סך הכל שלושים שנה בפקולטה למדעי המחר

היחס שלי לבחירה שלי בקריירה אקדמית נע בין שתי נקודות-קיצון: לעיתים, אני נזכר בקביעה של אפלטון שהפילוסופים צריכים להיות השליטים. "אם הם כל-כך חכמים, מדוע אין זה כך?" ואני משיב: מכיוון שהפילוסופים (ואקדמאים בכלל) חכמים דים כדי להבין את הצער ששלטון וכוח מביא עמו, ולכן מעדיפים עבודה עם שעות גמישות שמסבה הרבה יותר אושר וסיפוק עצמי, מאשר המיידיות התובענית שמתלווה אל השררה. אבל יש פעמים בהם אינני מתבונן על הבחירה כעל תחכום-יתר שמיטיב עמי. נהפוך הוא: אני חווה את האקדמיה כמעין שמורת-טבע, או שמא מחנה ריכוז, של כל אותם דקדקנים ונוקדנים שמסוגלים לדון שעות במשמעות של מילה אחת, שאין להם הנאה גדולה יותר מדיון תיאורטי שמראש ידוע שאין לו פתרון, וכדי לחסוך לשאר העולם את טרחנותם, נוצר המוסד הזה שבו הם יכולים להציק אחד לשני. הדימוי העצמי שלי, עד כמה שהוא תלוי במקצוע שלי, נע בין שני הקצוות הללו.

אבל השאלה של יחס האקדמאים אל החברה הסובבת אותם נפרדת מסוגיית שיטת העבודה האקדמית. אני מאמין בה, אני משתדל להנחיל עקרונות של מחקר וכתיבה לתלמידים, ואני גאה להיות חלק מהמסורת הזו שמבטאת את אופני החשיבה והעבודה שלי עוד קודם שהפכתי לאקדמאי. על-כן, הצטערתי לקרוא את תמיהתו של דני אורבך: "כיצד הפך השעמום לסמל סטטוס אקדמי?" זו איננה החוויה שלי, ולא משום שאני חושב שהמחקר שלי מעניין את הקהל הרחב, אבל הוא מעניין עבורי ועבור עוד כמה חוקרים ספורים שעוסקים בתחום.

יש הנאה גוברת מזלזול באקדמאים, סגנונם ואופן התבטאותם. חלק גדול מהמגמה הזו תלוי באקדמיה שמתפרסת לתחומים הולכים וגדלים, מטשטשת את הגבול בין לימוד אקדמי להכשרה, ומקדמת כזב גדול כאילו האקדמיה מתאימה לכולם. אילו שיקולים של שכר-לימוד, תקצוב על בסיס מספר תלמידים ועוד לא היו מרכזיים, מרצים היו מכשילים הרבה יותר תלמידים, שהיו ממהרים להבין שלא בכדי קשה עבורם מלאכת כתיבת עבודות, חיפוש מקורות והתקנת ביבליוגרפיה על-פי כללים נוקשים – הם אינם מתאימים ללימודים אקדמיים, ואין בכך גנאי. במקום זאת, יותר ויותר מרצים נאלצים להתמודד עם תלמידים בלתי-אקדמיים, והתלמידים מתמודדים עם הקשיים בלגלוג על לשון המרצים וסגנונם. גדילה משמעותית של מספר תלמידי המחקר בדור האחרון מורידה גם את איכות המחקר, ומרצים מוכשרים פחות אכן מדברים בצורה מורכבת ללא תכלית, משום שהם מצליחים לחקות את הצורה, אך לא את התוכן.

אורבך עושה מעשה בלתי-הגון כאשר הוא מביא שני ציטוטים קשים לקריאה מנותקים מהקשר. קטונתי מלהגן על הומי באבא, אבל חשוב לציין שהפיסקה המצוטטת מופיעה בעמ' 130 – 131 שלו. טיבו של הדיון האקדמי הוא הדרגתי, איטי, הולך ונבנה. המורכבות של פיסקה בעמ' 130 מניחה שקוראים כבר חרשו יחד עם המחבר תלם עמוק וארוך, כך שהם חולקים שפה משותפת. הכתיבה העיונית מאפשרת, ולפעמים אפילו מניחה, קריאה ברפרוף, שימוש במפתחות או בתוכן העניינים כדי למצוא את החלק הרלוונטי לקורא. אם הקורא נתקל בקושי, האחריות מוטלת על כתפיו לשוב אחורה, ולרכוש את המושגים והנחות-היסוד שמובילות לטענה כלשהי. אם הטענה איננה ברורה גם לאחר חיפוש כזה, יש שתי אפשרויות מרכזיות: אחת, שהקורא איננו שותף למנסרת או לדיסציפלינה דרכה החוקר כותב, ולכן הכתיבה זרה לו; שתיים, שהטענה אכן איננה תקפה, וראויה לביקורת מצד הקורא. אבל כאן הקורא צריך להראות שהוא הבין את הבניית הטענה ומתנגד לה, ולא להסתפק בהוצאת פיסקה מהקשרה וללעוג לניסוח. אמנם, חיבורים מסויימים, כמו הספר הנזכר של באבא, הפכו לאבני-דרך אקדמיות שמרבים לצטט מהן, כך שגם אנשים שאינם שותפים לתפיסת העולם או לדיסציפלינה מנסים לפלס בהן דרך. אבל החשיבות שבאבא רכש מעידה שיש אנשים שעבורם הניסוחים שלו אינם מעורפלים אלא מסועפים, מפני שהם משקפים נסיון אמיץ וחכם לתאר תפיסת-עולם מורכבת ומרובדת. אינני רואה סיבה ללעוג לכך.

הטיעון שהאקדמיה היא מגדל-שן המנותק מהחברה מוכר וחביב על רבים, אך תפיסת החברה שלו שגויה מן היסוד. החברה מורכבת ממגוון אנשים, כשבכל תחום מצויה קשת רחבה של ביטויים לאותה תופעה: יש אנשים שהמוסיקה היא כל חייהם, ויש אנשים שאינם שומעים מוסיקה כלל; בין לבין יש אנשים שמפעילים רדיו מבלי העדפה למוסיקה מסויימת, ויש אנשים שפורטים על גיטרה כתחביב, מסביב למדורה, אך אינם מתאמנים כמה שעות כל יום. בכל הקשת הזו אין אנשים שאינם חלק מהחברה ומהפסיפס המגוון המרכיב אותה. תמוה לחשוב שדווקא בעולם הרוח או המדע, הדבר יהיה שונה. יש אנאלפביתים, אוריינים שלא קראו ספר מאז סיימו את לימודיהם בבית-הספר, אנשי תרבות שנהנים להתעדכן בנעשה בעולם הספרות, ו – כן, גם אנשים שנהנים לנתח מילה אחת על-פני עשרות או מאות עמודים. האקדמיה היא פן של החברה, וחוסר היכולת של הדיון האקדמי לפנות לציבור הרחב איננו אשמת האקדמיה, כשם שאינני מאשים אוהדי כדורגל בהסתגרות בתוך עולם שאיננו מדבר אליי. נכון, יש מעט מאוד תחומי תרבות שפונים לאחוז כל-כך מצומצם מהאוכלוסייה, אבל אין זה אומר שהמטרה היא להדיר. זהו שיח שמעטים מוכנים לקחת בו חלק בעומק ובדקדוק שבו הוא מתקיים.

