד.
בימים אלה קשה לדעת אם סצינה כזו צולמה או שאלה פעלולי טכנולוגיה שהלבישו את החיילים על תמונת מסגד. אבל גם אם האירוע לא קרה, הדימוי של קרב דתי שבו יהודים צרים על מסגד צורם לעין ולמחשבה. ישראל היא מדינה חילונית, ויש לה אזרחים מוסלמים. עליהם להרגיש חופשיים לממש את חופש הדת שלהם מבלי להרגיש שדגלי ישראל מהווים איום עליהם. יהודים ומוסלמים ברחבי המערב פועלים ליצור שיח בין-דתי, ודימויים אתנוצנטריים כאלה פוגעים בתהליכים חיוביים המתקיימים אפילו בזמנים האלה. נעמי שמר לא תיארה בשיר הזה נצחון צבאי (ולא בגלל היעדר חיבה לשירי הלל צבאיים). אפילו המטוס הממריא שמתחבא בעננים איננו בהכרח מטוס-קרב. הנצחון המתבהר בשיר מקופל בעובדה שאנשים הולכים לעבודת יומם ותינוקות של בית רבן יכולים ללכת בלי חשש לבית-הספר עם הילקוט שעל גבם. הנצחון איננו בתבוסה של אויב, איננו בפגז של טנק או באש רובים. הוא היומיום שמתעקש להמשיך גם כאשר שירי הקינה ושירי ההלל מתערבבים לכדי המולה. חגיגת החיים האזרחיים, על כל מורכבותם, היא זו שצריכה לעמוד בבסיס התפיסה הבטחונית, תוך הבנה שרצף של חיים אזרחיים נטולי-קרבות הוא ערובה לבטחון גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני.
לקריאה נוספת
– עידן לנדו, על חמישה מחדלים בדרך לזוועות אוקטובר
– אסף דוד, על שלושת שלבי המלחמה
– חיים באר, עת הזמיר – הרומאן שהציג לישראלים החילונים את התמהיל המוזר של משיחיות קוקיאנית עם צל"ם צהל"י. למי שלא קרא אף-פעם, זהו זמן טוב להתעדכן.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 