מבוא ללימודי דתות: זיגמונד פרויד

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

פאלז, שמונה תיאוריות, פרק 2: "דת ואישיות: זיגמונד פרויד"

פרויד, לשאלתה של השקפת-עולם (Weltanschauung)

פרויד, על טאבו השליטים (מתוך טוטם וטאבו)

פרויד, על מחשבות כל-יכולות (מתוך טוטם וטאבו)

פרויד, "יישום" (מתוך משה האיש ואמונת הייחוד, חלק 3, סעיף ד')

[לתלמידים ניתנה בחירה בין הקטעים הללו]

המשך הקורס עוקב אחר הספר המשובח של פאלז, שסוקר בצורה תמציתית ויעילה שמונה תיאוריות מרכזיות של הדת. בשל אילוצי הזמן, הקורס בוחן רק שש מתוך השמונה. אני פותח בדיון על פרויד, ומדלג על התיאוריה הראשונה שבה פאלז מתאר את עבודתם של טיילור ופרייזר כאסכולה אחת (אף כי בגוף הפרק עצמו הוא מבחין ביניהם). העבודה של פרויד בטוטם וטאבו נסמכה רבות על פרייזר, ובשיעור הבא על דורקהיים נבהיר את האופן שבו הוא מבדל את עצמו משתי תיאוריות קודמות (של מילר ופרייזר), ובכך נזכיר אותם גם ללא הקדשת שיעור מלא אליהם.

כדי להסביר את גישתו של פרויד אל הדת, יש לדבר בקצרה על חידושיו ותורתו של פרויד באופן כללי, כשלכך יש שתי מכשלות מרכזיות: מחד, יש נטייה לראות ברבים מחידושיו – שכעת הם כבר בני יותר ממאה שנה – כמוסכמות מובנות מאליהן, שאין שום ייחוד בזה שהוא שם לב אליהן. מנגד, לאחר שמבטלים את הישגיו הרבים כדברים ידועים זה מכבר, פונים לדברים ידועים קצת פחות ומזדעזעים ונחרדים מהתמונה העגומה העולה מהם על המצב האנושי. הסתירה העמוקה בין שני הביטולים השונים האלה את דברי פרויד, מתקיימת על-אף שמתוך תורתו של פרויד אין שום דרך להבחין מה הם הדברים שיתקבלו ומה לא, ומתקיים ביניהם קשר ישיר, עקבי ורציף.

בנסיון להתמודד עם המכשלות האלה, ביקשתי מהתלמידים למנות בתחילת השיעור חידושים של פרויד שמוכרים להם, ומקובלים כיום כאמת מוסכמת. בין היתר הם מנו: תת-מודע, השלכה, התקה, סובלימציה, מנגנוני-הגנה, הדחקה, פליטת-פה פרוידיאנית (אף שבאנגלית ה-Freudian Slip איננה מתייחסת רק לפליטת-פה, אלא לכלל מעשי הכשל), וטיפול בשיח. מכאן עברתי לשרטט בקצרה את תורתו של פרויד, תוך שילוב המושגים הללו: המבנה המשולש של התודעה, המבנה המשולש של האישיות, שני היצרים הפועלים באיד, חמשת שלבי ההתפתחות המינית ופשר החלומות. שרטוט שטחי ומהיר מאוד, שמאפשר כניסה לתיאוריה הדתית של פרויד.

את תפיסותיו לגבי הדת פרש פרויד בשלושה חיבורים מרכזיים: טוטם וטאבו, עתידה של אשלייה, ומשה האיש ואמונת הייחוד. אף ש"עתידה של אשלייה" מתייחס במפורש ל"טוטם וטאבו" ונבנה עליו, מצאתי אותו פולמוסי ומטיפני יותר, עובר מן הניתוח של הדת עצמה לשאלות פוליטיות בעקבות ניתוח הדת. פאלז מזכיר שיש הרואים בזה שינוי כיוון לגישה פסימיסטית יותר, אולי בעקבות מלחמת-העולם הראשונה. אם כך או כך, חיבורו השלם ביותר ביחס לדת באופן כללי נמצא ב"טוטם וטאבו", וקריאתו היא הנאה צרופה, גם בשל הכשרון הספרותי הרב של פרויד, ולאחר שנים רבות שאני חושב כך, שמחתי לגלות (אצל פאלז), שגם פרויד עצמו החשיב את הספר לאחד מחיבוריו הטובים ביותר, אם לא המצויין שבהם.