לצד הנטייה האינהרנטית של האקדמיה לשיח מועט-משתתפים, ישנם אקדמאים שיכולים לדבר בהצלחה ניכרת לקהל הרחב. זוהי יכולת נדירה ומרשימה, שאקדמאים אינם מזלזלים בה, כאשר היא נעשית באחריות ולא מתוך סנסציוניות. במחלקה בה למדתי יש מרצה שלצד מאמרים אקדמאיים מפרסמת רבי-מכר, והיא מתראיינת תדיר בתקשורת, והופיעה בתוכנית פופולרית של סטיבן קולבר. תלמידים מודים בפה מלא שהנוכחות התקשורתית שלה משכה אותם ללמוד קורס אצלה. עמיתיה משבחים אותה על היכולת לכתוב ספרים פופולריים ועדיין לשמור על רמה איכותית של מחקר ופרסומים אקדמיים. לצד הסיפור שלה, ידוע הסיפור של קורנל ווסט, שגם לימד במחלקה שלי עד לא מזמן, שנאלץ לעזוב את הרווארד, על רקע טענות שהוא עוסק בעיקר בפעילות פופולרית ולא בפעילות אקדמית. הטענה הזו שגויה גם בגלל החשיבות והאיכות של הפרסומים האקדמיים הקודמים שלו, אבל גם בגלל העובדה שבהחלט יש חשיבות ותפקיד למרצים שמסוגלים לתווך בין האקדמיה לציבור הרחב, וההתרשמות שלי היא שחוקרים רבים מודעים לחשיבות הזאת. זאת איננה יכולה להיות מטרה ראשית או מרכזית של האקדמיה, אבל מוסדות מחקר מצטיינים יודעים שהם יכולים וצריכים להכיל גישות שונות לתפקיד האקדמאי. עיקר הפעילות האקדמית נשען על מסורת מסויימת, אך בצידה במוסדות רבים תמצאו את הפרופסור הבלתי-שגרתי המרחיב את גבולות ההגדרה של הפעילות האקדמית, והופך את האקדמיה לחוויה מגוונת יותר עבור מרצים ותלמידים גם יחד.

לפני כמה שנים ארגנתי פאנל בכנס בנושא ההפרדה, ואחת ההצעות שקיבלתי להשתתפות הייתה מדוקטורנטית שביקשה להציג מופע במקום הרצאה. היא תיארה את הרעיון של המופע ויצרה קישור מעניין לנושא הפאנל. שקלתי בכובד-ראש את ההצעה שלה, וידעתי שיש כאן אתגר גדול שעומד בפניי, עד כמה אני עצמי שמרן או מוכן להרחיב עוד יותר את גבולות השיח האקדמי. החלטתי בסוף לוותר עליה, בצער, מתוך שאלה של מידתיות: אני מוכן לצעדים כאלה שמגדירים מחדש מהי "פרזנטציה" בכנס, אבל בפאנל של ארבעה עד שישה דוברים, לייחד 16 עד 25 אחוז מהפעילות האקדמית למופע יהיה דבר שגוי. אם וכאשר יזדמן לי להכין כנס של יום שלם עד שלושה, הכללה של מופע בן 15 דקות בתוך כלל הפעילות בהחלט יהיה דבר שגם יכיל את מגוון הדרכים של השיח האקדמי, וגם ייחד לו את מקומו כיוצא מן הכלל שאיננו פוגם בכלל עצמו.

יש המון גורמים להתרחבות ההכשרה האקדמית, והם אינם מבשרים טובות. המקרה של התרחבות אוניברסיטת ניו-יורק (כולל שלוחות ברחבי העולם) שעלה לכותרות לאחרונה היה דוגמה בולטת למגמה שעשויה להתרחב בקרב אוניברסיטאות מצטיינות אחרות. החשש המרכזי הוא שאוניברסיטאות יסחרו ביוקרה שלהן כדי לגייס עוד סטודנטים, בדרכי פעולה שמזכירים את התרבות התאגידית האמריקאית יותר מכל דבר אחר. אך הנגשת המוצר לקהל הולך וגדל תפגע גם ביוקרת המוסד עצמו, וגם במשמעות של התארים שלו. סטודנטים שמצפים מהאוניברסיטה לשפר את מעמדם בשוק העבודה ילמדו רק מקצועות "פרקטיים" ויפגעו ביכולת של האוניברסיטה לממש את ייעודה כמוסד מחקר מקיף (כפי ששמה מעיד עליה). בעלי תואר ראשון שיגלו שהם אינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה בדרגת שכר שהם ציפו לה עשויים להפוך לתופעה נפוצה יותר, וליצור תהליך כפול שבו מחד היחס לתואר הוא פונקציונלי לחלוטין בלי שום רצון להבין את דרך הפעולה האקדמית, לצד נטישה ואכזבה מהאקדמיה כליל. ראוי שאוניברסיטאות יפעלו לסנן את תלמידיהן בדרך נוקשה יותר, לצד תהליך שבו מעסיקים יחפשו כישורים ונסיון, ולא תארים – שמעידים על מעט מאוד, כפי שרבים שעברו את התהליך האקדמי יודעים. למרבה הצער, אינני מצליח לחשוב על דרך לעודד תהליכים כאלה. בתוך האקדמיה תמיד אפשר לדון ולהקים ועדות, ואלה מעוררים שינוי, למרות הביקורת על הסחבת שבתהליכים כאלה. עידוד הפניית-עורף לאקדמיה בשוק החופשי, לעומת זאת, נותר כשאלה פתוחה.

