בדרך למעלה

זאת איננה תובנה חדשה. עברתי אותה בעבר מן השפה ולחוץ. קל לומר אותה, קשה להחזיק בה.

נשאלתי אתמול אם אני מפלס את דרכי למעלה. אינני יודע אם יהא זה נבון לחשוב על האקדמיה כהיררכיה מתמדת המצריכה טיפוס. אינני מכחיש שיש בה הייררכיה, ובוודאי יש דרכים לקבל עוד כיבודים ועוד הישגים משנה לשנה. אבל האקדמיה איננה צה"ל. בצה"ל אדם מתחיל טוראי ויודע שיש רק דרגה אחת שמעליה אין דרגות. שם זו פירמידה של ממש, והמטפס בה יודע אם הוא השתחרר כסמל ראשון או כסרן, כתת-אלוף או רב-אלוף. אם האדם איננו זוכה להיות רמטכ"ל, הוא גם יודע אם הוא לא זכה להיות רמטכ"ל כי הוא השתחרר כסרן, או שמדובר במקרה גלנט – שהוא היה מאוד קרוב, כמעט והיה, ובסוף תעתועי הפוליטיקה טרפו את סיכוייו. אגב, בתוך מסגרת החשיבה ההייררכית הזו, אינני יודע מה עדיף. אולי מוטב להיות הסרן, שמעולם לא ציפה להיות רמטכ"ל; אולי מוטב לדעת שמבחינת הכישורים וההערכה אליך, יכולת להיות רמטכ"ל.

אבל באקדמיה אין זה כך: גם מי שמקבל קביעות באוניברסיטה נחשבת, יכול לשאת עיניים לאוניברסיטה פחות נחשבת, אך מובילה בתחומו; או לאוניברסיטה פחות נחשבת, בעלת מיקום מוצלח יותר. איש-איש ודעותיו: זה מבקש להיות נשיא האוניברסיטה, הנושאת עמה משכורת שנתית של שש או שבע ספרות, ואילו חברו חושב שהשיא הוא במספר הפרסומים, ומפרסם מאות ספרים עד שהוא הופך למושא-לעג וקלס בקרב עמיתיו. אחר בוחן את מספר הציטוטים המפנים אליו, או את מספר התלמידים שהוא העמיד ואת המשרות שהם נושאים. אין רמטכ"ל לאקדמיה או נשיא. מדד אחד טוען שזו האוניברסיטה הטובה בעולם, ומדד אחר שהיא רק החמישית. אין דרך לדעת שהגעת עד למעלה. לכן, במקום לנסות "לטפס למעלה", אני מעדיף להכיר בכך שכל אחד רואה את "הלמעלה" אחרת, ושהחוכמה היא לא לחיות מתוך תחושת אי-נוחות מתמדת, דוגמת אלה המתבוננים על הפסגות שטרם כבשו, במקום לנטוע יתד בפיסגה שלהם.

וזו התובנה שלי להיום. לא חדשה, אפילו בנאלית. אינני שואף למעלה. אני שואף להכות שורש, לעשות את מה שאני טוב בו, ולהיטיב עם אלה שמסביבי. ליהנות מן המאמץ, מן החידוש, ומן הדרך. יש בה עליות וירידות, כי זאת איננה פירמידה וגם לא מסלול מוכתב מראש. אלה החיים עצמם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—