רגע של פכחון

אי-אז ב-1997 התגלגל לידי במקרה עיתון משנתיים קודם לכן. הימים ימי נתניהו, העיתון מימי רבין. בחדשות הסכם חברון. הכותרת בעיתון: "תחת אבטחה כבדה סייר ראש-הממשלה בחברון". בתמונה נראה רבין, וכשני מטר מאחוריו צועד מאבטח חמוש בתת-מקלע. אבטחה כבדה, קראו לזה. משום מה, גם בעיתון של 1995, וגם באותו שבוע ב-1997 בו העיתון שוב הונח אצלי, דובר על הופעה של זהבה בן בעזה, ועל ביטול אפשרי שלה. היה משהו מתעתע, מייאש ומשעשע בו-זמנית בקריאת עיתון מלפני שנתיים, שהנושאים העיקריים של עמוד השער התאימו בדיוק לנושאים שבחדשות. וזרח השמש ובא השמש.

קנינו לאחרונה את האנתולוגיה של אליסון בכדל, The Essential Dykes to Watch Out For. הקטע הבא פורסם ב-1988 (!):

 

clip_image002

(לחצו להגדלה)

ג'ורג' בוש הוא נשיא לא לגיטימי, פתרון שתי המדינות ואפילו המילה "אפרטהייד". בשיח הישראלי המילה עולה רק בשנים האחרונות, וגם אז כאזהרה או כגנאי (סירוב מוחלט לשום דמיון). מפתיע ולא מפתיע לראות שהדיון עולה בתרבות חתרנית של קומיקס לסבי בסוף שנות השמונים. לא עיתון משנתיים לפני, קומיקס מעשרים שנה לפני.

צמרמורת. רגע של פכחון על הדרך הארוכה שעוד לפנינו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

6 מחשבות על “רגע של פכחון

  1. מובן שהטקסט מתייחס באופן ישיר לדרא"פ (1988 – עדיין מדובר בנושא חם פוליטית), אך נראה לי שהעובדה שדרא"פ לא מוזכרת וישראל כן, מאפשרת עמימות בקריאה, שקשה להאמין שהיא מקרית.

  2. I had a thought I wanted to share with you, and this seems like a good (even if not perfect) cue:
    Have you ever seen Eretz Nehederet? one of things that weird me out whenever I come across it is how their objects of mockery and imitation are often so irrelevant – Tzipi Shavit, HaParvarim, Pirate radio on a boat, all cultural elements that have not seen a moment of prime-time since the 80's. We all (except some Russians) know them and can relate to them, so it's still funny, but it creeps me out.

    Compare it with the case of (the character of) MC Hammer appearing on Saturday Night Live without any reference to the anachronistic reference; inconceivable, right?

    So why is it different in Israel?
    I claim it's because we (the Israelis) find an escapist route in denying the time that passed; as if the settlers are still a bunch of Geula Cohen type people, and the government can decide to evacuate them; as if the distinction between Labor and Likkud would make a difference; as if all the depressing things that happened in the past two decades never happened…

    Do you buy it?

  3. המממ – חומר למחשבה.

    אני רוצה להוסיף שתי קוארדינטות חשובות (שלא מבטלות את הטענה שלך): קראתי פעם שעשרים שנה זה בערך הזמן שלוקח למישהו להגיע מגיל ההתבגרות לעמדת מפתח בטלוויזיה ולכן תמיד תוכניות הנוסטלגיה הן עשרים שנה אחורה: רון האורד של שנות השבעים היה ריצ'י קאנינגהאם של שנות החמישים, הרומן בין וויני וקווין על רקע מהפכת הפרחים הופקה בסוף שנות השמונים, ובשנות התשעים אפילו לא חשבו על שם לתוכנית, והסתפקו בהודאה בפה מלא שזה השטאנץ – תוכנית שנות השבעים. מאז, לא עקבתי כדי לבדוק אם זה רלוונטי לגבי תוכניות נעורים מובילות בטלוויזיה האמריקאית, אבל אני מניח שזה חלק ממה שפועל את פעולתו לגבי ארץ נהדרת.
    הנקודה השנייה היא ביקורת ממש טובה שהייתה על ארץ נהדרת בפתיחת העונה הזו, שתיארה אותה כתוצר של מאבקים בין שני כוחות הפועלים בהפקה: סאטירה ורייטינג (וכל אחד מהכוחות יוצג ע"י אדם ספציפי – אני לא מוצא כרגע את הביקורת, אז אני לא זוכר את הפרטים).

    לגבי הנקודה שאתה מעלה היא מעניינת, ויש לי שני ספיקות שאני רוצה להוסיף: אחד, שעשוי להשתמע ממנה כאילו הכחשת הזמן היא הדבר המשמעותי (עם הנחה משתמעת שפעם אפשר היה להציל את המצב והיום לא – ואני לא חושב שהייתי רוצה לבחור באפשרות הזו). שניים, מכיוון שברור שגם התרבות האמריקאית היא אסקפיסטית, אז אני תוהה מה ההבדל שמגדיר את האסקפיזם האמריקאי בשונה מהישראלי, ולמה?

  4. "צמרמורת. רגע של פכחון על הדרך הארוכה שעוד לפנינו."
    הממ..

  5. פינגבק: להפסיק לצפות מהאמריקאים « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  6. פינגבק: ממתי החוברת ההיא של "לייף"? « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.