השעמום איננו חלק מסמל-סטטוס אקדמי. אינני יכול לדון במקרה שאורבך מביא, כי אין לי דרך לדעת אם הוא מציג זאת במדוייק, אם הדוקטורנטית שאמרה זאת לא פרסה בפניו את כל שיקוליה, או שאכן זה המקרה, ואז הוא בוודאי מצער. אני דנתי עם חברים רבים על בחירת הנושא לדוקטורט, ואצל כל אחד מאיתנו מדובר בתהליך אישי ומורכב, שנשקל בכובד-ראש. מעולם לא שמעתי ששעמום הוא קריטריון, וכבר גיניתי בעבר מרצה שאמרה לי שהנושא שלי הוא נדוש. לא מושא המחקר הופך אותו ל"אקדמי יותר", אלא שיטת המחקר ודרכי הדיון. בסופו של דבר, הנושא המרתק ייצור עניין עבור מומחים בתחום, ואלה בדרך-כלל מעטים ביותר, אבל תהיה זו טעות להפוך את הרייטינג או את התאמת הנושא לכלל הציבור לשיקול כלשהו בבחירת הנושא.

כתמיד, אני מוכרח להזכיר שהדיון שלי מעוצב על-ידי כך שעיקר החוויה האקדמית שלי היא במדעי הרוח. שאלת השעמום והרלוונטיות לחיים שונה גם במדעי הטבע וגם במדעי החברה. במדעי הטבע גם כשרוב הציבור איננו מבין או מתעניין בתגליות שונות, הוא נעזר בחידושים הטכנולוגיים שהמדע יוצר. במדעי הרוח, כפי שעולה משמם, גם החומר והלבנים עשויים ממילים בלבד, רעיונות ותו לא, ומי שאין לו חפץ בהם, נותר בתחושת ניכור. כמו השירה, כמו האמנות, כמו תחומי-רוח אחרים, תפקידם של האקדמאים הוא להנגיש את פירותיהם לכל מי שמעוניין ליהנות מכך, אך מבלי לוותר על המחוייבות שלהם לדרכם על-מנת להרחיב את הקהל הזה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

23 מחשבות על “סך הכל שלושים שנה בפקולטה למדעי המחר

  1. ויש עוד משהו ששכחתי לכתוב: לא נעים לי לכתוב פוסטים כאלה. אני חושש שזה יישמע כמו "אוי, אוי, אוי, צוחקים על אקדמאים, זה פוגע לי ברגשות, בטח גם יגידו שהמאמרים שלי כתובים לא בשפת בני-אדם". ואני מקווה שזה לא נשמע ככה. אני מקווה שמשתמע מכאן את מה שאני באמת חושב: חלק מהביקורת לא מוצדקת, חלקה יימשך (בין אם בצדק בין אם לאו) כי זה התפקיד החברתי (!) של האקדמיה, ועדיין – יש דברים שהאקדמיה שוגה בהם וצריכה לתקן.

  2. אריה,

    תודה על הביקורת – אפילו נרשמתי לבלוג המעניין שלך. אבל אני לא בטוח שאני מסכים לדברים.

    ראשית כל, אני משער יודע שגם אני מגיע מתוך האקדמיה. אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, מתכנן להמשיך בקריירה אקדמית ואין לי אופציה לקריירה חלופית. כלומר – אני עצמי מגיע מלב הממסד האקדמי, והביקורת שלי נועדה לתקן פגמים ולא להרוס את המבנה כולו.

    כתבת, כאילו כדי לאשר את הדברים בבלוג שלי: "אני חווה את האקדמיה כמעין שמורת-טבע, או שמא מחנה ריכוז, של כל אותם דקדקנים ונוקדנים שמסוגלים לדון שעות במשמעות של מילה אחת, שאין להם הנאה גדולה יותר מדיון תיאורטי שמראש יודע שאין לו פתרון, וכדי לחסוך לשאר העולם את טרחנותם, נוצר המוסד הזה שבו הם יכולים להציק אחד לשני." וזו בדיוק הבעיה! משום שמישהו צריך לממן את המוסד הזה שלנו. וה"מישהו הזה" הם משלמי מיסים שרוצים לדעת שהכסף שלהם הולך למטרה טובה, או לחילופין גורמים פרטיים שרוצים לדעת שהכסף שלהם הולך למטרה טובה. "מטרה טובה" אינה בהכרח תועלת ישירה. אני בהחלט חושב שצריך להסביר לציבור שיש מקום לשמר גם תחומי ידע אזוטריים יותר, מחקר תיאורטי וידע לשמו. אבל לשם כך – צריך לפחות לנסות לדבר לציבור, ולא להסתגר מרצון במגדלי שן של "דקדקנים ונוקדים" שלא מעוניינים ולא קשובים לעולם החיצוני. תלך בדרך הזאת – והרס האקדמיה בעתיד מובטח.

    כאמור, אני מסכים איתך שכאשר חוקרים נושאים מורכבים וסבוכים, יש לעיתים צורך בשפה מקצועית ודיון מורכב שאינו בהכרח נגיש לכל אדם. אבל אני טוען שהטקסט צריך להיות ברור ובהיר ככל שהבנת הנושא מאפשרת. זה לא המצב, ואני משער שאתה יודע שזה לא המצב. הומי באבא פשוט לא יודע לכתוב, או שהוא כותב במכוון באופן סתום ולא ברור. כאשר פרופסור אמריטוס לספרות ותקשורת באוניברסיטת ניו יורק אומר ש"רוב הזמן אני לא מבין על מה הוא בכלל מדבר", כאשר רוב הדוקטורנטים וחברי הסגל במחלוקות למדעי הרוח בהרווארד *מעמידים פנים* שיש להם מושג על מה הומי באבא כותב, אז כן – יש כאן בעיה. אני פשוט אומר שהמלך עירום. הטקסטים האלה נגישים רק למספר מצומצם של חברי כת, שעסקו כל ימי חייהם בז'רגון המורכב והתרגלו לסגנון הכתיבה המסורבל. לדעתי, אין צורך ב-90% מהז'רגון הזה, ובוודאי שלא במבנה הפסקאות המסורבל הזה כדי להעביר את הרעיונות הבסיסיים.

    נכון, הציטוט של באבא שהבאתי הוא מעמוד 131. אבל כתב העת Philosophy and Literature בחר אותו מתוך קריאה בספר כולו. גם אני נאלצתי פעם לצערי לקרוא קטעים גדולים מספריו של באבא (ומספריהם של שכפוליו בתחום לימודי יפן) – והתרשמתי שגם ההקדמות והפרקים הראשונים שלו מסורבלים ולא נגישים באותה מידה. שוב – אני מדגיש שהסרבול הזה אינו נחוץ, והוא נובע מחוסר יכולת כתיבה ומשואו אוף יותר מאשר מצורך אמיתי להעביר רעיונות מורכבים.

