בעוד הצופים נלקחו אל-תוך הארמון

הודעה מנהלתית: בשל טעות טכנולוגית, איבדתי חלק מרשימת התפוצה שלי. מי שרוצה להיכלל בה ולא קיבל הודעה על הפוסט הזה, שישלח לי מייל.

התקופה האליזבתנית, כשיבואו לנתח אותה, תתאפיין בעיקר בצל שינויי הטכנולוגיה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. מלכת אנגליה, אליזבת השנייה, הייתה המלכה הראשונה שנשאה נאום לאומה בשידור טלוויזיוני חי, וזכרה למנות באותו שידור שסבה היה הראשון שנשא שידור חי ברדיו. אותו שידור שוחזר לאחרונה בסרט "נאום המלך", וגם זה דבר שמאפיין את המלכה אליזבת השנייה: מן הסתם, אין עוד מלך לפניה שחייו תוארו והומחזו באין-ספור סרטים ותוכניות טלוויזיה, תיעודיים ועל-ידי שחקנים. כפי שכתבת הביביסי ג'ני בונד העירה בהקדמה להוצאה מחודשת של "הנסיכות הקטנות", משפחת המלוכה עברה דרך ארוכה מאז שהם החליטו לנתק כל קשר עם מריון קרופורד, האומנת של אליזבת (לימים המלכה) ומרגרט, שפירסמה ספר על חוויותיה:

האומנת המזדקנת ודאי השתוממה בראותה כיצד הארמון משנה את מדיניותו בעוד היא נותרת מנודה. מה עבר בראשה כשב-1969, ליליבט עצמה [כינוי הילדות של המלכה אליזבת], יחד עם בעלה וילדיה, כיכבו בסרט-תעודה טלוויזיוני שנקרא "המשפחה המלכותית"? כמה פעוטי-ערך נראו הגילויים שלה עצמה בעוד הצופים נלקחו אל-תוך הארמון לחלוק בחיי המשפחה המלכותית. החלטתה של המלכה להתיר למצלמות לעקוב אחריה נראית עתה כתחילתו של מדרון חלקלק שבסופו של דבר הוביל להודאה טלוויזיונית של הנסיך צ'ארלס בניאוף, ולוידוי החושפני של הנסיכה מוויילס בתוכנית "פנורמה".

שינויים רבים חלו בחצי-המאה שחלפה מאז נכתב הספר. משפחת המלוכה אינה זוכה ליראת-כבוד כבעבר, בין היתר משום שהיא הבהירה תדיר שהיא מורכבת מבני-אדם פגיעים ומועדים לטעות כמו כולנו.

כשבונד כתבה את הדברים ב-2002, היא עוד לא שיערה שינויי-מדיה נוספים שבית המלוכה האליזבתני יהיה הראשון לחנוך, דוגמת ערוץ יו-טיוב רשמי. כדאי לעצור רגע ולהרהר בשינויים הללו וקצבם: סבה של המלכה היה הראשון לנאום ברדיו, ובכהונה אחת היא הספיקה גם להיות המלכה הראשונה של בריטניה בשידור טלוויזיוני חי, וגם המלכה הראשונה ביו-טיוב. זו איננה רק עדות לכהונה ארוכה מאוד ולאריכות-ימיה, זה גם סמל לקצב המתגבר של הקידמה הטכנולוגית.

האבחנה בדבר השפעת התקשורת על התפיסה הציבורית את משפחת המלוכה היא נכונה, אך אין לבלבל שחיקה של יראת-כבוד עם היעדר-עניין. דומה ששני המושגים האלה כמעט הופכיים, וככל שאמצעי-התקשורת משתכללים, כך גובר העניין בתיעוד הפרטים שפעם פשוט לא הצדיקו ידיעה חדשותית. הנטייה הזו מבטאת מתח דו-כיווני, שבו מצד אחד יש רצון עז למיוחסים מורמים מעם, ומצד שני, רצון עז עוד יותר לראות אותם בקלקלתם. אבל התהליך לעולם איננו מגיע לכדי השפלה גמורה. משהו מן ההוד המלכותי נותר, כדי שאפשר יהיה לחזות בהשפלה נוספת, במעידה חדשה. הערתי כבר בעבר שהדברים שפרויד כתב על טאבו המלכים מסבירים היטב את היחס הציבורי לסלבריטאים, ובעיקר את הפן הדו-ערכי שבהם. אבל משפחת המלוכה הבריטית מייצגת זן מיוחד של סלבריטאים, בהיותם גם מלכים של ממש, ולא רק במובן סמלי. כך נמשך המתח המתמיד סביב הרצון לראות אותם באנושיותם ופגיעותם, כתמיהה שלעולם איננה באה על סיפוקה.