המסקנה של טוטם וטאבו היא טענה היסטורית, אף כי היא איננה יותר מהשערה: ראשיתה של התרבות בלהקות פרימיטיביות של בני-אדם (או אולי מוטב לנו לצייר אותם כפרימאטים כמו בפתיחת סרטו של קובריק, "אודיסאה בחלל"), שבהן ראש השבט היה זכר דומיננטי, שלא התיר לשאר הזכרים להתקרב אל הנקבות. מתוך תסכול מיני גובר, קמו שאר הזכרים ורצחו את אביהם. רצח האב הזה הוא היסטורי, ומתפתח לשני איסורים חמורים המופיעים בכלל התרבות האנושית: טאבו הרצח וטאבו העריות. מתוך תחושת האשמה הנוראית על מעשה הרצח, הפכו אותם קדמונים כל מעשה של רצח למתועב, וכדי שלא לעמוד באותו מצב שהוביל למעשה מלכתחילה, אסרו על כל הזדווגות בתוך המשפחה. מתוך שני איסורים אלה, מתפתחת התרבות כולה, כשלכל אורכה חוזרים ומופיעים התאווה אל קשרים אסורים, והחשש מעונשו של האב, שעובר הפשטות חוזרות ונשנות, עד שהוא מופיע בדמות האל הכל-יכול וכל-יודע.

העובדה שהשערה זו איננה נתפסת כהיסטורית איננה גורעת מחשיבותה להבנת הדת. כמו לגבי רבות מההשערות של פרויד, הנטייה היא לדחות את היסוד ההיסטורי (או הביוגרפי) שהוא מציע להיווצרות הדברים כפי שהם, אך לקבל את האמת שבניתוח עצמו (עם סייג מסויים, שעוד אגיע אליו). בהקשר של לימודי דתות מדהים להיווכח עד כמה ההסבר שפרויד מציע נשמע בעצמו כמו הסבר דתי: התרבות האנושית כולה מוסברת כתולדה של אירוע פרה-היסטורי שהטביע את חותמו ומשמש הסבר אטיולוגי לכל ההתנהגויות האנושיות, ממש כמו מיתוסים קדמונים. פרויד משתמש בכוונת-מכוון במושג "חטא קדמון" כדי לתאר את רצח האב, ובכך מקשר ישירות את ההסבר שלו לפרשנות הנוצרית של מיתוס גן-העדן. עם זאת, ובניגוד למיתוס הדתי, המצב שקדם לחטא הקדמון לא היה טוב יותר, וממילא אין מקום ליסוד הנוסטלגי המבקש לשוב אליו.

פרויד, כמו דורקהיים שנקרא בשיעור הבא, כושל ברדוקציה של הדת למימד אחד בלבד. ההסבר שלו מצויין, ומרגע שמכירים בו, ההוכחות מצטברות מאליהן: האל אכן נקרא "אב" בדתות רבות, ובתור שכזה אחראי גם על היווצרותנו. הוא מגן ואוהב אך גם מגנה ומעניש, זן ומיטיב, ומתאכזב מפגמינו האנושיים. בני-האדם הם כמעט כמוהו, אך אינם טובים, חכמים או חזקים כמוהו, ממש כפי שהילד מרגיש כלפי האב. החשיבות של דפוס-היחסים הזה במסגרת המערכת הדתית מתפרש לא רק דרך היחס לאל עצמו, אלא גם בטרמינולוגיה המשפחתית המשמשת בדתות שונות את הכמורה או הכהונה: אב, אח, אם, ואחות כולם מופיעים ככינויים לתפקידים שונים בכנסיות.

