קדחת התיעוד ותרבות ההשכחה

שתי קושיות מתודולוגיות נקשרות זו בזו: האנתרופולוג איננו יכול להיות בטוח אם התצפיות שלו לא השפיעו על מושאיו. אם הן השפיעו, הוא איננו יכול לתאר את המנהגים שלהם, כי התיאור כולו נגוע במופע שנערך לכבודו. התהייה, מרגע שעוצרים לחשוב עליה, כמו שומטת את הקרקע מתחת לדיסציפלינה כולה: ייתכן שכל התצפיות האנתרופולוגיות אינן מתארות אלא התנהגות של פרטים וקבוצות המצויים תחת תצפית. ההיסטוריון איננו יכול לצפות בחברה או בפרטים שהוא מנתח, ולכן עולה השאלה אם הוא משליך מתוך עולמו-שלו על תקופה אחרת, בה מושגים מסויימים לא היו קיימים. כך, למשל, לגבי הטענה שתודעה אינדיבידואלית היא המצאה של העת החדשה. אנחנו חיים בתרבות שחוגגת את הפרט ומאפשרת לו לתעד את הרגעים השרירותיים ביותר בחיים שלו. אולי בהיעדר תשתית טכנולוגית כזו, אנשים חיו את חייהם אחרת. או למשל: האם בחברה שבה נישואים הם מערך חברתי-כלכלי מוגדר ונוקשה, יש ערך למושגים כמו אהבה ומשיכה? מצד אחד, יש לנו עדויות של אהבה מן העת העתיקה, אך יש מי שיטען שאנחנו ממהרים לקרוא את הטקסטים האלה מתוך עולם המושגים שלנו, בלי להבין שאלה ייצוגים ספרותיים שמקשטים מציאות אחרת לחלוטין.

הנטייה שלי היא להניח חוויה אנושית אוניברסלית שאיננה משתנה במהותה בין הדורות. אנשים מתאהבים, נמשכים, נעלבים, מתעבים, חוששים ומקנאים בכל מציאות חברתית נתונה. השינויים התרבותיים והטכנולוגיים משפיעים על מושאי הקינאה והמשיכה, על נסיבות העלבון, או על דרכי הביטוי, אך אלה שינויים צורניים שאינם משליכים על התוכן.

מאליה עולה שאלה לגבי קביעתו של מקלוהן, שמקפלת בתוכה גם שאלות אונטולוגיות מורכבות יותר. האמנם ייתכן בכלל שינוי צורה שאיננו מביא עמו שינוי תוכן בשום מובן? ואם כך, מנין לי הבטחון שהחוויה האנושית היא אוניברסלית? למרות הנטייה הקבועה שלי, הרהור בדברים מביא אותי לידי פקפוק שמא דרכי בלימוד ההיסטוריה היא מעשה נרקסיסטי שמניח שדמויות-עבר המשוקעות ברקע הטקסטים שאני קורא היו בדיוק כמוני, ושעצם המעשה ההיסטוריוגרפי מסתכם במעט יותר מאוטוביוגרפיה במסווה.

אלו שאלות מתודולוגיות נכבדות, ואני מנסה להזכיר אותן לעצמי, כל אימת שאני עומד להתלונן על ההשפעות הרעות של ההתפתחויות הטכנולוגיות בדור האחרון. קדחת התיעוד, כפי שהיא מתבטאת ברשתות החברתיות השונות המזמנות אנשים להודיע על מיקומם, על מאכליהם, מלבושיהם, קריאותיהם (לרוב בהקשרים צרכניים, אך לא באופן בלעדי), עורמת כמות בלתי-הגיונית של מידע שתקשה על היסטוריונים בעוד דור או שניים. היסטוריונים של ימי-הביניים, ולא כל שכן של העת העתיקה, משתדלים לתעד מידע על כל אדם שידוע להם עליו, והדבר מתאפשר דווקא בשל מיעוט המידע הקיים. מספר השמות של אינדיבידואלים שידועים לנו מבית שני, למשל, הוא זעום כל-כך, עד שמציאת פרטים ביוגרפיים על אישה עלומה בשם בבתא היא סיבה לחגיגה. לעומת זאת, היסטוריון שירצה בעוד מאה או שתיים לתעד מגמות תרבותיות בראשית המאה ה-21 יעמוד בפני מצאי בלתי-ניתן לכיסוי, כשלא מעט מהחומר הוא משעמם. אמנם, אפילו היסטוריונים של המאה ה-20 או המאה ה-19 בוררים ביוגרפיות, ואינם שואפים לתעד את כלל היחידים, כפי שעמיתיהם עושים ביחס לעת העתיקה או ימי הביניים. הסלקטיביות איננה פוגעת במעשה ההיסטוריוגרפי (והיכולת להיות "מקיפים" בעת העתיקה אין פירושה אובייקטיביות. תהליך הפרשנות הסובייקטיבי נמשך גם כאשר המצאי דל כדי לבטל בררנות).