    אני עצמי פרסמתי לא מעט מאמרים בכתבי עת מקצועיים. המאמרים האלה עוסקים בנושאים מגוונים, מהיסטוריה צבאית ועד להיסטוריה של הרעיונות. נכון – חלקם מין הסתם יעניינו את מי שיש לו רקע מסויים. אבל אני לפחות משתדל שהמאמרים יהיו נגישים לכל מי שבוחר באמת להתעניין בנושא, אפילו אם הוא לא מגיע מהנישה המסויימת מאד של "תחום ההתמחות". לכן, אני משתדל להשתמש אך ורק בז'רגון שאין לו תחליף להבנת הנושא. במאמר שכתבתי בזמנו ביחד עם חוקר אחר על סוגיית הפצצת אושוויץ, למשל, נאלצנו להשתמש במונח CEP (circular error probable), מונח מקצועי מאד שקשור לחיל אוויר – אבל הגדרנו אותו כיאות. במאמר שפרסמתי קודם על משיחיות באידיאולוגיה של הימין הקיצוני היפני בין המלחמות, דנתי על סוגים שונים של אכסטולוגיה – וגם שם ניסיתי להגדיר את המושגים הידועים פחות. ובעיקר, ניסיתי, ככל שגבולות הנושא אפשרו לי, לכתוב באופן ברור ובהיר, כך שכל מי שמתעניין בנושא יוכל להבין גם בלי להיות שייך לכת סגורה ומסוגרת של "מומחים". ותתפלא! זה לא פגע באיכות האקדמית, ולא בנכונות של כתב העת לקבל את המאמר. בדיוק להיפך.

    ויש כאן עוד משהו. כשאנחנו מחנכים את הסטודנטים שלנו, ולא מדובר רק בי אלא גם ברוב עמיתי, אנחנו דורשים מהם לכתוב בהיר וברור. מקובלת האמירה שעבודה אקדמית טובה צריכה להיות מלוטשת כמו יהלום: הטיעונים מסודרים, דבר דבור על אופניו. אנחנו גם דורשים מהם דיוק ונאמנות לעובדות, מקפידים עליהם שימנעו מהכללות וכיוצא בזה. אבל אותם אלו שנחשבים בחוגים מסויימים ל"גדולי ההוגים", אנשים כמו סעיד, באבא ובתחום שלי גם הארי הארטוניאן, מפרים ברגל גסה את כל הכללים שאנחנו מלמדים סטודנטים להקפיד עליהם. באבא כאמור כותב בשפה מסורבלת ולא מובנת, לא רק מבחינת הז'רגון אלא גם מבחינת מבנה המשפטים. סעיד רומס את העובדות ברגל גסה – בעולם הוגן "אוריינטליזם" היה צריך להיזרק כבר מזמן לפח האשפה האקדמי. הוא כותב, למשל, שהפורטוגזים הפכו את יפן לקולוניה במאה השש עשרה, אמירה שמקבילה בנכונותה לקביעה ש"המצרים הפכו את בריטניה לקולוניה במאה ה-13", וזו דוגמא אחת מבין רבות – ועוד לא דיברתי על הפירכות התיאורטיות שלו. הארי הארטוניאן, אחד החוקרים המובילים בהיסטוריה אינטלקטואלית יפנית ותלמיד נאמן של ה"אסכולה הביקורתית" כביכול, הצהיר שהוא כותב בכוונה באופן מסורבל ומעורפל (אחד המורים שלי – מגדולי חוקרי יפן שחיים היום – הודה בשקט שגם הוא בקושי מבין אותו!) כי "לכתוב ברור זה מעשה בורגני" (!) נגד זה, ובעיקר זה זה, מכוונת הביקורת שפרסמתי בבלוג.

  3. תודה רבה. ייתכן ואנחנו מסכימים ויש הבדלים בניואנסים והקהל שאנחנו מדמיינים שאליו מיועדים הדברים, וייתכן שבאמת החוויות שלנו שונות ונישאר חלוקים.
    מי שכותב מעורפל לשם יוקרה וכו' – פסול (מסכימים). מי שכותב מתוך פרוייקט תיאורטי-פוליטי דקונסטרוקטיביסטי – אני מתנגד לפרוייקט (מבחינה פוליטית ותיאורטית ביחד), אבל חושב שגם לזה יש לגיטימיות בתוך המגוון האקדמי.

    סעיד: יש הבדל עצום בין לכתוב לא-ברור, לבין לטעות בעובדות. אין לי ידע לבחון את הביקורת, אבל ברור שזה שיח ענייני וראוי (שונה לחלוטין מביקורת על עצם הכתיבה המסובכת באקדמיה).

    אנקדוטות על מרצים שלא מבינים וכו': ודאי ידוע לך שיש גם אנקדוטות הפוכות. יש אנשים שהבינו את באבא והוא השפיע עליהם עמוקות. מי שלא – שלא ישתמש בו. אני מטיל ספק בכך שרוב הדוקטורנטים בהרווארד מעמידים פנים שהם מבינים אותו, אבל אין לי דרך להוכיח את זה, כמובן. אני יודע שבדוקטורט שלי השתמשתי בתיאוריות שלאנשים מסויימים הם מורכבות ו/או משעממות, אבל עבורי היו מאוד משמעותיות, ללא שום העמדת-פנים או התנאות ריקה מתוכן.
    חזרה לאנקודטות: אני ישבתי בקורס במחלקה להיסטוריה על פרוסופוגרפיה ביזנטית וחצי מהזמן לא הצלחתי לעקוב. אבל היו כמה סטודנטים בחדר שהיה ברור שהם נהנים מכל רגע. לא הטלתי דופי במרצה, בדיסציפלינה או במטלות הקריאה, אלא הסקתי שפרוסופוגרפיה זה לא בשבילי. בקורס אחר קראנו את באטלר, וחצי מהשיעור התמלא בהערות על כך שהיא קשה להבנה. לי זה הציק. אם המרצה לא מבין אותה, הוא לא חייב ללמד אותה. כלומר, אם הוא חושב שהיא בלתי-מובנת בכוונה, ולא בגלל בעייה אצלו. אני מלמד דברים שקשים לי, ואני מודה שאני מתקשה להבין, אבל אני משתדל שהתלמידים ידעו שהקושי הוא אצלי ולא במושא הלימוד. אני משתדל להראות להם שכדאי לקרוא גם משהו קשה, כי יש שכר לעמלם, גם אם אני לא אוכל ללוות אותם עד קצה הדרך. אבל לא הייתי בוחר במטלה כזו במשהו שאני חושב שהוא קשה לשם הקושי.

