מצחף במשבר

הלכתי אתמול למפגש סופר עם אנתוני גרפטון, מרצה להיסטוריה בפרינסטון (שאם אינני טועה, קשור גם למרכז לחקר ספרים ותקשורת של פרינסטון). הספר, Codex in Crisis, הוא מסה על הספר בעידן האינטרנטי. כיאה לנושא הספר, הוא יצא בהוצאת Crumpled Press, הוצאה המתמחה בייצור ספרים בטכניקות קדם-מודרניות. אף שעיצוב הפונט ועריכת הטקסט נעשים קודם כל בעזרת מחשב, ההדפסה והכריכה עצמן נעשות במלאכת יד.

הקטעים שקרא גרפטון מן הספר היו סוחפים. בשילוב של הומור, חוויות אישיות וידע היסטורי ואקטואלי רחב, הוא מתבונן בסוגייה בעיניים מפוכחות. לא נעדר רומנטיקה ביחסו לאות המודפסת, אך מבלי שזו תפגום בפרגמטיות שלו.

הוא איננו מתנגד לגרסאות אלקטרוניות של ספרים. באשר לכתבי-עת אקדמיים, הוא אפילו היה מוכן לגרסאות אלקטרוניות בלבד, לפחות בכל הנוגע לכתב-העת שהוא עורך. המאגרים האלקטרוניים מנגישים לתלמיד ולחוקר כמות הרבה יותר גדולה של חומר משהייתה בעבר. הוא דיבר על התלמידים שלו (אחד מהם, אלכסנדר ביק, הוא עורך של Crumpled Press), שהביבליוגרפיה של הדוקטורט שלהם תהיה עשירה הרבה יותר מהביבליוגרפיה של הדוקטורט שלו. מצד שני, החשיפה לחומר הרב הזה, אולי אפשר לומר "התפוצצות הידע" (הוא לא השתמש במונח הזה), גורמת לכך שהקריאה היא פעמים רבות מאוד נקודתית. כלומר, חוקר מגיע למאמר באמצעות מילות חיפוש שהוא הזין, אבל אז במקום לקרוא את המאמר, הוא מוצא את המשפט שהוא היה צריך בעזרת חיפוש אלקטרוני בתוך המאמר, ומסתפק בזה. מובן שקריאה כזו של משפט שלא בהקשר הכללי היא מסוכנת.

כדי להדגים נקודה זו, גרפטון סיפק סטטיסטיקות של אתרים המחזיקים מאגרים של כתבי עת. הזמן הממוצע של צפייה במאמר כלשהו לא עלה על שלוש וחצי דקות (או משהו כזה  – הנתונים נמצאים בספר). מצד שני, ייתכן שהזמן הזה מעיד על צירוף של שני גורמים: חוקרים שמזהים מהר שהכותרת הטעתה אותם, והמאמר איננו נחוץ להם, וחוקרים שמזהים שהמאמר נחוץ להם, והם מדפיסים אותו, כדי להוסיף הערות בכתב יד בשולי המאמר.

גרפטון אמר שהוא עצמו כותב את הערותיו על ספרים וכתבי יד שהוא קורא במחשב, כיוון שכבר התרגל לכך. אבל הוא חושב שהשיטה הישנה, של כתיבת הערות על פתקים, וסידור הפתקים (שיטה אותה היטיב עגנון לתאר ב"שירה", למרות שבמידה מוגזמת של לגלוג), שיטה זו סייעה לו יותר "לעכל" את הספר, ולשמר אותו בזכרון. מצד שני, כאמור, בשיטה זו של עיכול הספר היה לו פחות פנאי לקרוא יותר ספרים.

סוגייה נוספת הקשורה במעבר לגרסאות אלקטרוניות של כתבי עת היא סוגיית התשלום. גרפטון ציין שהספרייה בפרינסטון מוסיפה מייל של מדפים כל שנה, כדי להכיל את כל הספרים שהיא רוכשת. הוצאות אקדמיות דורשות סכומים גבוהים מאוד עבור ספריהם, וכך נוצרת בעייה כפולה: עלות הספרים עצמם סוחטת את התקציב, ולכך יש להוסיף את התקציב הדרוש כדי לאחסן אותם. יש ספריות שבוחרות לרכוש רק את המנוי לגרסאות אלקטרוניות של כתבי עת, ובכך להנגיש את המאמרים לקוראיהן, מבלי להידרש לפנות מקום לחוברות חדשות.

סוגייה תקציבית נוספת היא עצם מימון כתבי העת. באופן כללי, אוניברסיטאות מסרבות להפנות תקציבים או משאבים לפעילותם של כתבי עת. עבודת העריכה נעשית ברובה בהתנדבות; לכתבי העת אין משרד משלהם, והם פועלים מתוך משרדיהם של מרצים, או חדרים שמחלקה מוכנה להקצות; המימון הדרוש למזכיר מערכת דורש גביית תשלום כלשהו עבור כתב העת. הרווארד הודיעה לאחרונה שהיא תחייב את הסגל שלה לפרסם את המאמרים שלהם און-ליין חינם. פירוש הדבר, שאם גרפטון מחליט לפרסם מאמר של איש הרווארד בכתב העת שלו, הוא יודע שאנשים לא יצטרכו לרכוש את המאמר מכתב-העת, אלא יוכלו לחפש את המאמר בגוגל, ולהוריד אותו חינם. גרפטון בעד הפצת הידע, אבל אם אוניברסיטאות נוספות יילכו בעקבות הרווארד, בצד העובדה שהן מסרבות לממן כתבי עת, הוא יתקשה לקיים את כתב העת שלו.

זה מאוד מרשים לראות פרופסור בפרינסטון דן בסוגיות הללו בכובד ראש. הוא איננו מסתפק בעובדה שהוא נמצא באוניברסיטה העשירה בארצות-הברית, ושלספרייה שלו יש תקציב ענק שמאפשר לה להשיג כל ספר הדרוש לו למחקר. הוא חושב גם על ספריות דלות-תקציב, גם על אנשים פרטיים שאינם באקדמיה, ושראוי שהידע הנוצר והנצבר בה יהיה נגיש גם עבורם, ולא רק עבור אלה שפועלים מתוך שרת אוניברסיטאי. האוניברסיטאות כמוסדות וכמינהל, מוטרדות מתקציב ורווחים, אבל החוקרים הפועלים בהן מוקדשים בעיקר לידע, ליצירתו והפצתו.

נ.ב. – בשלב השאלות הוא נשאל גם על ויקיפדיה, אותה הוא לא הזכיר אפילו פעם אחת בקטעי הקריאה שבחר (ייתכן שהיא איננה מוזכרת בספר כלל), ואנסה להרחיב על כך בהזדמנות.