פרויד מנתח את טאבו השליטים כדרך להקביל בין היחס לשליטים ויחס לאלים, ולקשר את שניהם ליחס לדמות האב. הזכרתי בבלוג בהזדמנויות שונות שבדרך זו יש להבין גם את תרבות הסלבריטאים של דורנו ואת היחס אליהם, כמעין דת חדשה, או לכל הפחות פלטפורמה תרבותית עכשווית המאפשרת ביטוי של דחפים מסויימים שאחרת היו מוצאים להם אפיק בעולם הדתי (או אולי אוחזים גם בזה וגם מזה אינם מרפים). עם זאת, השליט, הסלבריטי והאב הממשי חולקים מימד שנעדר מדמות האל: הם חומריים, בלתי-מושלמים, ניכרים בחולשותיהם, ולבסוף דועכים ומתים. הילד שמאדיר את דמות האב ככל-יכול, מקור חייו הזן והמיטיב, המחוקק והמעניש לבסוף מתבגר ומכיר בשגיונותיו. אם ירצה ואם לא ירצה, הוא נאלץ להתמודד עם חולשות האב, ולבסוף להיפרד ממנו ולחזות במותו. העובדה שבזאת האל נפרד מדמות האב היא ודאי יסוד מרכזי בכוחה של הדת, והרושם שלי הוא שפרויד לא התעכב דיו על המשמעות של ההבדל הזה מן הצד הפסיכולוגי, התרבותי וההיסטורי.

ההסבר הפרוידיאני איננו מתמצה בפענוח ייצוג האב בדמות האל ובשליחיו עלי-אדמות. הדת מתפענחת כדרך לעיסוק מודחק במיניות. דו-ערכיות הרגשות, שפרויד מייחד לה פרק ב"טוטם וטאבו" מלמדת כי בני-אדם נמשכים לדבר שדוחה אותם יותר מכל, ושחריפות הגינוי והמיאוס עומדות ביחס ישיר לתשוקה ולתאווה שמושא מסויים מעורר. העיסוק הרב במיניות ובחטאים מיניים מאפשר לאנשי-דת לדבר על נושא שהוא בחזקת טאבו בחברה שמרנית, ואנשים שבים וחוזרים לשמוע את הטפותיו הנלהבות של הכומר כנגד פריצות, בשל האנרגיה המינית הטעונה בהם, ואולי אפילו פרטים של ממש הנזכרים שם. בספרו "עת הזמיר" מספק חיים באר דוגמה קיצונית למשמעות הארוטית של לימוד תורה, אבל העיסוק במין כמושא עיוני של ההלכה מופיע בטקסט התלמודי עצמו ("תורה היא, ולימוד היא צריכה").

אך לא רק העיסוק הישיר במין מהווה דוגמה למשמעיה הפרוידיאניים של הדת: בדומה למטופליו הנוירוטיים, המקבלים על עצמם איסורים שונים המייצגים את תשוקתם האסורה, וכל סמל זוכה להרחבה יתרה וכך לשרשרת נוספת של איסורים, כך גם מתפתחת הדת, לפי פרויד. חשוב להדגיש שאין להבין את ההשוואה בין התפתחות הדת למחלות נוירוטיות באופן שטחי. פרויד איננו אומר שמאמינים הם בגדר חולי-נפש, ממש כשם שהעובדה שמעשה החלום של כל אדם ואדם פועל גם הוא באופן שמקביל להתנהגויות הנוירוטיים, ואין בזה כדי להעיד על מחלת נפש. פרויד אמנם ראה בדת אשלייה המאפיינת את הילדות, ולכן שהאנושות צריכה לנטוש אותה משהגיעה לבגרותה, ומתוך כך אפשר להקביל את מצבה למצב האדם הפרטי, שאם איננו נוטש את אשליות הילדות שלו הרי שתיווצרנה אצלו נוירוזות. בדבר זה יש מקום לביקורת אצל פרויד על קוצר-הראייה ההיסטורי שלו: גם אם הפרשנות שלו ביחס לדת נכונה, יש מידה של תמימות להניח שהנקודה שבה הוא נמצא היא נקודת הקצה, או הבגרות. בהיסטוריה של התרבות האנושית לא רק 5000 כי אם גם 10000 שנה יכולות להיות עדיין תקופת הילדות, והציפייה חסרת-הסבלנות שהאנושות כולה "תתבגר כבר", מקפלת בתוכה הנחת-יסוד לפיה הוא עצמו חי בשיא הציוויליזציה שאחריה אין לאן להתפתח.

