אלפי שמשות זורחות

המוזיאון לצילום עכשווי בשיקגו מציג בימים אלה תערוכה בשם "מקורותינו" (Our Origins), המתחקה אחר קשרים שונים בין האדם והטבע. בין שאר העבודות המעניינות המוצגות שם, בולטת – ודאי ויזואלית, אך גם מבחינת תוכנה – עבודה של פנלופה אומבריקו (Penelope Umbrico) בשם "שמשות" (Suns, בעברית אף הייתי מוסיף ומכנה אותה "בין השמשות").

במבט מרחוק, אין העין בטוחה שפסיפס הצורות הצבעוני הוא צילום כלל. הרושם הנוצר הוא של דפוס גיאומטרי החוזר על עצמו בגוונים שונים, שאולי נערכו או עובדו באופן דיגיטלי, של מעגל הנתון בתוך מסגרת. בעוד אדם מתקרב אל העבודה, הוא מבין שכל מסגרת כזו היא תמונה בגודל אלבום משפחתי סטנדרטי, ושכל תמונה כזו היא תמונה של השמש. מקרוב, אף ברור שהצורה הגיאומטרי הזהה והחוזרת על עצמה איננה שכפול, ולמעשה כוללת שינויים וגיוונים בצורה, בצבע, ברקע, ואפילו בגודל.

מקבץ התמונות הזה של השמש נאסף על-ידי אומבריקו מתמונות ציבוריות שמשתמשים העלו לאתר שיתוף התמונות פליקר. גילוי עובדה זו מעלה סדרת שאלות לגבי זכויות יוצרים, גם מן הפן המשפטי-כספי, אבל גם ברובד עמוק יותר, על מהותה של יצירה: עד כמה האיסוף והעריכה הם פעולות יוצרות בפני עצמן, ההופכים את העבודה הזו לתוצר אמנותי של אומבריקו, ולא, נניח, לתערוכה של יוצרים אחרים, שהיא האוצרת שלהם בלבד, אם גם באופן מתומצת מאוד. האם שיר הוא כל דבר שהיוצר קובע שהוא שיר, כמאמר אבידן, והאם שימוש בצילומים של אחרים חותר תחת ההגדרה של העבודה הזו כשל אומבריקו?

יתר על כן, מה המשמעות של כוונה באמנות? כמה מבין הצלמים שצילמו את השמש התכוונו שזו תהיה יצירת אמנות, וכמה מהם תיעדו "סתם", ללא כוונת אומן? נניח שחומרי הגלם לא כוונו כולם להיות יצירות אמנות, והיצירה מוגדרת ככזו, כי האמנית בעיצובה וסידורה מיסגרה אותם בהקשר חדש, שבו הם הופכים ליצירה משל עצמה, האם תוצאה דומה ללא יד מכוונת כזו הייתה מוגדרת גם היא אמנות? למשל, אילו תצלומים אלה היו מסודרים לא על-ידי אמנית ומוצגים במוזיאון, אלא על-ידי מילת-חיפוש בפליקר, ומוצגים בעמוד התוצאות.

השאלה המשפטית הזכירה לי את המשפט הידוע בנוגע לזכויות היוצרים על מגילות קומראן. פרופ' מיכאל בירנהק מאוניברסיטת תל אביב פרסם כמה מאמרים סביב המקרה, שבו מרצה מאונ' בן-גוריון תבע מרצים אחרים שפרסמו את התעתיק שלו למגילה, ובכך פגעו בזכויות היוצרים שלו. להגנתם, הם טענו שאין לאף-אחד זכויות יוצרים על מגילות שנכתבו לפני 2000 שנה. בית-המשפט קיבל את הטענה שיש לו זכויות יוצרים על הקריאה שלו את המגילה, פענוחה ופירושה (ראו כאן למשל, לביקורת של בירנהק על בית-המשפט). אני נזכר במקרה הזה לא רק אגב הביקור שלי במוזיאון והעבודה של אומבריקו, אלא גם כיוון שהשבוע מוזיאון ישראל העלה תמונות דיגיטליות באיכות שכמותן טרם ראיתי של המגילות המוצגות בהיכל הספר. של מי הבעלות על התמונות? של מי הבעלות על הטקסט? האם העובדה שהן מוצגות במוזיאון, ובאתר של מוזיאון הופכת אותן ליצירה אמנותית (אף שמעולם לא נוצרו לשם כך)?

השאלה האחרונה, היא מיתממת, כמובן. בתי נכות בכלל ומוזיאון ישראל בפרט מציגים לא רק יצירות אמנות, אלא מגוון חפצים שיש עניין בשימורם או הצגתם המשותפת, ואין חולק על כך שהמגילות הן מוצג ארכיאולוגי ולא אמנותי. אך השאלה מאפשרת לתהות על תפקיד ההקשר, המרחב והזמן בהענקת משמעות למוצג, בנוסף להחלטה המכוונת של היוצר או האוצר.

שמה של היצירה חושף עניין נוסף, אולי הסבוך ביותר, שעולה מעבודתה של אומבריקו. כנגד גרם-השמיים היחידאי, עומד שם העבודה הבלתי-אפשרי. הכותרת “שמשות”, ברבים, ממחישה את שינוי חווית הייחודיות והחד-פעמיות המלווה את התפתחותם של אמצעי ההפצה, בראש ובראשונה דרך הרשתות החברתיות. הציטוט שאני שב וחוזר אליו מספרו של וונגוט "זקן כחול", יפה גם לזה:

אני חושב שמקור התופעה טמון בתקופה שבה חיו בני-האדם ביחידות משפחתיות קטנות – אולי חמישים או מאה איש לכל היותר. כדי שהמשפחות הקטנות יצליחו להתקיים ויזכו למעט הנאה, האבולוציה או אלוהים או מה שזה לא יהיה הסדירו את העניינים מבחינה גנטית באופן כזה, שבכל אחת מהן יהיה מישהו שיספר סיפורים ליד המדורה בלילות, ומישהו אחר שיצייר תמונות על קירות המערות, ומישהו אחר שלא יפחד משום דבר, וכן הלאה.

