בעקבות שני מאמרים על 11\9

שני הגליונות האחרונים של ה-New York Review of Books כללו מאמר נרחב על הפיגוע בתאומים והשלכותיו, לרגל עשור לאותה התקפת הטרור. שני הכותבים, דייויד קול ומארק דאנר, התמקדו בשאלות של זכויות-אדם, החוקה האמריקאית והמשפט הבינלאומי. שני הכותבים מתייחסים כמובן מאליו שיש להעמיד לדין את האחראים למדיניות העינויים בזמן ממשל בוש, ומדבריהם משתמעת ביקורת על ואכזבה מהנשיא אובמה, שלא נקט בשיטה זו. אצל קול ישנו מימד משפטי נוסף, המבקר את הססנותו של בית-המשפט העליון.

מאמרים מעין אלה עומדים לזכותה של ארצות-הברית, שגם לאחר פיגוע כה מזוויע עדיין נשמע בקול רם וברור, מעל במה יוקרתית ומכובדת דברים נכוחים כאלה, התובעים לשמור על הערכים העומדים ביסודה. ולגנותה של ארצות-הברית, כמובן, עומדת העובדה שמאמרים אלה עדיין הינם בבחינת דעת-מיעוט של עילית אינטלקטואלית, בעוד המדיניות עצמה נותרה ללא פגע. ג'ורג' בוש לא ייזכר כפושע מלחמה, ובחלוף הזמן, נשיאותו תבטיח את היותו קונצנזוסיאלי, ממש כשם שכהונתו האחרונה של אריאל שרון טיהרה את דימויו הציבורי לאחר מלחמת לבנון.

למרות שכותרת המשנה של מאמרו של דייויד קול הייתה, "מה עדיין איננו יודעים," נושא הידע והידיעה מופיע בצורה ישירה הרבה יותר במאמרו של דאנר. בנוסף לאזכור האמירה המפורסמת של ששר ההגנה דאז ראמספלד, דאנר עוקב אחר סיפור אחד של עצור שמוחזק שלא בדין, ומפרט לא רק את מסכת העינויים שהוא עבר, אלא גם את השתלשלות ההתייחסות התקשורתית עליו. הסיפור הקפקאי הנורא הזה משמש דוגמה מוחשית לכשל הטקטי שבעינויים, בנוסף לכשל המוסרי העומד כנגדם ממילא:

Soufan has argued strenuously, first as an unnamed source for journalists and now in newspaper articles and congressional testimony and a book in his own name, that all the valuable information that was gained from Abu Zubaydah—including the identity of so-called “dirty bomber” Jose Padilla and the code name of Khalid Sheikh Mohammed—was gained in those initial discussions. Traditional interrogation, he and his colleagues contend, was working. Torture was not needed.

Others in the government, particularly in the CIA, did not believe it; they were convinced, as a Justice Department report has it, that “he was not telling all he knew.” How did they come to this conclusion? It is a fascinating question. Unlike the fantasy parable of the Ticking Bomb, in which officials know everything—that the nuclear bomb has been planted, that it will be detonated soon, that the man in custody who denies knowing its location actually knows it, that only torture will make him speak—in the real world it is the vast unknowns we fear, the deserts of ignorance, unbounded by any certain facts.

[עלי] סופאן שב וטען, ראשית כמקור אנונימי לכתבים, ועתה תחת שמו במאמרים עיתונאיים, עדות בקונגרס וספר, שכל המידע השימושי (אולי: רב-הערך –א"ע) שהושג מאבו-זביידה – כולל זהותו של "המחבל המלוכלך" לכאורה, חוזה פדייה ושם הקוד של חאליד שייח מוחמד – הושג באותן שיחות ראשוניות. שיטות חקירה מסורתיות, הוא ועמיתיו טענו, היו יעילות. לא היה צורך בעינויים.