    לא פרסמתי מאמרים רבים בכתבי-עת אקדמיים, אבל כתבתי הרבה בבלוג הזה, הבלתי-אקדמי בעליל, ועדיין הואשמתי פה ושם בכתיבה מסובכת מדי. אני חושב שבפוסט שלך לא הבאת בחשבון שהוא יזכה להדים לא רק מקרב דוקטורנטים שהתמודדו עם טקסטים תיאורטיים מורכבים מאוד, אלא גם מציבור כללי, שזה הרושם שלו על האקדמיה גם בטקסטים שעבורך יהיו נהירים יותר.

  4. דיברת על "הפיסקה שמופיעה בעמוד 130 (או אולי 131?) בספר של באבא".
    שים לב שלא מדובר בפיסקה אלא במשפט.
    נסה נא בעצמך להתעמק במשפט הזה כמה דקות (לא יותר מ-15), ולראות אם תצליח להבין מה הוא אומר.

    המשפט נפתח במילה "if", שאחריה מקובל שיש תנאי, או מבחן, ולבסוף מסקנה: "אם , כי אז ". נסה נא לראות אם תצליח לבודד את התנאי (בלי קשר לשאלה אם אתה מבין אותו) והמסקנה. המבקרים שביקרו את הסגנון הזה צדקו בהחלט – לא מדובר על ניסוח קשה להבנה, אלא על פתפותי ביצים חסרי פשר (כוונתי למשפט הזה בלבד – תאורטית יתכן ששאר הספר הוא יהלום מלוטש ובוהק ביופיו).

    • הבלוג אכל חלק מדברי – כנראה בגלל שהשתמשתי בסימנים "גדול-מ" ו"קטן מ". אכתוב מחדש את המשפט שנפגם, עם סוגריים מסולסלים במקום גדול\קטן מ-:

      ….ולבסוף מסקנה: "אם {משהו}, כי אז {משהו אחר}".

  5. בלוג רע! ארצה! אל תאכל דברים של אחרים.

    תודה – כפי שאמרתי, אני לא מעוניין להגן על באבא, אלא מקיים דיון על השיח שמתאר את הסגנון הזה כאופייני לאקדמיה. לשאלתך: המשפט קשה להבנה. הציטוט של אורבך איננו של משפט בודד (יש בו נקודה) ולכן אמרתי "פסקה", אבל אני מקבל את הטענה שלך על הבעייתיות של המשפט הבודד. אני יודע שכתיבה במשפטים ארוכים מדי היא דבר שאני נלחם בו, בעזרת עורכת טובה, ושלא נובע מרצון להיות מסובך, אלא בהתלהבות של הרגע. אני נסחף בכתיבה, מרגיש כמו דיבור שוטף, ולא שם לב שכבר הרבה זמן לא שמתי נקודה. אולי באבא כותב מסובך בכוונה. אולי אין לו עורך טוב. אולי אין מי שיעז להגיד לו איך להיות נהיר יותר. אני לא יודע, אבל מהחוויה שלי יודע שגם אם יתפסו אותי על משפט אחד בלתי-נסבל, זה אומר שיש לי בעיות סגנון, ולא שאני משתדל להיות מעורפל, וכך כל מי שאני מעריך באקדמיה.
    הקושי של המשפט (שאולי אפילו נפלה בו שגיאה, כפי שאתה אומר), לא חוסם את הבנת האמירה שלו בהקשרה. בפיסקה שלפני, הוא מביא ציטוט על כך שאישה הוטנטוטית יכולה להינשא לאורנג-אוטנג. המשפט שפותח את הפיסקה שמובילה למשפט המדובר קובע:

    Such contradictory articulations of reality and desire – seen in racist stereotypes, statements, jokes, myths – are not caught in the doubtful circle of the return of the repressed.

    באופן כללי, הגם שהמשפט נותר קשה להבנה, הוא מדבר על השימוש בדעות קדומות וכליהן השונים כדי לנרמל צורנית את הפרעת השיח – כלומר, את הפגיעה התרבותית בנורמות של ההגמוניה שנוצרה כתוצאה מהמפגש עם הזר.

    משפט אחרי המשפט הבעייתי המדובר, הוא אומר בבירור שהסמכות הקולוניאלית מציגה גישה דו-ערכית שנעה בין החיקוי לשיבוש. הכתיבה נותרת פתלתלה, בהחלט – אבל המשפט המצוטט (לא רק אצל אורבך, במקומות שונים), לא פוגם בהבנת הטענה הכללית אם מסתכלים עמוד אחורה או קדימה. ואני עוד פעם אדגיש: אני לא אומר את זה כדי להגן על הניסוח של המשפט, אלא כדי לצאת נגד הטענה שאי-אפשר להבין את באבא בכלל, וכדי להפריך את הטענה שהמשפט הזה מייצג אותו. המשפט הזה הוא דוגמת קיצון ולא דוגמה ייצוגית של הכתיבה שלו.

    • מאד נהניתי לקרוא את הדיון והתגובות של כולם, אבל רק הערה בנוגע לבאבא. פעם עורך של מאמר שפרסמתי אילץ אותי לקרוא את ההקדמה והסיכום של אחד מספריו כי "לא הגיוני לכתוב על תדמיות גרמניות-יפניות בלי להתייחס לבאבא." ואכן, קראתי, או השתדלתי לקרוא, את ההקדמה והסיכום של אחד מספרי היסוד שלו על ההיברידיות. ואני חייב לומר שמצאתי את עצמי במצב מוזר. הנה אני, היסטוריון, שדווקא מתעניין בתיאוריה הזאת ורוצה להבין את מפגש התדמיות בין תרבויות, פשוט קורא וקורא וקורא אותו ולא מבין מילה. נכון, אחרי הפעם העשירית הבנתי פחות או יותר מה הוא רוצה לומר, בערך התחושה שיש לי אחרי שאני קורא טקסט ביפנית קלאסית מסובכת עם מילון (מין תחושה של הבנה כללית עמומה) – ואני חושד, מאד חושד, שזה לא בגלל העומק של רעיונותיו אלא פשוט בגלל כתיבה גרועה ומסורבלת. ובגלל זה כל כך עצוב – כי כחוקר יש לי משאבי זמן מוגבלים להשקיע, התיאוריה הזאת חשובה לי, אני מתעניין בה ופשוט צריך להשקיע מאמצים לא פרופרציונים בקריאה בגלל צורת הכתיבה.

