מבחר ציטוטים

השוביניזם הלשוני

שלושת הניסויים מראים כי שפות עם מגדר דקדוקי מקדמות עמדות סקסיסטיות. הסיבה הסבירה לממצא שכזה היא שחשיבה בשפה עם מגדר דקדוקי אנשים חייבים להבחין תמידית בין הזכרי לנקבי, דבר שעשוי להפוך אותם למודעים יותר להבדלים שבין גברים לנשים, ומכאן לגרום להם לבטא יותר עמדות סקסיסטיות…

יחד, שלושת הניסויים מציעים שההשלכות של מגדר דקדוקי הן חזקות יותר אצל נשים מאצל גברים. כפי שנדון, תופעה זו עשויה להיות תוצאה של אפקט הצדקת המערכת, בה חברים של קבוצה המופלית לרעה מצדיקים את הדיכוי של עצמם (641).

Wasserman, Benjamin D. & Allyson J. Weseley. " ¿Qué? Quoi? Do Languages with Grammatical Gender Promote Sexist Attitudes?" Sex Roles 61 (2009): 634–643.

החתרנות של חידון התנ"ך

חידון התנ"ך העולמי נראה כסמל המושלם לאנאכרוניזם. איזה ערך יש לידיעה "מי אמר למי" כאשר ניתן לאתר את התשובה בקלות באמצעות חיפוש במאגר ספרות הקודש? ואפילו לדעת אלו הסבורים שידיעת תנ"ך היא חשובה – מדוע על נערים ונערות לשנן בעל-פה את התנ"ך, במקום להשקיע את זמנם בהבנת הטקסט או בקריאה מעמיקה שלו? …

מקלוהן מציג את האובדן שבמעבר מהתרבות האוראלית במונחים כמעט נוירו-פסיכולוגיים. עבורו, עולם השמיעה הוא עולם פתוח וקסום (ו"אפריקאי", בתיאורו הקולוניאליסטי-משהו). לעומתו, עולם הראייה והקריאה הוא עולם מוגבל, שבו אנו לומדים להתבונן בדברים שורה-אחר-שורה ולפעול על פי סדר קבוע מראש שאיננו שולטים בו…

אבל, אני מרשה לעצמי לנחש שלא זה המצב. אביה של כלת הפרס הנוכחית, אור אשואל, היה סגן חתן חידון התנ"ך בשנת השמונים, כך שאני מרשה לעצמי לדמיין את שניהם יושבים ומשננים יחד פרק זה או אחר… ואולי, אם לשם דוחף חידון התנ"ך, מדובר באירוע יותר חתרני ופחות אנאכרוניסטי ושמרני מכפי שאנחנו נוטים לחשוב.

– איילת עוז, "מרשל מקלוהן וחידון התנ"ך העולמי לנוער", ללא אליבי.

האלימות שבקולנוע

באופן פרדוקסאלי, אם כן, התמונה הלא-חתוכה (הטייק הארוך) תדגיש את העובדה שהרצף חסר הקטיעות לכאורה הוא למעשה תוצאה של קטיעות נסתרות. דרך ראייתו של ז'ורז' חתכה את המטריד [והשמיטה אותו], באותו אופן שמאוחר יותר, כעורך של תוכנית טלוויזיה על אמנות, הוא יוציא את מה שעשוי להטריד את הקהל הבורגני שלו (הוא אומר: "זה נהיה קצת תיאורטי", כשהוא צופה שוב בקלטת של הדיון באולפן על רמבו). הנמענים של תהליך החיתוך הנסתר הזה (הצופים של התכונית של ז'ורז') שותפים להכחשה המשתמעת ממנו כמו גם הצופים של הסרט שאנו רואים (אנחנו). אך בעזרת משחק עם ז'אנר הבלש, הנקה מוליך את ז'ורז' והצופה למפגש עם האלימות המודחקת של החיתוך (58).

Silverman, Max. "The Violence of the Cut: Michael Haneke’s Caché and Cultural Memory." French Cultural Studies 21,1 (2010): 57-65.

לצחוק על הסכסוך

כמה אנשים התחילו שוב לזרוק אבנים, ואבן-חצץ עפה אל תוך הקבוצה, נוחתת ישר על הראש של אחד מהם. אנשים פורצים בצחוק, גם רענן, והוא זורק, "זה איזור מסוכן," הערה שמעוררת קולות צחוקים רמים יותר.