ולמרות שאני משתדל להזהיר עצמי מפני נבואות-חורבן או קינות של קריסת התרבות, אני חש שבאופן פרדוקסלי שכלול אמצעי התיעוד מעודד תרבות של שיכחה והשכחה. באחד השיעורים שלימדתי, התפלאתי לגלות שאף תלמיד בכיתה לא ראה את הסרט "אי.טי.". זו הייתה חוויה מוזרה: כבר הסכנתי עם העובדה שילידי שנות ה-90 קוראים, ברובם, פחות משקראו בדור שלי. אני משתדל להזכיר לעצמי שלמרות הכחשת ההזדקנות, אני בדור אחר מתלמידיי, והתייחסויות תרבותיות שנראות לי עכשוויות יחסית, הן פרה-היסטוריות מבחינת התלמידים במובן הכי ממשי: הן אירעו לפני שהם נולדו (כדוגמה מהירה אזכיר שפתחתי את קורס המבוא ללימודי דתות עם קליפ של מדונה. התלבטתי אם להקרין אותו, משום שיש לי סלידה ממרצים פופוליסטיים, המנסים לדבר עם התלמידים ב"שפתם". כשהבנתי שקליפ מ-1989 רחוק מאוד מהעכשוויות שלהם, גם אם אני זוכר בצורה חדה את שער גליון "משהו" שמדונה מככבת בו, נחה דעתי, והקרנתי את הקליפ ללא כל חשש לפופוליזם). אז מקובל עליי שהם לא קראו רומאנים קלאסיים מהמאה ה-19, ולא ראו סרטים של ברגמן ופליני, אבל כיצד סרט מד"ב פופולרי ומבדר כמו "אי.טי." נכנס לקטגוריה של דברים מיושנים שיש להירתע מהם? והתמיהה מתגברת כשחושבים על כך שהעידן הנוכחי מתאפיין בנגישות הידע. כדי לדעת משהו על אי.טי. או על כל אירוע תרבותי אחר, הייתי צריך להמתין שרשות השידור תבחר לשדר אותו, או שהעיתון שקנו בביתי יקדיש כתבה מיוחדת (למשל, ל"חמישים אלבומים ששינו את עולם הרוק"). סרט קלאסי כזה או כתבת סקירה כזו היו מוקלטים/נגזרים ונשמרים, כי מי יודע מתי שוב המידע או הפריטים הללו יהיו נגישים לי. ודווקא בעידן שבו המידע עצמו נגיש, ושאפשר לצפות בכל סרט שרוצים תוך כמה הקלקות, פונים דווקא לתרבות רגעית של ממים וסרטונים ברי-חלוף על תרגילים של חתולים או תוכים. שוב, באופן פרדוקסלי, הנדירות של סרטים איכותיים או של מידע, הביאו אותי לחיפוש פעיל ושימור של המידע שהיה חשוב לי. בעולם בו היה ערוץ אחד או לכל היותר שניים, השתדלתי לנצל אותם כדי לראות דברים איכותיים (לא בצורה בלעדית, אבל בהחלט בצורה מודגשת), בעוד שבעולם של נגישות המידע, אנשים צורכים הרבה יותר בידור ומידע שהיה מוגדר כמשעמם באופן שערורייתי לו היה מוגש על בסיס קבוע בטכנולוגיה הישנה (תוכניות שהתבססו על סרטונים ביתיים מעידות שגם התופעה הזו לא נעדרה לחלוטין בעבר, אך אלה היו בגדר יוצא מן הכלל).

תרבות ההשכחה בקדחת התיעוד, אם כן, הוא צומת שבו נפגשות 15 דקות התהילה הוורהוליות (שהמם הוא גילומם התמציתי והמדוייק ביותר) עם שכתוב ההיסטוריה הפעיל כפי שתואר ע"י אורוול. באופן לא מפתיע, הדמוקרטיה הפוסט-מודרנית איננה צריכה מנגנון דיקטטורי עם רודן ממשי או בדוי העומד בראשו, אלא פועלת מתוך אינרציה שבה המשכתבים אינם נזקקים להוראות מלמעלה.

את הדברים האלה רציתי לקשר לספרו של פול קונרטון, "כיצד שוכחת המודרנה", אך הערות הפתיחה התארכו מעבר למה שציפיתי, ואני אקדיש לו רשימה נפרדת. למרות שאני עוצר באמצע דיון, עליי לגלות שסופו יהיה כמו תחילתו. כלומר, למרות שהאמצע נשמע כמו תחזית אימה שאנחנו חיים בתקופה נוראית שהורסת את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה, בסופו של דבר אני איזכר שאני נוטה להאמין בחוויה אנושית אוניברסלית, שכל תקופה הותירה אחריה תוצרים ורשמים על-זמניים, בזמן שרוב הפרטים בה התעסקו ביום-יום ולא נחקקו בלוח ההיסטוריה.

