קדחת התיעוד ותרבות ההשכחה

שתי קושיות מתודולוגיות נקשרות זו בזו: האנתרופולוג איננו יכול להיות בטוח אם התצפיות שלו לא השפיעו על מושאיו. אם הן השפיעו, הוא איננו יכול לתאר את המנהגים שלהם, כי התיאור כולו נגוע במופע שנערך לכבודו. התהייה, מרגע שעוצרים לחשוב עליה, כמו שומטת את הקרקע מתחת לדיסציפלינה כולה: ייתכן שכל התצפיות האנתרופולוגיות אינן מתארות אלא התנהגות של פרטים וקבוצות המצויים תחת תצפית. ההיסטוריון איננו יכול לצפות בחברה או בפרטים שהוא מנתח, ולכן עולה השאלה אם הוא משליך מתוך עולמו-שלו על תקופה אחרת, בה מושגים מסויימים לא היו קיימים. כך, למשל, לגבי הטענה שתודעה אינדיבידואלית היא המצאה של העת החדשה. אנחנו חיים בתרבות שחוגגת את הפרט ומאפשרת לו לתעד את הרגעים השרירותיים ביותר בחיים שלו. אולי בהיעדר תשתית טכנולוגית כזו, אנשים חיו את חייהם אחרת. או למשל: האם בחברה שבה נישואים הם מערך חברתי-כלכלי מוגדר ונוקשה, יש ערך למושגים כמו אהבה ומשיכה? מצד אחד, יש לנו עדויות של אהבה מן העת העתיקה, אך יש מי שיטען שאנחנו ממהרים לקרוא את הטקסטים האלה מתוך עולם המושגים שלנו, בלי להבין שאלה ייצוגים ספרותיים שמקשטים מציאות אחרת לחלוטין.

הנטייה שלי היא להניח חוויה אנושית אוניברסלית שאיננה משתנה במהותה בין הדורות. אנשים מתאהבים, נמשכים, נעלבים, מתעבים, חוששים ומקנאים בכל מציאות חברתית נתונה. השינויים התרבותיים והטכנולוגיים משפיעים על מושאי הקינאה והמשיכה, על נסיבות העלבון, או על דרכי הביטוי, אך אלה שינויים צורניים שאינם משליכים על התוכן.

מאליה עולה שאלה לגבי קביעתו של מקלוהן, שמקפלת בתוכה גם שאלות אונטולוגיות מורכבות יותר. האמנם ייתכן בכלל שינוי צורה שאיננו מביא עמו שינוי תוכן בשום מובן? ואם כך, מנין לי הבטחון שהחוויה האנושית היא אוניברסלית? למרות הנטייה הקבועה שלי, הרהור בדברים מביא אותי לידי פקפוק שמא דרכי בלימוד ההיסטוריה היא מעשה נרקסיסטי שמניח שדמויות-עבר המשוקעות ברקע הטקסטים שאני קורא היו בדיוק כמוני, ושעצם המעשה ההיסטוריוגרפי מסתכם במעט יותר מאוטוביוגרפיה במסווה.

אלו שאלות מתודולוגיות נכבדות, ואני מנסה להזכיר אותן לעצמי, כל אימת שאני עומד להתלונן על ההשפעות הרעות של ההתפתחויות הטכנולוגיות בדור האחרון. קדחת התיעוד, כפי שהיא מתבטאת ברשתות החברתיות השונות המזמנות אנשים להודיע על מיקומם, על מאכליהם, מלבושיהם, קריאותיהם (לרוב בהקשרים צרכניים, אך לא באופן בלעדי), עורמת כמות בלתי-הגיונית של מידע שתקשה על היסטוריונים בעוד דור או שניים. היסטוריונים של ימי-הביניים, ולא כל שכן של העת העתיקה, משתדלים לתעד מידע על כל אדם שידוע להם עליו, והדבר מתאפשר דווקא בשל מיעוט המידע הקיים. מספר השמות של אינדיבידואלים שידועים לנו מבית שני, למשל, הוא זעום כל-כך, עד שמציאת פרטים ביוגרפיים על אישה עלומה בשם בבתא היא סיבה לחגיגה. לעומת זאת, היסטוריון שירצה בעוד מאה או שתיים לתעד מגמות תרבותיות בראשית המאה ה-21 יעמוד בפני מצאי בלתי-ניתן לכיסוי, כשלא מעט מהחומר הוא משעמם. אמנם, אפילו היסטוריונים של המאה ה-20 או המאה ה-19 בוררים ביוגרפיות, ואינם שואפים לתעד את כלל היחידים, כפי שעמיתיהם עושים ביחס לעת העתיקה או ימי הביניים. הסלקטיביות איננה פוגעת במעשה ההיסטוריוגרפי (והיכולת להיות "מקיפים" בעת העתיקה אין פירושה אובייקטיביות. תהליך הפרשנות הסובייקטיבי נמשך גם כאשר המצאי דל כדי לבטל בררנות).