זה מה שאני חושב. אבל היום כבר אין היגיון רב בתכנון הזה, משום שכישרון ממוצע הפך להיות חסר-ערך עקב מפעלי הדפוס, הרדיו, הטלביזיה, הלוויינים וכל השאר. אדם בעל כשרון ממוצע, שלפני אלף שנה היה נחשב בקהילתו כאוצר שלא יסולא בפז, נאלץ לוותר, נאלץ לבחור בעיסוק אחר, משום שהתקשורת המודרנית מעמידה אותו או אותה בתחרות יומיומית עם אלופים עולמיים מן השורה הראשונה.

כל הכוכב שלנו יכול להסתדר יפה מאוד עם כתריסר מבצעים דגולים בכל אחד מתחומי הכשרונות האנושיים. אדם בעל כשרון ממוצע חייב לדכא את כשרונו, עד שהוא או היא, לדוגמא, משתכרים בחתונה ורוקדים סטפס על השולחן הנמוך בסלון תוך חיקוי לפרד אסטר או לג'ינג'ר רוג'רס. יש לנו מונח מיוחד בשבילם. אנו קוראים להם "אקסהיביציוניסטים".

כיצד אנו גומלים לאקסהיביציוניסט כזה? אנו אומרים לו או לה למחרת בבוקר: "בחיי, איך השתכרת אתמול בלילה!"

[קורט וונגוט, זקן כחול. מאנגלית: תמר עמית. תל אביב: זמורה-ביתן, 1990. 68 – 69]

וונגוט מפנה כאן, כמובן, תשומת-לב לאספקט נוסף להשפעות הטכנולוגיה על היצירה האנושית, שולטר בנימין העלה כבר ב-1936. הדגש אצל וונגוט הוא על אמצעי ההפצה, שמצליחים לשאוב, לבודד ולהאדיר את המוכשרים ביותר מכלל המאגר האנושי. השינוי בדור האחרון, שימשיך להציב אתגר שדנתי בו בכמה פוסטים (אבל הכי מצחיק זה להזמין כרובית; מותו של הנמען), הוא בדמוקרטיזציה של אמצעי ההפצה. בנוסף למה שוונגוט מצייר שעודנו תקף, הטלוויזיה והרדיו כבר אינם בידי הממשלה והתאגידים הגדולים.

מחד, מובן שחשיפת ענק עדיין דורשת בעלי-עניין חזקים שיש להם שליטה על אמצעי-הפצה יעילים יותר מאלה שבידי המשתמש הבודד ביו-טיוב. מאידך, הגישה של המשתמש הבודד אל אותם בעלי-כוח היא נגישה יותר. יתר על כן, עגום הוא גורלם של האקצהיביסיוניסטיים של וונגוט. בעל הכשרון הממוצע, שיכול היה להיות אוצר בקהילתו, המשיך לתרום לקהילתו בעידן הטרום-אינטרנטי, באותן בימות פחות יוקרתיות, של תיאטרון קהילתי, עיתון קהילתי וכולי. כיום, אותו אדם שהיה לו כשרון מספיק כדי להיות מוערך בקהילתו, אך לא מספיק כדי להפוך ליוצר מוכר בדורו, מוצב בתחרות נוספת, לא רק כנגד אלה שנמצאים בכל מסך טלוויזיה, קולנוע, במת בידור וכן הלאה, אלא גם מול אותם אלה שאינם שואפים לכך, והוא חולק איתם את הבמה של העשירון הבא.

לפני הצילום הדיגיטלי, אדם צילם במצלמת הפוקט את השמש, כאשר ראה שקיעה יפה במיוחד, או זריחה מרהיבה, אולי בטיול שנשא עמו זכרון מיוחד. התמונה הייתה מצטרפת אל תמונות נוספות מאותו טיול, אותה מדורה, אותו אירוע. הייתה לה משמעות מיוחדת באלבום הזה, לא כתיעוד של השמש, אלא כתזכורת לכל המרכיבים שהפכו את האירוע ההוא למפעים, או בעל-משמעות.

ייתכן שרבות מהתמונות שאומבריקו מצאה ובחרה, צולמו גם הן בנסיבות כאלה, אך בממשק של פליקר הן שוב אינן מוצגות בהקשר זה. חיפוש מילת מפתח הופך אותן לבליל רפטטיבי וחסר-ייחוד, שמעמעם, ואולי אפילו מלעיג, על הנסיון לתפוס את יופיה של השמש במצלמה הדיגיטלית. הרגע הייחודי של התפעמות מן הטבע, אותו רגע ששימש בסיס ליצירות-מופת רבות כל-כך, בכל תחומי האמנות, הופך לגבב פחות נעים לעין מקופסת הברילו, גרוטסקה של הטבע, של התיעוד ושל ההשתאות, שבמבט מרחוק נדמה כלא יותר מכתמים ממוחזרים. כוחה של העבודה של אומבריקו טמון בקריאה לשוב ולתהות על מושאי הצילום, מטרת הצילום, תדירות הצילום ותכלית השיתוף – הדהוד הקריאה לשימוש אחראי במדיה החברתיות – כאתגר לכל מי שמצלמה בידו, ולכל משתתף פעיל ברשתות החברתיות.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

6 מחשבות על “אלפי שמשות זורחות

  1. פינגבק: קדחת התיעוד ותרבות ההשכחה | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s