פוסטים קשורים: על התועלת שבשיכחה; מותו של הנמען; האומה הדיגיטלית; איך גיליתי שאין לי תודעה היסטורית (ונשארתי בחיים); אלפי שמשות זורחות

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

7 מחשבות על “קדחת התיעוד ותרבות ההשכחה

  1. הדברים שכתבת נכונים במידה רבה גם למחקר היסטורי של המאה העשרים, ולפחות מבחינת היסטוריה דיפלומטית וצבאית, קו פרשת המים הוא דווקא המצאת הטלפון. המלחמה שהסיבות לפריצתה הן המתועדות ביותר בהיסטוריה היא דווקא מלחמת העולם הראשונה. הטלפון טרם נכנס לשימוש רחב, וקובעי המדיניות ניהלו את כל ההתכתבות שלהם בכתב – ומכיוון שמדובר בתקופה קרובה אלינו, כל ההתכתבויות האלה כמעט נשמרו. במלחמת העולם השנייה, למשל, הטלפון כבר נכנס לשימוש, ופגע מאד בתיעוד שלנו. כמובן ששפע התיעוד באינטרנט משפר את המצב מבחינה מסויימת, אבל מבחינות אחרות כפי שכתבת הוא יוצר שפע שקשה להתמודד איתו, ויש גם עוד משהו. אף אחד לא באמת יודע אם נוכל לקרוא את המידע הזה בעוד מאה שנים. הרי כבר היום קשה מאד לקרוא מידע שנמצא בפלופי-דיסקס….

    • תודה רבה! הטלפון הוא דוגמה מעולה שלא חשבתי עליה (מן הסתם – הוא גם לא חידוש בחיי, וגם לא בתקופה שאני קורא). כרגיל, האנשים חיים לפי צורכיהם, בחוסר התחשבות משווע בהיסטוריונים שיצטרכו ללמוד אותם…

  2. אתה אומר כי בעולם בו היה ערוץ אחד או לכל היותר שניים, השתדלת לנצל אותם כדי לראות דברים איכותיים וכי סרט קלאסי או כתבת סקירה כזו היו מוקלטים/נגזרים ונשמרים, כי מי יודע מתי שוב המידע או הפריטים הללו יהיו נגישים.
    זה בדיוק מה שעושים כל מי שמתעד, בראש ובראשונה לעצמו, שומר רסיסי מידע משמעותים לו. והדור הצעיר כנראה עושה זאת בצורה טבעית יותר ויעילה יותר ממך.

    ולגבי החוויה הכל-אנושית: אני חושב שהטריגר לחוויות הוא אוניברסאלי, אבל החוויה עצמה משתנה בין דורות/צורות חשיבה. דוגמה אחת לכך הוא אפקט פליין (Flynn effect) המדבר על עליית האינטליגנצייה מדור לדור. אחת התיאוריות לכך היא שיותר ויותר אנשים באוכלוסיה מקנים לעצמם מיומנויות חשיבה מופשטת וסימבולית ובהתאמה את החוויה האנשוית. הפער הוא כמו ההבדל בין החוויה הכל אנושית של אדם עם פיגור שכלי (IQ 70) לאדם נורמטיבי (IQ 100)

  3. שניים או שלושה סנט:
    הדור הנוכחי אכן צורך פחות תרבות "גבוהה", ובגבוהה אני מתכוון כל מה שדורש אורך מחשבה, ריכוז ומאמץ. הבאת את דוגמאת הספרים ואני לגמרי איתך. אבל מה שהאינטרנט עשה הוא שהיום כל פרט בחברה הוא לא רק צרכן תרבות, הוא גם היצרן שלה (ויתר על כן הוא גם סוכן תרבות: בלוגרים/ערוצי יוטיוב/מגיבים שמקשרים/ ממליצים וכו' וכו')
    אם אדם צייר ציור יפה והעלה לאינסטגרם שלו – הוא יצרן תרבות לכל דבר ועניין. ובואנה יש ימבה אנשים מוכשרים שם בחוץ.
    לפי דעתי החורבן היחיד שבא עם האינטרנט הוא חורבן הקונצנזוס התרבותי. וגם זה בערבון מוגבל אבל אני מרשה לעצמי לעשות את ההכללה שהאלטרנטיבי והמיינסטרים כמעט חד הם.