גם אני צוחק, אפילו שהאנטנות שלי רועדות. האם אני אמור להתרשם מהאופן בו המדריך והקבוצה מאלתרים מיסגור משותף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתייחסים אליו כאל נורמלי ובלתי-מאיים, משהו שיכול לעורר לא רק צער או זעם אלא גם הומור? האם אני אמור להתרשם מהאירוניה של תיירים יהודים-אמריקאיים שמשתמשים בזריקת אבנים, מכל הדברים בעולם, כדרך להתעלם באופן משועשע מדיון באינתיפאדה שמתרחש מתצפית אל עבר הגדה המערבית? בכל אופן, אני מודע לכך שהדיווח שלי על עיצוב דרכי הבנה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יצטרך להתייחס לקשיים כאלה.

כשהצחוק שוכך, רענן ממקד מחדש את תשומת הלב של הקבוצה… הוא מפנה את המבט שלנו חזרה מבית-לחם לגילה, מאחורינו: "כל הבתים שאתם רואים מאחוריכם הם בתים של ישראלים. הערך שלהם ממש ירד, ואי-אפשר – קשה מאוד למכור כאן דירה כיום. למה? וכל החלונות שאתם רואים – תסתכלו על החלונות של הבתים. אתם תראו חלונות כחלחלים. אתם מצליחים לראות חלונות כחלחלים? אלה חלונות חסינים בפני ירי."

אנשים מתחילים למלמל, ואישה אחת שואלת: "אז למה אנחנו עומדים ממש כאן?"

"מה זה?" שואל רענן, שלא שמע אותה.

"למה אנחנו עומדים כאן?!"

"כי עכשיו יש, המממ, שקט (peacetime)", הוא אומר באדישות.

שוב פורץ הצחוק, ואנשים מתחילים להתבדח זה עם זה, כשבדיוק נשמע טרטור מנוע האוטובוס. אישה אחרת צועקת בפחד מעושה: "האוטובוס עוזב! (54)"

Kelner, Shaul. Tours that Bind. Diaspora, Pilgrimage, and Israeli Birthright Tourism. New York: NYU Press, 2010.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

11 מחשבות על “מבחר ציטוטים

    • בתור אחד שמעריץ גם את מקלוהן וגם את התנ"ך (לא בהכרח בסדר הזה…), חשבתי שזה היה פוסט מבריק ומרתק. אני לא חושב שיש לחידון מטרה מודעת כזו, ונראה לי שגם איילת הייתה סקפטית באשר לאופציה הזו, גם מאופן הפתיחה, וגם מה"אולי" הקריטי של הסיום. כלומר, החידון לא עושה אקט חתרני מכוון, אבל עשוי לשמש תפקיד חתרני – וזה היה מעניין מאוד.

      לגבי שינון – אני בהתלבטות תמידית. משהו בי רוצה חינוך חופשי, ללא כפייה על תלמידים בכלל. אבל כל עוד יש כפייה, אני חושב ששינון ובחינות בקיאות בתנ"ך יהיו מועילות יותר מהמיש-מש שמוגש כיום לתלמידים (כתולדה של מאבקים פוליטיים), שבו רש"י וגלגמש מוגשים בבליל מוזר ולא קוהרנטי.

  1. מעניין מאוד (ושוב הוספת לי ספר לרשימת הקריאה – אתה ממש לא מתחשב!). אני נתקעתי על הציטוט הראשון. ההסבר שמוצע שם נשמע לי קאונטר-אינטואיטיבי. מי שנדרש לחשוב כל הזמן על ההבדלים בין נשים לגברים צריך היה לגלות עד מהרה שהם לא גדולים כמו שאנחנו מחוברתים לחשוב. יש שם משהו מעבר ל"הכי סביר" הזה? כי המכניזם שהם מציעים צולע לאללה.

  2. את הספר כבר פרסמתי אתמול בישראביב, וזה גורם לי לחשוב שאולי אתה לא נתקלת בו עדיין:

    http://israbib.wordpress.com

    הציטוט הראשון אכן מגיע ממאמר מאוד בעייתי. הכותבים מציינים בסוף שהטקסט שהוגש בשפות שונות במסגרת הניסוי היה טקסט שהופיעו בו רק דמויות גבריות, ואולי צריך לבחון מה קורה כשמוגש טקסט אחר. הם מגנים על ההחלטה בזה שהם רצו לבחור טקסט פופולארי (הארי פוטר), אבל נראה לי שאפילו בהארי פוטר אפשר למצוא דמויות נשיות, כך שזה מוזר מאוד.

    אני מסכים שמודעות להבדלים בין נשים לגברים לא בהכרח מובילה לזלזול בנשים כמו שהכותבים מתארים, ומצד שני, חושב שיש תמימות במחשבה שבשפה ללא דקדוק מגדרי אנשים לא יחשבו על ההבדלים הללו.
    משהו שאני לא חושב שהם ציינו בכלל, הוא שבשפות שיש הבחנה בין זכר לנקבה, לרוב צורת הזכר קרובה גם לברירת המחדל / לא-מיני או לנייטרלי (לפחות בשפות שאני יודע: בעברית וצרפתית, אין שום הבדל בין צורת הזכר לסתמי חסר המין; בגרמנית ויוונית הנויטרום קרוב מורפולוגית לזכר). זו נקודה משמעותית שצריך לחשוב עליה: שברירת המחדל היא הגבר, ויוצא הדופן (או "המין השני", האחר האולטמטיבי וכו'), הוא הנקבה.