  6. קראתי בעניין את הפוסט , ואת הפוסט אליו התייחסת, וכן את התגובות בשני הבלוגים.
    אני מציין זאת כי התגובה שלי הולכת לכיוון אחר, כביכול, ועלולה להראות כזלזול במה שנכתב – וכמובן שאין זה כך, להפך, אני מודה לך שגרמת לי לחשוב.
    שאלתי היא:
    האם, כאיש מדעי הרוח, אתה יכול להתחבר לתחושה שהיתה לי (ואתאר מייד בהמשך), כאשר למדתי לפני כ-15 שנה תואר ראשון במדעי הרוח.
    מרגע שהייתי נכנס בשערי גילמן היתה תוקפת אותי שאלה מציקה ומעיקה: "האם זה מה שאתה רוצה לעשות עם חייך?! למי זה תורם? ".
    במקומות רבים, ובעיקר בחוגים לספרות ולפילוסופיה (פחות בחוג להיסטוריה שהיה החוג העיקרי שלי) ראיתי שרלטנות ועצלנות ובינוניות מחשבתית – דווקא במקום שאמור להיות מעוז החשיבה והחתרנות. בעיקר הפריעה לי התחושה שכל אחד יכול להגיד כל דבר, אם יש לו כשרון התנסחות. וכיוון שבורכתי במשאב זה, הביקורתיות שלי כלפי הזולת הגילמני היתה גם ביקורת עצמית.
    מעבר לזה היתה כאמור השאלה למי תורם כל העסק הזה, הדוקטורט האלפיים ומשהו שנכתב על כתביו של קאנט או אפלטון. למי זה תורם, פרט לכותבי הדוקטורט ולמערכת האקדמאית עצמה? ואיך הם יכולים להיות שקטים עם המצפון שלהם?
    נכון,אנשים רבים מתפרנסים מעבודות שבעומק ליבם הם בטוחים שאינן מועילות לאיש, ואולי אף מזיקות. למזלי אני בטוח בנחיצות של העבודה שלי, אפרורית ככל שתחשב להיות.
    מעבר לכך, באותם אנשים, בייחוד המרצים, היתה זחיחות שהיתה נוראה בעיני. קח למשל מה שמכונה "חוקר ספרות" – פעמים רבות הוא סבור שחשיבותו רבה מזו של היצירה עליה הוא כותב. בעוד שהאמת , שלי לפחות, היא שהחוקר אינו אלא טפיל על גבה של היצירה.
    מחשבות אלו, ותחושת מיאוס כללית, גרמו לי שכאשר סיימתי את התואר בהצטיינות יתרה, לא יכולתי להמשיך הלאה. אבל אני מודה שלא פעם אני שואל את עצמי אם לא עשיתי טעות, שכן האקדמיה, למרות כל התחושות השליליות שהיו לי כלפיה, יכלה לשמש לי מקום להיבנות בו.
    ראוי לציין שכיום אני לומד ב"עלמא" ושם המפגש עם המורים, שרובם מרצים באונ' (בתחום מדעי הרוח), מפרה ומועיל לי מאד בכתיבה (כפי שנראה שהוא מועיל לחברי בתוכנית העמיתים, שרובם מתחום האמנות הפלסטית).

    • תודה. אני אכן יכול להתחבר חלקית, וזה מובלע בתוך החוויה הכפולה שתיארתי בראש הפוסט. עם זאת, השאלה "למי זה תורם?" מרמזת על עולם-מושגים של יעילות כלכלית שאינני חושב שמתאים לכל התחומים, כפי שלאה גולדברג השיבה על השאלה לגבי הצורך בשירה במאה ה-20.
      אוי לו לחוקר שחושב שהמחקר שלו חשוב בעיניו יותר ממושא המחקר שלו. הדבר ודאי נכון במדעי הרוח, אבל נראה שאפשר להחיל אותה טענה על כל הדיסציפלינות.
      אנשים בינוניים היא בעייה בכל תחום ואין היא פוסלת את הצדקת קיומו של המגזר, אלא מצדיקה ביקורת כדי להמשיך ולשפר. הטענה שלי שהאקדמיה צריכה לחזור להיות מצומצמת מתייחסת בין היתר לתופעת הבינוניות המתרחבת בשל התפרסות האקדמיה לעוד ועוד תחומים.
      אשריך שאתה מרגיש שאתה מועיל בעבודתך. אני מבטיח לך שגם אני חש כך. אני מחבר ערכים אנציקלופדיים ומילוניים שיאפשרו לחוקרים (ולכל המעוניין) לבדוק נושאים או מילים; אני מלמד תלמידים ומתרגל איתם דרכי חשיבה ביקורתית, גישה למאמר, שיטות בהתנסחות, ועוד דברים שאני מאמין בלב שלם שיועילו להם במשך חייהם. אני משתדל לא להיות אחוז אמוק בפרסום, ולפרסם דברים בינוניים רק לשם הפרסום. כאלה יש די והותר, כפי שכולם מסכימים.
      ולבסוף, גם אתה מצאת מורים שמועילים לך מתוך האקדמיה.

      • לא התכוונתי לבקר אותך בכלל, אלא באמת לשאול על החוויה שלך (ובעיקר, כנראה, לשפוך החוצה את החוויה שלי).

        לכן גם היה לי חשוב לציין את המורים שכן מועילים לי, ולהציג את הספקות שיש לי כלפי הביקורתיות שלי.

        חס וחלילה עולם מושגים של יעילות כלכלית. "למי זה תורם?" כשאלה מהותית, כמו בובר שלפי האנקדוטה שאל באיזה דיון את בן גוריון שוב ושוב "לשם מה?" (או משהו כזה).
        לי אישית אין כמעט ספק שמחקר היסטורי עשוי לתרום לחברה, וכמוהו מחקר בפילוסופיה של המדע והרעיונות (ואולי זה טעמי האישי), שלא לדבר על מדעים מדויקים ומדעי החיים. גם הידע שמביאים לי מרצים בעלמא לגבי התלמוד ושאר כתבי ישראל חשוב בעיני, כמו המחקר שלהם. מה שכתבת לגבי עבודתך שכנע אותי לגמרי שהיא נחוצה – במובנים שתארת.
        [אבל צא וראה, שאני, למשל, כמו רוב האנשים החולמים על הגשמת איזה יעוד (או מה שנראה להם כיעוד) בתחום האמנות – צריכים להתפרנס בכוחות עצמם, פעמים רבות ממשהו שאינו קשור כלל לאותה אמנות (דבר שאינו רע בהכרח, בעיני, ולכן לא רצוי להתמרמר עליו). ואילו במדעי הרוח המדינה היא המפרנסת – ודווקא היא, המדינה, הינה שק החבטות השחוק של אותם חוקרים. זה מעיד על גישה יהירה וקצת לא מודעת. אבל כל זה לא העיקר בעיני, ולכן בסוגריים.]