כדוגמה לאופן הפעולה הכמו-נוירוטי של הסימון המתרחק כל פעם צעד אחורה מן הדבר עצמו, די לחשוב על שם האל ביהדות: הצעד הראשון היה איסור מוחלט על הגיית שמו של האל באותיותיו, כך ש"יהוה" נקרא "אדוני". בהמשך, גם הגיית "אדוני" הפכה לאסורה, אלא למטרות ליטורגיות, והוחלפה ב"השם". התיבה "השם" נכתבה בקיצור ("ה'"), ובהמשך תיבה זו נחשבה לקדושה מדי, כך שבטקסטים מסויימים התחילו לכתוב "ד'" במקום "ה'". הצעד האחרון עד כה (למיטב ידיעתי), הוא בקרב דתיים מסויימים שרואים את הצירוף "יה" כקודש בכל הקשר שהוא, ולכן מילים שאין בהן כל קודש (כמו "אירוניה" או "תיאוריה") נכתבות כשמעל האותיות יו"ד-ה"א מסומנת קשת קטנה.

בדומה לכך, פרשנות פרוידיאנית תראה את כל העיסוק בחומר כעיסוק מיני שעבר סובלימציה. כך למשל דיני טומאה של כלי-אוכל, יתפרשו כהרחבה של דיני הטומאות המיניות, וארבע האמיתות האצילות של הבודהיזם שמדגישות שכל החיים הם סבל ושעל-כן יש להשתחרר מהגוף ותאוותיו, יתפרשו כהתעסקות מינית ותו לא (המימד הזה קיים בארבע האמיתות, אך בודהיסטים רואים אותו כמשהו מורכב ועמוק הרבה יותר מהפרשנות הפרוידיאנית שתינתן למושג). העיסוק של הדת עם כסף, עושר, צדקה, התנגדות לחומריות ועוד, גם הוא יתפרש כעיסוק מיני שהודחק או עודן. כך ערכים דתיים רבים כמו צניעות, ענווה, סגפנות ועוד מקבלים פרשנות מינית (כשבחלקם המשמעות המינית מפורשת יותר כבר במקור). הקשר בין הצדדים השונים של החומר מתפרש בדיבר העשירי, ובייחוד בהחלפת המילים (הכמו-פרוידיאנית בעצמה) בגירסה המאוחרת יותר שבדברים, פרק ה'.

ניתוח חשיבותו של דמות האב מעלה תהייה: כיצד הדת הגדולה בעולם היא זו שמדגישה דווקא את הבן ולא את האב? פרויד משיב על כך בחיבורו האחרון, "משה האיש ואמונת הייחוד", אך ראשית יש להכיר בכך שרבות מהתכונות המיוחסות לישו הן עדיין אותן תכונות הוריות (הגנה, אהבה ללא-תנאי, סיפוק צרכים ועוד), וכן את רעיון האחדות של השילוש הקדוש, שדוחה את ההפרדה בין האב לבן. אחדות זו מדגישה את הפירכה בשאלה, המניחה שהנצרות היא דת הסוגדת לבן ולא לאב. אחדות זו מתאפשרת בשל התרת שני יסודות של התסביך האדיפלי, שמקורו באותו מקור של החטא הקדמון כפי שפרויד מתאר אותו ב"טוטם וטאבו": היות שהבן נולד מבתולה, הוא איננו מתחרה עם האב על מיניות האם, ובהקריבו את עצמו הוא מוותר על רצח האב. רק ביטול שני היסודות של התסביך מאפשרים את האחדות לכדי שילוש קדוש (וכמובן שיש משמעות לעובדה שהצלע השלישית איננה האם, אלא יסוד מופשט).