    • בפרסית אין דקדוק מגדרי, שלא כמו בערבית. ולנשים בחברה האיראנית מעמד חזק יותר מאשר בכל חברה ערבית שאני מכיר, למרות התרבות האסלמית המשותפת. לי נראה שהמתאם הזה אכן לא מקרי, אבל אני לא יודע איך מוכיחים את זה.

      • ומצד שני, לנשים בחברה הפרסית יש מעמד פחות שוויוני מלנשים במדינות אירופאיות שונות שמשתמשות בדקדוק המגדרי.

        כך שנראה לי שאנחנו מסכימים שזה פקטור, והשאלה היא לא רק איך מוכיחים את זה, אלא גם איך הוא פועל עם גורמים אחרים, שמשמעותיים לא פחות ואף יותר.

  3. קודם כל, תודה על ההפנייה. לכבוד הוא לי.

    לגוף הפוסט, אני רוצה לנסות לחבר רגע את ארבעת הציטוטים שלך בהתאם להבנה שלי (ואני מקווה שאני לא הופכת את הדברים לפשטניים יותר ממה שהם).

    כל אחד מהציטוטים חוזר למעשה על "המדיום הוא המסר", אבל המשמעות של "מדיום" משתנה בין אחד לאחר.

    בראשון, המדיום הוא השפה עצמה. ואם נסתמך רגע על תפיסות בלשניות, הוא מחזק את הדעה שהחשיבה שלנו מוגדרת על ידי מה שאנחנו יכולים או לא יכולים לומר באמצעות השפה.
    בשני, המדיום הוא הדרך שבה השפה באה לידי ביטוי – כלומר, אנחנו מחלקים את השפה בין "שפה מדוברת" ל"שפה כתובה", ומניחים שהחשיבה שלנו מושפעת באמצעות השימוש שלנו בשפה.
    בשלישי, המדיום הוא הקולנוע והשימוש בעריכה. כאן – בניגוד למדיומים הקודמים – הטענה היא לא שהמדיום מונע מאיתנו מלחשוב בדרך מסויימת, אלא שיש פעולה מודעת ומכוונת להסתיר מאיתנו אפשרויות מסוימות.
    ברביעי, המשתתפים יכולים, באופן תיאורטי, לראות את המצב כהוויתו, אבל הם בוחרים – בעידוד המדריך – לראות את המצב ולחשוב עליו מנקודת מבט צרה.

    אפשר לראות כאן תהליך של מעבר מ"חוסר ברירה" (איני יכול כלל לחשוב על מה שהשפה לא מאפשרת לי לחשוב עליו) להחלטה מודעת לראות את המציאות בספקטרום מסוים. על פניו, היינו מצפים שמידת הפוליטיות או האחריות להשפעה תהייה תואמת לתהליך הזה – כלומר, ככל שאנחנו שולטים יותר בתפיסה שלנו והיא יותר מכוונת, כך היא תהיה פוליטית יותר (כאשר ב"פוליטית" פה, אני מתכוונת ל"קוראת לפעולה אקטיבית בעניין").

    אבל מה שמפתיע הוא שהמשמעות הפוליטית דווקא לא חופפת את התהליך הזה. מה שמראים הציטוט הראשון והשני הוא שגם מה שאינו בשליטתנו ואינו מכוון הוא פוליטי ובעל השפעה (ועל כן אנחנו צריכים לקחת אותו בחשבון). ובאותה מידה שבה הדוגמאות האחרות מרגיזות אותנו או מעוררות אותנו לפעולה, עלינו להיות מוטרדים גם ממה שקשה יותר להבחין בו.

  4. תודה לך – בכלל לא חשבתי על דרך לקשר את הארבעה, וזה ממש מעניין (וקשור לסיבה שאני כל-כך אוהב את מקלוהן) – בעיקר הקשר לפעולה הפוליטית של השפה, ולסכנות הפוליטיות הטמונות דווקא בדברים שאינם פוליטיים לכאורה.

  5. ברור שפספסת – זה שאני לא תכננתי את זה, לא אומר שזה לא היה שם. שנינו פספסנו, ואיילת (בעזרתו האדיבה של מקלוהן) חשפה את זה…

  6. פינגבק: עוד משהו על יהדות וניידות « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.