        • יש הבדל בין "לשם מה?" ו"למי זה תורם?" – אז תודה שהבהרת את הניואנס הזה. במשך שנים חשבתי שאני בצד של בובר בסיפור הזה, אבל כיום אני בהחלט בצד של בן-גוריון (בתוך הויכוח הזה). מדינה איננה כלי למימוש ערכים.
          המדינה איננה בהכרח המפרנסת עבור מדעי הרוח. בארצות-הברית הרבה מהאוניברסיטאות המובילות הן פרטיות, וחוקרים ישראלים רבים נהנים מהמשאבים שלהן, והמחקר שלהם מתקדם בזכות הכסף הפרטי האמריקאי, גם אם פרנסתם מתקיימת בזכות המימון הציבורי בישראל.
          מימון ציבורי איננו יכול לקבוע תכנים, ומימון ציבורי של תרבות ורוח תמיד צריך להיות מובנה כך שיאפשר גם ביקורת על השלטון. כך בפרסים ומענקים שהממשלה מחלקת, כך בשידור הציבורי ברדיו ובטלוויזיה, וכך צריך להיות גם באוניברסיטאות.
          הרושם שלי הוא שהביקורת המרכזית על המדינה מגיעה מצד מדעי החברה, ולא הרוח (בכל הקשור לביקורת שעולה מהמחקר, ולא לביקורת שמעלים חוקרים כדיעות פרטיות שלהן שהיו מביעים גם במקצוע אחר).

  7. תודה על ערעורי לבך בנושא האקדמיה . נהניתי מהצגת הדברים ומהאיזונים .מאחר והתלבטתי גם בנושאים אלה ,פתחת לי כמה כיווני חשיבה .אני אוהב את האקדמיה ואכן מסכים שיש לשמור על רמת דרישות ויעדי מחקר בעלי עניין ולא רק לשם תואר. חן,חן. יוסף

    • תודה. אף פעם לא לשם התואר. התואר, ככל תואר, הוא ריק מתוכן, ועל החוקר מוטל למלא אותו. בתוך האקדמיה יודעים שיש חוקרים והוגים חשובים שלא היה להם תואר ד"ר, ויש אנשים עם תואר ד"ר שאינם ראויים לו. מי שעושה את התואר ד"ר כדי להתהדר בו, כאילו עכשיו מוכח שהוא חכם ו/או חשוב, מן הסתם לא נמנה על העילית האקדמית. עם התרחבות הציבור בעלי תואר ראשון, גם התופעה של אנשים שהתעניינו בכותרת ולא בתוכן של לימודים אקדמאיים מתרחבת.

  8. כשדיברת על מרצים שמסוגלים ליצור שיח ציבורי עם הציבור הרחב הראשון שעלה לי לראש היה דיוויד פוסטר וואלאס. מעבר לעובדה שהוא סופר מעולה, מצחיק, טראגי, מטריד ומנחם, הוא אינציקלופדיה מהלכת ואנרג'ייזר מחקרי והדבר משתקף גם בספריו. הוא החזיק לפני מותו המצער במשרת מרצה באיזושהי אוניברסיטה שפרחה מזכרוני וגם נשא נאום לבוגרי חוג למדעי הרוח לפני כמה שנים (אגב ממולץ בחום לחפש ביו-טיוב הוא נקרא this is water). מה שמוביל אותי לחשוב שזה לא האינטלקט שמבהיל את "הציבור הרחב" אלא העליונות והחשיבות העצמית שמתלווה עליה. דיוויד פוסטר וואלאס היה אדם רגיש וצנוע ואם היה עוד בחיים הייתי שוקל ברצינות לנסות להתקבל לכיתה שלו. אולי המפתח להנגשת האקדמיה היא פשוט גישה צנועה יותר.

    לפי דעתי קצת חטאת לטיעונך עם הדוגמא על קורנל ווסט והארוורד, כי הסאבטקסט של ההעזבה שלו מנציחה את הגישה האליטיסטית שהפער בין האקדמיה לציבור לא ניתן לגישור-לפחות בעיני אוניברסיטת הארוורד. אז ברור לי שנתת את הדוגמה כדי להדגים התנהלות לא תקינה אבל כמה שורות אחרי זה כתבת "מוסדות מחקר מצטיינים יודעים שהם יכולים וצריכים להכיל גישות שונות לתפקיד האקדמאי" אז או שהארוורד לא מסוגלים להכיל גישות שונות להגדרת התפקיד האקדמאי או שהם לא נופלים להגדרה של מוסד מחקר מצטיין.

    עוד תהיה שעלתה לי היא שמצד האוניברסיטאות מאכלסות יותר מדי אנשים שמקומם לא במוסד להשכלה גבוהה ומצד שני אתה מגנה מוסדות אקדמיים שלא מנסים לגשר על התהום האינטלקטואלית או בתמציתיות: אוניברסיטת ניו יורק הזנתה את עצמה ואוניברסיטת הארוורד היא שמרנית וחסודה מדי… אז איך לאזן בין שתי הגישות?

    אם כבר הזכרתי את דיוויד וואלאס, הוא דיבר רבות בספריו ובראיונות על השעמום ועל משמעויות אפשריות שלו והתובנה שלו הייתה ששעמום הוא לא דבר רע. הוא פשוט מכשול בדרך להשגת משהו נעלה יותר. גם אם נושא מחקר הוא משעמם ואני לא מתייחס לנקודת מוצאו של כותב המאמר או עמיתיו אלא לציבור רחב יותר, אם הוא משעמם זה לא אומר שהוא לא ראוי, זה פשוט אומר שהוא מכיל בתוכו תהליך סינון א-פריורי שמוודא שהוא יגיע למוחות שראויים להבינו.

    • סליחה על אורך התגובה אבל נ.ב.:
      יש תחום במתמטיקה הטהורה שתפקידו לבחון הידמות מבנים בין ענפים שונים במתמטיקה ובכך לעשות מין איחוד דיסציפלינות. למה אני מזכיר את הפרט הזה, כי כשאתה מציין (בצדק) את ההתפלפלות האינסופית על קוצו של יו"ד של איזו סוגיה שולית בין אקדמאיים, זה לא בגלל שהם רוצים להגיע לעמק השווה, והם לא מחפשים להגיע לאיזו **אמת** כלשהי. ההפך איחוד של דיסציםלינות היא חרב שתלויה מעל צווארם וכמו שדני אומר בתגובה הראשונה, הפלפול הזה הוא תולדה של רצון להצדיק את תחום המחקר שלהם או את החוג שלהם.
      צריך פשוט לבחון את הדברים במושגים ערטילאיים של "אמיתי" ו"שימושי".

