כיצד ללמד מבוא ליהדות

בראיון העבודה נשאלתי כיצד הייתי מלמד מבוא ליהדות. השבתי מה שהשבתי ואחד המראיינים שאל אותי אם לא הייתי כולל חלק על הציונות או על ישראל בקורס. התגובה המיידית שלי הייתה להשיב בשלילה, ואז הבנתי שזו תשובה ישראלית מאוד, המבדילה בין זהות יהודית לישראלית. מבדילה לא רק במובן שהיא מבחינה, אלא שישנו סדר-יום שחשוב לו להדגיש את ההבדלים. סדר-היום הזה נשחק מזה זמן, כפי שהערתי בפוסט אחר. הדיון בתביעה מן הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית שומט את הקרקע מתחת לאשליית הישראליות כבסיס זהות שאין לו דת או אתנוס נלווה אליו. לא שאני מאשים את התביעה הפוליטית הזו בכך בלבד. ספק אם אי-פעם היה קיום ממשי לתווית “ישראלי” שלא הייתה קשורה באופן הדוק לשני המובנים של “יהודי”. אגב, גם עם עמיתים יהודים ששוחחתי היה ברור שישראל איננה צריכה להיות חלק מן הקורס הזה.

ככל שאני חושב על זה יותר, אני דווקא חושב אחרת: מהו מבוא ליהדות? מה צריך סטודנט ללמוד עליה בשליש דחוס של עשרה שבועות לימוד בלבד? בעיניי, הוא צריך להכיר את ההבחנה בין היהדות כדת ולאום, ואת הבעייתיות הטמונה בכפילות הזו. הוא צריך להתוודע אל הקאנון היהודי, ואל מושגי יסוד במעגל החיים היהודי על הטקסים וכלי הפולחן שלו. ההחלטה הזו מצדיקה בצורה מובהקת את ההתייחסות לציונות כאל תופעה יהודית שהיא המשכה הישיר של תנועת ההשכלה, ששתיהן יחד יצרו את הקרע שבין הקבוצה האתנית של היהודים ודתם, שהייתה המסמן העיקרי שלהם בכל הדורות. בין שתי אלה אני בהחלט רוצה לנטוע גם את החסידות כתנועה עם קאנון ופראקסיס שתרמה תרומה נכבדת לתרבות היהודית ולרטוריקה החלוצית-ציונית גם יחד.

השואה, לעומת זאת, איננה הכרחית למטרות שהצבתי לי. כשהבנתי שאינני רוצה ואינני מצפה ללמד את השואה במבוא ליהדות, הופתעתי. אם יש משהו שבולט ביחס ללימודי יהדות בארצות-הברית (או ביחס לתרבות יהודית-אמריקאית באופן כללי), הרי שזו הדומיננטיות של השואה, לפחות כמו בארץ, אם לא יותר מכך. זוהי תת-דיסציפלינה שקנתה לה זה מכבר מעמד לצד תת-דיסציפלינות אחרות במדעי היהדות. כשאני כותב זאת, אני מבחין שמשהו בי מתרעם על כך, אבל עוד יותר מפתיע אותי שללא החלטה מודעת מראש להתרעמות הזו, הבניתי את הרציונאל של הקורס באופן כזה שלא רק שאין די זמן ללמד את השואה, היא באמת לא שייכת באופן תימטי. ודאי, אם היו מבקשים ממני ללמד קורס מבוא להיסטוריה יהודית, הייתי מקדיש לה פרק נכבד. כיוצא בזה אם הייתי מלמד קורס על אנטישמיות מן העת העתיקה ועד ימינו. אבל השואה איננה “יהדות”. היא דבר שקרה ליהודים. וזה הבדל חשוב עבורי, שבאופן מעניין תואם את הגישה שלי בתחומים אחרים – למשל, בהתנגדות הנחרצת שלי לביסוס זהות לאומית/ציונית על מסד השואה (כפי שנעשה ברוב מסעות הנוער לפולין), להתנגדות שלי לטיעוני שואה ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, או להצדקת הקיום והריבונות בארץ.

3 מחשבות על “כיצד ללמד מבוא ליהדות

  1. שאלה חשובה היא מה זה 'יהדות', במונח 'מבוא ליהדות'.
    זו שאלה טריקית, כי היית רוצה לשאול אותה כחלק מהקורס (אני מניח), ולהתעסק בתשובות אפשריות שונות – אבל זו החלטה שאתה צריך להנחית על הסטודנטים במקום, כי היא מכתיבה את תכני הקורס. אני נתקל באותה בעיה כשאני מלמד את הקורס 'החברה הישראלית', שדורש ממני להחליט על גבולות החברה הישראלית מראש.

    אבל – אם גם אם אתה מחליט שהקורס שאתה מעביר הוא 'מבוא לדת היהודית', נדמה לי שהציונות היא רלוונטית מאוד, כי ההשפעה של הציונות על התיאולוגיה היהודית היא ניכרת – קוק, כמובן, אבל גם החרדיות שהתעצבה כאנטיתזה לציונות.

  2. תודה – נקודה מצויינת שחשוב לזכור בהוראה, ובעיניי זה חלק מהכיף. כמובן שצריך לכבד גישות אחרות ולהבהיר לסטודנטים שיש גישות אחרות, אבל זאת הזדמנות נדירה להשמיע את קולי ולעצב דרכי חשיבה לגבי נושא שיקר לי מאוד. הגעתי לקולג' שאף-פעם לא היו בו לימודי יהדות קודם, אז התחושה הזו והשאלות האלה אפילו חזקות מבדרך-כלל, כי אין מסורת שמצופה ממני להשתלב בה.

    אני מניח שהרבה אומרים "ג'ודאיזם" כמקבילה לאיסלם ונצרות, אבל למרות שאני במח' למדעי הדתות, אני חושב שמבוא ליהדות צריך להכיל גם התייחסות לעובדה שזה לא רק מבוא לדת היהודית. היא תהיה המרכז, כי באלפיים שנות קיומה זה היה המרכז, ובכל זאת.

  3. פינגבק: כיצד ללמד מבוא ללימודי דת « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.