ולמרות שאני משתדל להזהיר עצמי מפני נבואות-חורבן או קינות של קריסת התרבות, אני חש שבאופן פרדוקסלי שכלול אמצעי התיעוד מעודד תרבות של שיכחה והשכחה. באחד השיעורים שלימדתי, התפלאתי לגלות שאף תלמיד בכיתה לא ראה את הסרט "אי.טי.". זו הייתה חוויה מוזרה: כבר הסכנתי עם העובדה שילידי שנות ה-90 קוראים, ברובם, פחות משקראו בדור שלי. אני משתדל להזכיר לעצמי שלמרות הכחשת ההזדקנות, אני בדור אחר מתלמידיי, והתייחסויות תרבותיות שנראות לי עכשוויות יחסית, הן פרה-היסטוריות מבחינת התלמידים במובן הכי ממשי: הן אירעו לפני שהם נולדו (כדוגמה מהירה אזכיר שפתחתי את קורס המבוא ללימודי דתות עם קליפ של מדונה. התלבטתי אם להקרין אותו, משום שיש לי סלידה ממרצים פופוליסטיים, המנסים לדבר עם התלמידים ב"שפתם". כשהבנתי שקליפ מ-1989 רחוק מאוד מהעכשוויות שלהם, גם אם אני זוכר בצורה חדה את שער גליון "משהו" שמדונה מככבת בו, נחה דעתי, והקרנתי את הקליפ ללא כל חשש לפופוליזם). אז מקובל עליי שהם לא קראו רומאנים קלאסיים מהמאה ה-19, ולא ראו סרטים של ברגמן ופליני, אבל כיצד סרט מד"ב פופולרי ומבדר כמו "אי.טי." נכנס לקטגוריה של דברים מיושנים שיש להירתע מהם? והתמיהה מתגברת כשחושבים על כך שהעידן הנוכחי מתאפיין בנגישות הידע. כדי לדעת משהו על אי.טי. או על כל אירוע תרבותי אחר, הייתי צריך להמתין שרשות השידור תבחר לשדר אותו, או שהעיתון שקנו בביתי יקדיש כתבה מיוחדת (למשל, ל"חמישים אלבומים ששינו את עולם הרוק"). סרט קלאסי כזה או כתבת סקירה כזו היו מוקלטים/נגזרים ונשמרים, כי מי יודע מתי שוב המידע או הפריטים הללו יהיו נגישים לי. ודווקא בעידן שבו המידע עצמו נגיש, ושאפשר לצפות בכל סרט שרוצים תוך כמה הקלקות, פונים דווקא לתרבות רגעית של ממים וסרטונים ברי-חלוף על תרגילים של חתולים או תוכים. שוב, באופן פרדוקסלי, הנדירות של סרטים איכותיים או של מידע, הביאו אותי לחיפוש פעיל ושימור של המידע שהיה חשוב לי. בעולם בו היה ערוץ אחד או לכל היותר שניים, השתדלתי לנצל אותם כדי לראות דברים איכותיים (לא בצורה בלעדית, אבל בהחלט בצורה מודגשת), בעוד שבעולם של נגישות המידע, אנשים צורכים הרבה יותר בידור ומידע שהיה מוגדר כמשעמם באופן שערורייתי לו היה מוגש על בסיס קבוע בטכנולוגיה הישנה (תוכניות שהתבססו על סרטונים ביתיים מעידות שגם התופעה הזו לא נעדרה לחלוטין בעבר, אך אלה היו בגדר יוצא מן הכלל).

תרבות ההשכחה בקדחת התיעוד, אם כן, הוא צומת שבו נפגשות 15 דקות התהילה הוורהוליות (שהמם הוא גילומם התמציתי והמדוייק ביותר) עם שכתוב ההיסטוריה הפעיל כפי שתואר ע"י אורוול. באופן לא מפתיע, הדמוקרטיה הפוסט-מודרנית איננה צריכה מנגנון דיקטטורי עם רודן ממשי או בדוי העומד בראשו, אלא פועלת מתוך אינרציה שבה המשכתבים אינם נזקקים להוראות מלמעלה.

את הדברים האלה רציתי לקשר לספרו של פול קונרטון, "כיצד שוכחת המודרנה", אך הערות הפתיחה התארכו מעבר למה שציפיתי, ואני אקדיש לו רשימה נפרדת. למרות שאני עוצר באמצע דיון, עליי לגלות שסופו יהיה כמו תחילתו. כלומר, למרות שהאמצע נשמע כמו תחזית אימה שאנחנו חיים בתקופה נוראית שהורסת את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה, בסופו של דבר אני איזכר שאני נוטה להאמין בחוויה אנושית אוניברסלית, שכל תקופה הותירה אחריה תוצרים ורשמים על-זמניים, בזמן שרוב הפרטים בה התעסקו ביום-יום ולא נחקקו בלוח ההיסטוריה.

—

פוסטים קשורים: על התועלת שבשיכחה; מותו של הנמען; האומה הדיגיטלית; איך גיליתי שאין לי תודעה היסטורית (ונשארתי בחיים); אלפי שמשות זורחות

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—