      • תיקון: לא "אמיתי -ו- "שימושי" אלא "אמיתי" -או- "שימושי"…

      • לגבי סכנת איחוד הדיסציפלינות: בהחלט יש טעם לבקר את מנגנון השימור העצמי שפועל ומשפיע על החשיבה האקדמית, ואני חושב שגם דיונים כאלה מתקיימים במסגרת של "תולדות המדעים" (עוד דיסציפלינה, מה לעשות), אבל המנסרת המרקסיסטית אינה חזות הכל. באמת יש אנשים שיכולים לכלות שעות בשאלה אם עדת היחד הם האיסיים או לא, ולא בגלל אותה חרב, אלא משום שזה מעניין אותם. כך גם לגבי שאלות רבות אחרות, שהתשובה עליהם אינה שימושית והאמת בלתי-ניתנת להשגה.

    • תודה רבה.
      כשקורנל ווסט הגיע להרווארד כבר היה לו עבר מפואר בפעילות "בלתי-אקדמית", ומשם הוא עזב לפרינסטון. היות שההתנגשות הייתה סביב הנושא הזה הוא דוגמה נוחה להכלה של האוניברסיטה, כשהיחס של הנשיא סאמרס הוא היוצא-מן-הכלל. אם תרצה, יש כאן גאוות יחידה מטופשת: פרינסטון טובה יותר מהרווארד.
      העובדה שיש נקודות קיצון איננה אומרת שאין אמצע שאפשר לשאוף אליו, אבל המקרים של אונ' ניו יורק והרווארד אינם שני הפכים: האקדמיה צריכה להנגיש את פירות המחקר שלה, את הידע והכישורים של חוקריה; ריבוי תארים, הגדלת תלמידים ופתיחת סניפים לכדי מקדונלדיזציה של הקמפוס האקדמי איננו הנגשה כי אם ריקון מתוכן של הידע. שלוחת אבו-דאבי של אונ' ניו יורק מתקיימת על בסיס מרצים מניו יורק ולא כצמיחה אורגנית של קהילה אינטלקטואלית ליברלית באבו-דאבי, וספק אם לתלמידים שם (או בשלוחה התל-אביבית) יש עניין בהשתייכות למסורת הזו של האוניברסיטה. בזמן שאונ' ניו יורק מייצאת מרצים מהתפוח הגדול למפרץ הפרסי, היא מפצה על המחסור במרצים בקמפוס המרכזי בהעסקת מרצים מן החוץ בחוזים זמניים, וכל אלה רק חלק מהבעייה. אני מברך על כל יוזמה של העלאת הרצאות ומאמרים לרשת לגישה חופשית מכל העולם, וכבר התחלתי להשתעשע ברעיון של שעות קבלה וירטואליות לאנשים מחוץ לקמפוס שרוצים להתייעץ. אלה יוזמות שצריך לקדם. הענקת תואר עם חותמת של מוסד ללא החוויה של הלימודים במוסד היא משגה.
      ידע אקדמי איננו משול לספרות אזוטרית דתית. מרצים לא כותבים בסגנון משעמם כדי להרחיק זרים ורק אז מגלים את האמת לקומץ הראוי. רוב מכריע משתדל לכתוב בצורה הכי ברורה ומעניינת שאפשר (ואפילו בטקסט של באבא, כפי שהערתי, הניסוחים המפותלים משובצים לצד אנקדוטות משעשעות שמקלות על הזכרון), רק שאת רוב העולם אין זה מעניין כפי שזה מעניין אותם, אפילו בתוך הדיסצפילינה שלהם.

  9. אם אני מבין נכון, אתה אומר שהגישור כלפי הציבור צריך להיות בתוצאות ולאו דווקא במאמץ להשגתם.
    אבל אם כמו שציינת בתגובה על עדת האיסיים, לחלק מנושאי המחקר אין שורה תחתונה-לא בדמות אמת ולא בדמות תוצאה פרגמטית-איזה פרי ניתן לחלוק עם הציבור במקרה שכזה?
    ושוב, אין לי דבר וחצי דבר עם שעמום. בין אם המרצים כותבים כך במודע או לאו (ואם שעמום היא מילה עמוסת קונוטציות שליליות מדי אשתמש ב"לא נגיש"), שפתם לא נגישה להרבה הדיוטות (פרזנט קומפני אינקלודד). אני יכול להעיד על עצמי שיש לי את החריצות לקרוא חומרים לא נגישים כי אני יודע שזה יתגמל אותי. אבל בעידן עם כל-כך הרבה גירויים – השקעת מאמץ היא נחלתם של מתי מעט.

    • אדם הולך לרופא ורוצה תרופה או ניתוח שישפרו את מצבו. לא מעניין אותו כל המחקר והניסוי וטעייה והידע הכימי והביולוגי שנצבר. הוא צריך את המרשם. הדבר
      במדעי הרוח שאלת הנחיצות היא בעייתית יותר, כפי שכבר נאמר כאן, אבל ההבדל בין התהליך האקדמי למוצר המוגמר שמשווק לציבור הרחב עדיין שריר. אקדמאים מנהלים בינם לבין עצמם דיון על האיסיים, או על פוסט-קולוניאליזם, או הבניות מגדריות, או תורת המשחקים, ולא הכל מעניין את הציבור הרחב. לצד זה, יש מומחים לתורת המשחקים, למגדר, פוסט-קולוניאליזם, ואיסיים, שמסוגלים להרצות את הדברים בלשון בהירה, בהערות שוליים מעטות (אם בכלל), בסדרות פופולריות כמו "אוניברסיטה משודרת". מן הסתם, מה שחולקים בצורה פופולרית יישא אופי קונצנזוסיאלי יותר, או תוך הסבר שניתן על קצה המזלג לחילוקי הדיעות בתחום, מבלי לעייף את הקורא המשכיל שאיננו אקדמאי בתחום.

      • תודה על התגובה.
        רק במילה, עניין השימושיות לא משחק אצלי תפקיד מכריע בקביעה אם דיסציפלינה היא "חיונית" או לא. אבל חתירה לאמת היא כן.
        ומילה טובה על הבלוג האינטליגנטי שלך. כן יירבו 🙂

  10. פינגבק: מדעי הדשא – או: במה אנחנו מועילים לעולם? | הינשוּף

סגור לתגובות.