בקובץ העזבון של חנוך לוין "אחרון", ישנו קטע נפלא על חתונתה של קרוליין, ידוענית אמריקאית. הדובר מקריא קטעים שנכתבו עליה בעיתון, ומפרש אותם כאוות-נפשו. כדי לספק את האפקט המלא של הקטע, ועד כמה הוא רלוונטי אגב חתונתם של ויליאם וקתרין, הייתי צריך לצטט אותו במלואו. מלבד העצלות שלי, ייתכן שיש גם עניין של זכויות יוצרים. נסתפק בציטוט קצר יותר, אבל אני ממליץ לחפש את הקטע ולקרוא את כולו:

ואז באה ה"פריצה" השלישית, לעת עתה הגדולה, הנפלאה מכולן, שעל נסיבות התרחשותה קיימות שתי גירסאות: "לפי גירסה אחת, בהיותה בכירה בחברה, סייעה למפורסמים כמו דיאן ס. ואנט ב. לבחור בגדים, וביניהם היה גם ג'. הגירסה האחרת מספרת שקרוליין פגשה בו בשעת ריצה בפארק. שתי הגירסאות לא אומתו."

גם את זה היא קוראת עכשיו, קרוליין, שרועה על ספה. היא הרי יודעת את האמת, אבל כמה עליצות ועניין יש בזה שקיימות גירסאות, ואנשים מתווכחים. אני, אישית, להוט אחרי כל אחת משתי האופציות. בשתיהן אין היא מתאמצת כלל. יושבת על ספה (אחרת) עם מפורסם כמו ג'., זבן מביא בגדים והיא מייעצת לו מה כדאי לבחור; או רצה ריצה מתונה בפארק ועושה מאמץ ספורטיבי מעורר הנאה – בשתי הגירסאות טוב.

לוין מצליח לעמוד כאן על מרכיב פסיכולוגי נוסף בנפש הצורכת רכילות אודות ידוענים, והוא אותו מוטיב שחוזר ומופיע בכה רבות מיצירותיו: "זה שהוא לא אני אלא אתה". הקורא מבקש להכניס קצת צבע לחייו האפרוריים על-ידי שכנוע עצמי שיש אנשים שחייהם מרתקים עשרות מונים משלו. להם יש שתי ספות, הכל בחייהם מאושר, מסעיר, וקורה כל-כך בקלות. האדם השלישי, המרוחק, הוא תמיד אידיאל בלתי-מושג, והכל אצלו מושלם, בניגוד מוחלט לחיי ה"אני" וה"אתה". יתר-על-כן, אותו אדם שלישי שואב הנאה רבה מן העובדה שעלובי החיים מקנאים בו, ומאוד נהנה לקרוא ולשמוע על עצמו בעיני אחרים, כמעין משחק. התיאור הזה של לוין, באופן שכמעט אין לטעות בו, בייחוד למי שמכיר טקסטים נוספים שבהם הוא מתעסק עם הנטייה האנושית הזו, איננו נעשה לשם בידור בלבד, הגם שפעמים רבות הוא משעשע ומעלה דמעות של צחוק ועצב מהולים זה בזה. מעל הכל, לוין משדר קריאה נואשת לקהלו, להעיז לחיות את החיים שלהם-עצמם, על המורכבות שבהם, על האפרוריות שבהם, על הטוב והרע שבהם, ולחדול מלחלום על עולם מושלם שאיננו בנמצא.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—