    פעם ראשונה שאני שומע על אפקט הפלין אבל אני יכול להבין אותו ברמה מסוימת. לי נדמה שיותר מ"דור אינטליגנטי" מדובר פשוט בדור יצירתי יותר שכן הבמה שהאינטרנט מציעה לאנשים יכולה לתת מעבר לשטף המידע הלא חיוני גם רוח במפרשים של אנשים יצירתיים להתפתח בכיוונים של אנימציה, או נגינה על כלי מוזיקה או כל דבר אחר שיזכה לפידבק חיובי שבתורו ימשיך לתת השראה ליוצר העצמאי וחוזר חלילה.

    אני לא היסטוריון אז אני מקווה שאני לא מדבר שטויות אבל אם בזמנים עתיקים היו עולות אותן עדויות ביוגרפיות על בבתא העלומה, היה בכך, ובכל פרט ביוגרפי של אדם מן הישוב, בכדי ללמד אותנו על הכלל.
    הסקה מן הפרט אל הכלל, כשבפועל הכלל שוכן בתהום הנשייה (מפאת חוסר תיעוד).

    ההיסטוריונים העתידיים (~) שייתקלו במפולת הבוץ השחור שהן הרשתות החברתיות וערוצי התוכן האינטרנטי אפילו לא יתחילו לנבור בפרוטוקלים של מאן דהו או רעו, אלה יסיקו שזהו עידן ה"אני" ויגבשו דפוסים חברתיים מסוימים כגון המיידיות שבשיתוף חוויות אישיות, ההיתוך של אזרחי מדינות שונות וכדומה.
    הסקה מן הכלל אל הפרט כשבפועל הפרט שוכן בתהום הנשייה (מפאת עודף תיעוד).

  4. תודה רבה. חלילה שטויות, וגם אני לא רואה בעצמי היסטוריון, אלא מתוך שהטקסטים שמעניינים אותי נטועים בהיסטוריה, על-כורחי אני נדרש אליה, הגם שצורת החשיבה שלי וכלי העבודה שלי אינם משתייכים לדיסציפלינה ההיסטוריוגרפית.

    ההגדרה שלך לתרבות גבוהה מחזירה אותנו למקלוהן, שחילק את המדיה ל"חמים" ו"קרים" כשהחמים מוגדרים על-פי התובענות שלהם מהמשתמש. טלוויזיה היא מדיום חם יותר מספר, ובקריאה ראשונה החלוקה הזו בלבלה אותי, כי במושגים האליטיסטיים שלי טלוויזיה היא להמונים וספר דורש יותר מאמץ וכו'. אבל הטלוויזיה (בימיו של מקלוהן) דורשת שכולם יישבו באותה שעה ולא ייצאו מהבית (ולא יילכו לחתונות, יבטלו ישיבות ממשלה וכל שאר המיתוסים), בעוד שאל ספר תמיד אפשר לשוב אחרי החתונה, ישיבת הממשלה וכו'. האינטרנט, התוכן הצרכני, וה-VOD לכאורה שחררו את היחיד מלפיתת הטלוויזיה, אך בפועל הם אמצעי-תקשורת חמים יותר מהטלוויזיה, שכן מהטלוויזיה בכל זאת כשאדם החליט ללכת לחתונה או לישיבת ממשלה וכו' הוא התנתק ממנה, וכאן הם נשארים תמיד, ומשנים סדרי עולם (כמו היחס לזמן).
    בהמשך לכך, אני לא חושב שאנשים הם יצרני תרבות יותר מבעבר, אלא שאמצעי ההפצה השתנו (וזאת הנקודה הוורהולית). האדם שבעבר היה מצלם או שר או מציג רק בערב במועדון הקיבוצי או במתנ"ס השכונתי, כעת מפרסם את היצירה שלו ברשת, "באותו מקום" (כביכול ולא כביכול) שבו ג'סטין ביבר התפרסם. בהקשר הזה ראה גם הציטוט של קורט וונגוט שמופיע באחד הפוסטים שקישרתי אליהם.

    בשל הנטייה שלי להאמין בחוויה אוניברסלית, אני מאמין שגם בעתיד יהיו ביוגרפים. ואם מישהו יחליט שמעניין אותו לחקור דווקא עקרת-בית מנברסקה בראשית המאה ה-21, אז הוא כן יעבור על כל מה שנותר אחריה ברשתות החברתיות (אם יוותר, כפי שדני העיר). כלומר – אני לא חושב שזה לא יקרה בכלל, אלא שלא תהיה ציפייה לעשות את זה לכולם. ואם כך בפשוטי-עם, בוודאי גם במפורסמים. היסטוריון של המאה ה-19, ראשית המאה ה-20, יכול היה לשאוף (ולהצליח) לראות את כל התצלומים של מנהיג כלשהו. היסטוריון של המאה ה-21 אפילו לא ינסה.

  5. פינגבק: בעקבות שושנה גבאי, “אנו הסנטימנטלים” | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.