זהו הסבר פרוידיאני להצלחתה של הנצרות, אך אין זה בדיוק ההסבר שפרויד מציע. ב"משה האיש", פרויד טוען שמשה היה כהן בימי אח'נאתון שתמך במהפיכה המונותאיסטית, ועם נפילת אח'נאתון וביטול הרפורמות שלו, אסף אליו שבטי עבדים והפך אותם לעם, על-ידי מתן חוקים נגד עבודת אלילים. בשלב כלשהו, העם התמרד נגדו ורצח אותו, בשכפול החטא הקדמון. זאת הסיבה שמשה לא זכה להיכנס לארץ, ושמקום קבורתו לא נודע. פירוש זה לסופו של משה, בנוסף לכך שהוא תואם את רצח האב המסכם את "טוטם וטאבו" ושבו נחתם הספר, גם תואם מגמה מחקרית בת-זמנו של פרויד (ושכבר אבד עליה הכלח), שבעצמו מזכיר שהוא הולך בעקבות חוקר המקרא ארנסט זלין. מתוך בטחון גמור שזו הייתה המציאות ההיסטורית, פרויד רואה ביהדות דת שהתפתחה מתוך מעשה הרצח והכחשתו – בדפוס הדתות הפרימיטיביות שתוארו ב"טוטם וטאבו". הנצרות, לעומת זאת, מודה במשתמע ברצח האב, בכך שהבן מציע עצמו קרבן כדי לכפר על כלל חטאי האנושות (שמקפל בתוכו בראש ובראשונה את החטא הקדמון – רצח האב). מתוך הסבר זה פרויד ממשיך להסבר מבריק ורב-שכבות של מקור האנטישמיות, והדברים נכתבים כבר בלונדון לאחר שאולץ להימלט מביתו בוינה. אני מביא את הדברים מתוך המהדורה האנגלית, מתוך תקווה שיזדמן לי לספק כאן את התרגום העברי לכשיהיה בידיי, ואחתום איתם את הדיון כדוגמה לאפשרויות הרבות הטמונות בניתוח פסיכואנליטי של הדת:

The poor Jewish people, who with their habitual stubbornness continued to disavow the father’s murder, atoned heavily for it in the course of time. They were constantly met with the reproach ‘You killed our God!” And this reproach is true if it is correctly translated. If it is brought into relation with the history of religions, it runs: ‘You will not admit that you murdered God (the primal picture of God, the primal father, and his later reincarnations).’ There should be an addition declaring: ‘ We did the same thing, to be sure, but we have admitted it and since then we have been absolved.’

[…]

There are, however, two other characteristics of the Jews which are quite unforgivable. First is the fact that in some respects they are different from their ‘host’ nations. They are not fundamentally different, for they are not Asiatics of a foreign race, as their enemies maintain, but composed for the most part of remnants of the Mediterranean peoples and heirs of the Mediterranean civilization. But they are none the less different, often in an indefinable way different, especially from the Nordic peoples, and the intolerance of groups is often, strangely enough, exhibited more strongly against small differences than against fundamental ones. The other point has a still greater effect: namely, that they defy all oppression, that the most cruel persecutions have not succeeded in exterminating them, and, indeed, that on the contrary they show a capacity for holding their own in commercial life, and, where they are admitted, for making valuable contributions to every form of cultural activity.

The deeper motives for hatred of the Jews are rooted in the remotest past ages; they operate from the unconscious of the peoples, and I am prepared to find that at first they will not seem credible. I venture to assert that jealousy of the people which declared itself the first-born, favourite child of God the Father, has not yet been surmounted among other peoples even today: it is as though they had thought there was truth in the claim. Further, among the customs by which Jews made themselves separate, that of circumcision has made a disagreeable, uncanny impression, which is to be explained, no doubt, by its recalling the dreaded castration and along with it a portion of the primaeval past which is gladly forgotten. And finally, as the latest motive in this series, we must not forget that all those people who excel today in their hatred of Jews became Christians only in late historic times, often driven to it by bloody coercion. It might be said that they are all ‘misbaptized’. They have been left, under a thin veneer of Christianity, what their ancestors were, who worshipped a barbarous polytheism. They have not got over a grudge against the new religion which was imposed on them; but they have displaced the grudge on to the source from which Christianity reached them. The fact that the Gospels tell a story which is set among Jews, and in fact deals only with Jews, has made this displacement easy for them. Their hatred of Jews is at bottom a hatred of Christians, and we need not be surprised that in the German National-Socialist revolution this intimate relation between the two monotheist religions finds such a clear expression in the hostile treatment of both of them.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “מבוא ללימודי דתות: זיגמונד פרויד

  1. פינגבק: בעקבות קריאת מטקאף והנטינגטון | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  2. פינגבק: הוא בכלל אינדיאני, מה הוא מבין | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.