ועת לכל חפץ

לרגל תחילת שנת לימודים חדשה, שנה אקדמית חדשה, הסתיו המתקרב ועוד דברים הקשורים במועד, אני מגיש תרגום של העמוד וחצי הראשון של ספרו של טוד ראקוף (פרטים לעיל), "ועת לכל חפץ". במקרה ויש מו"ל מעוניין, אשמח לתרגם את הספר כולו עבור הקורא העברי:

יום ראשון דומה יותר ליום שני משנהג להיות. הרביעי ביולי דומה יותר לשלישי. בתי עסק שנהגו לקיים "שעות עבודה" במהלך היום פתוחים כעת עד מאוחר אל תוך הלילה. בתי ספר בכמה קהילות פתוחים לאורך כל השנה. ובאינטרנט, השעה ביום והיום בשבוע הפכו לחסרי-חשיבות כמעט כפי שהם בבתי-הקזינו בלאס וגאס.

 אמנם רוב האמריקאים עדיין עובדים פחות בסופי-שבוע מאשר במהלך השבוע. טיולים ופגישות משפחתיות עדיין מתוכננים מסביב לחגים. אוטובוסים צהובים של בתי-ספר עדיין נפוצים יותר בחורף מאשר בקיץ. ובכל רגע נתון, השעונים בפורטלאנד, מיין עדיין מורים שעה שונה מהשעונים בפורטלאנד, אורגון, וחייהם של יחידים מוסדרים בהתאם.

מבנה הזמן משתנה, אך גם איננו משתנה. לפני חצי-מאה בארצות-הברית, רוב האנשים חוו קווי הפרדה חדים ומוגדרים שהבדילו בין ימות מנוחה לימי עבודה, תקופת לימודים ותקופת הקיץ, שעות עבודה ושעות הפנאי. היום הגבולות עודם קיימים, אך דומה שהם מטושטשים ונזילים. 

 החוק שמסייע להסדיר את הזמן הוא חלק ממה שהשתנה, וגם חלק ממה שלא. החוק בכמעט כל המדינות נהג להורות לעבודה לחדול, או לחנויות להיסגר, בימי ראשון; ברובן, הוא כבר אינו מורה זאת. החוק בכמעט כל הקהילות נהג להשאיר את בתי-הספר פתוחים בסתיו, בחורף ובאביב, וסגורים בקיץ; ברובן, הוא עדיין עושה זאת. והאם על שבוע העבודה לשמר את תחומו כפי שנקבע בחוק, או שמא עליו להפוך "גמיש" יותר, הוא נושא שחוזר ונדון בקונגרס.

כיצד עלינו, כחברה, להבנות את הזמן שלנו? האם עלינו להרחיק לכת עוד יותר מהנקודה אליה הגענו בהגמשת גבולות הזמן עד שנחיה בעולם שבו כל דקה דומה לכל דקה אחרת? או שמא עלינו לחדד כמה מן הקצוות שאפשרנו להם להתקהות? או שמא עלינו לבנות מערכת חדשה של גבולות כדי להגן עלינו מהיעדר-צורה שלא יתיר לנו עוד לאזן בין הדברים השונים בחיינו התובעים זמן? וכיצד עלינו להשתמש בחוק כדי לחתור להשגת כל אחד מהיעדים הללו? אלה הן השאלות שהספר הזה מנסה להשיב עליהן.

Todd D. Rakoff. A Time for Every Purpose: Law and the Balance of Life. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2002.