אחרים בממשל, במיוחד בסי.איי.איי., לא חשבו כך; הם היו משוכנעים, כפי שדו"ח של משרד המשפטים ציין, ש"הוא לא סיפר לנו את כל מה שהוא ידע." כיצד הם הגיעו למסקנה הזו? זו שאלה מרתקת. בניגוד למשל הדמיוני של הפצצה המתקתקת, שבו הפקידים יודעים הכל – שהוטמנה פצצה גרעינית, שהיא תתפוצץ בקרוב, שהעציר שמכחיש כי מיקומה ידוע לו בעצם יודע, ושרק עינויים יגרמו לו לדבר – בעולם האמיתי אנו חוששים מהנעלמים הגדולים, מדבריות הבורוּת שאינם כבולים לעובדות נתונות.

קול אופטימי יותר מדאנר. הוא טוען שהתהליך כולו, למרות שהצביע על חולשות של הדמוקרטיה האמריקאית., העיד גם על חוסנה, ועל תקפותה של החוקה כמסגרת מייצבת ושומרת-חוק. עם זאת, הוא מחשב שארצות-הברית מוציאה בין 16 ל-27 מיליון דולר בשנה על כל טרוריסט פוטנציאלי, בסכום כולל של 80 מיליארד דולר לשנה.

זהו סכום כמעט דמיוני. לחיי אדם, כידוע, אין מחיר. האם היה שווה לארצות-הברית להוציא 80 מיליארד דולר כדי למנוע את קריסת התאומים, על אובדן חיי-האדם הנורא שבהם? בדיעבד ודאי שנענה בחיוב. איש לא יטען (ובצדק), שאם הברירה הייתה מוצגת כך הוא היה מעדיף לשמור על 80 המיליארד. אך האם ראוי לארצות הברית להוציא סכום כזה כל שנה, בידיעה שהוא יילך ויתפח, במאמץ שווה אחרי מחבלים עתידיים, שיכולותיהם וכוונותיהם לוטות בערפל? דומני שחברה בריאה, עם כל המחוייבות של משטרה לבטחונה, מחוייבת גם לא להיכנע למירוץ חימוש אינסופי מול כמה בודדים שחוסר-אחריותם אינו מגביל את משאביהם.

עשור אחרי הפיגוע בתאומים, אנחנו יכולים להעריך אל-נכונה את השלכותיו. אלה שנפגעו אישית, לעולם לא ישתקמו סופית. הם יישאו את אובדנם בכל אשר יפנו. אך הוליווד וניו-יורק, בניגוד להתנבאויות הרגשניות של ההלם הראשוני, לא השתנו. הוליווד חזרה לצלם, להפיץ ולהקרין מראות-אימה, גם אם סרט או שניים נגנזו מיד לאחר המתקפה. ניו-יורק עודנה צפופה ומפוייחת, עם עשירים לאין-קץ ועניים חסרי-כל ברחובותיה. עם המסעדות היוקרתיות ביותר והמזללות המצחינות ביותר, המוזיאונים, ההצגות, שדירות הקניות, ובעיות דיור, תחבורה ותברואה. אותה ניו-יורק.

אי-אפשר להביס טרוריסטים, כי תמיד יהיה עוד משוגע, עוד נפש רצחנית, שתהיה מוכנה ליטול חיים של אחרים. אבל החדשות הטובות הן שהטרוריסטים לא יכולים לנצח. גם כשמפילים את מגדלי התאומים ליסוד, אמריקה היא עדיין אמריקה, והטרור לא השיג שום מטרה פוליטית. העדות המוחשית הזו נכונה גם למקרה הישראלי. אנחנו נמשיך להתאבל על קרבנות חפים מפשע משני הצדדים, אבל לצד זה יש להתנגד נחרצות לעינויים, להריסת בתים, להחזקת אנשים ללא משפט, ולהוצאה בלתי-מבוקרת של משאבים כנגד המחבל הבודד או הקסאם האחד.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “בעקבות שני מאמרים על 11\9

סגור לתגובות.