על היסוד הרצחני שבכל חברה

לא מעט פונים לצידוק המוסרי בהמשך הסכסוך, בגלל בעייה מולדת כביכול של הערבים. הטענה מניחה שיש ליהודים יתרון מוסרי מובנה באישיותם, בעוד שאצל הצד השני יש פגם מובנה. "עם אלה לעשות שלום? אלה חיות אדם, אלה". למרבה מזלם של הטוענים טענות ממין זה, אכן יש פיגועים ומעשי אלימות ונבלה אחרים שנעשו על-ידי ערבים שיכולים לספק הוכחות רבות לטענה הזו. דבר נוסף שמתבקש כדי לטעון טענות מסוג זה, שאופיים הגזעני ברור ואינו דורש הוכחה, הוא לבחון את כל המעשים כקבוצה אחת, נטולי הקשר, ולהשליך מהם על כלל האוכלוסייה.

בד בבד, גילויי אלימות של יהודים צריכים להיבחן במבודד, כל מקרה לגופו, כדי שלא להכפיש ציבור שלם חלילה, וכדי שלא יימצא כאן דפוס. יגאל עמיר הוא עשב שוטה, עמי פופר היה מעורער בנפשו בשל תקיפה מינית שחווה בילדותו, אליאור חן איננו רב, וממילא אין ללמוד ממנו על כלל הציבור החרדי. ודאי שלא על היהודים כעם. לא שאני לא מסכים להסברים האלה. באמת אין ללמוד מאליאור חן על כל החברה החרדית, ובאמת ייתכן שעמי פופר היה מעורער בנפשו. אך אני מצביע כאן על האיפה ואיפה באופן שבו אנשים מסבירים לעצמם ראציונאלית טרור יהודי לעומת טרור ערבי.

במקום אחר כבר כתבתי שאני מתנגד להטענת הגדרות במשמעות א-פריורית על-פי המבוקש. כך, אינני מקבל הגדרות של "ישראלי אמיתי לא משתמט" או "יהודים הם רחמנים בני רחמנים". הראו לי ישראלים, אני אבחן אותם, ואם יימצא בהם כמות ניכרת של משתמטים, אכריז שהטענה שגויה. כיוצא בזה לגבי ההוויה האנושית. על מעשים רבים מדי אנשים ממהרים לומר "זה לא אנושי". אני מניח שגם אני חוטא בזה. זהו ביטוי שגור, שמשקף הערכה עצמית חיובית. אך למעשה, רוב המעשים שנאמרים עליהם שאינם אנושיים נעשו על-ידי בני אדם. לכן, עם כל הקושי שבדבר, עליי להכריע שגם מעשים אלה הם חלק ממהות האנושות, גם אם הייתי רוצה שתהיה אחרת. את השואה חוללו בני-אדם. מעשי אלימות המדווחים תדיר בתקשורת וכן אלה שאינם מדווחים נעשים בידי אדם. מעשי רצח, אונס, טבח, ביזה, נקמה, התעללות ואלימות, אם כן, הם מעשים אנושיים.

אין בגרמנים רוע מיוחד או נבדל ואין כזה אצל הערבים. בניגוד לדברי הנשיא בוש, ארצות-הברית איננה משקפת תרבות אחרת מתרבות מזרחית או ערבית או מוסלמית בעניין זה. גם ההיסטוריה והאקטואליה העכשווית שלה משובצות במעשי אלימות נוראיים, חלקם בין הנוראים שבתולדות האנושות. כשם שבוש שגה בהערכת יתרונה המוסרי של ארצות-הברית, כך הוא גם שגה בהערכת יתרונה המוסרי של ישראל, וכך שגו גם המוחאים לו כפיים. ישראל איננה חסינה מפני תופעות אלה.

בכל חברה יש פלח כזה של האוכלוסייה. אנשים שרוצחים, אונסים, פוגעים, מתעללים. בנסיבות היסטוריות או חברתיות מסויימות אנשים אלה עולים לגדולה. כישורים סאדיסטיים מוערכים במקומות שונים. כך יכלו אנשים לעלות בסולם הדרגות בגרמניה הנאצית, כך ערפאת ויחיא עייש זכו לתהילת עולם בקרב עמם, כך צ'ה גווארה הפך למותג שמתנוסס על דגלים וחולצות. אם מקובל לכרוך פושעים נאציים עם מחבלים פלסטינים, פחות מקובל לכרוך איתם את צ'ה גווארה. בל נשגה: אנשים צמאי-דם מופיעים בחברות שונות עם מטרות שונות. לעתים המטרה ראויה והם נלחמים עליה בחירוף נפש, אך המאפיין צמא-הדם שבהם הוא אותו מאפיין ששירת מטרות שאינן ראויות. גווארה הוא דוגמה בולטת לכך, כיוון שלמרות שהפך לסמל המהפיכה בקובה,  הוא עצמו לא נשאר בקובה, אלא המשיך לחפש את העימות האלים הבא, עד שמצא את מותו.

בכך ישראל והמהפיכה הציונית אינן שונות מכל חברה אחרת. גם אצלנו אנשים המוכשרים באלימות ובהרג, אנשים שדם מזרים את האדרנלין בגופם הפכו לגיבורים, זכו להיות בעלי נכסים וקרקעות ואף ראשי ממשלה. אחרים נשארו חסויים באלמוניותם אך עם קריירה מזהירה, דוגמת איש השב"כ ג'ורג' שאנס את מוסטאפה דיראני, שאני מניח שהוריו לא קראו לו בשם זה, שנגזר ממילה יוונית שמשמעה עובד-אדמה. אחרים מכרו את כשרונם בבצע-כסף, למען יטבחו תושבי מדינות עולם שלישי באחיהם. ורובם ככולם קיבלו דרגות ועיטורים לרוב.

כיוון שבכל חברה נמצאים אנשים אלה, פירוש הדבר שאופן פעילותם יהיה תלוי באפשרויות שהנסיבות ההיסטוריות והסוציולוגיות של החברה שלהם מציעות להם. אם הם נולדים לחברה שנמצאת בסכסוך לאומי, הם יהפכו לאנשי צבא או מחתרת; אילו יוולדו לתוך חברה דתית, הם יעשו את מעשיהם בשם הדת; אם יוולדו לחברה שמתחים בה מתבשלים לכדי נקודת רתיחה, הם יובילו מהפיכה שדם המהפכנים תמיד מוכרח להיות שמן על גלגליה; אם איתרע מזלם להיוולד למדינה שאין בה מציאות מעין זו, הם יצטרכו להמציא אותה, דוגמת שינאת זרים, או לפעול בירי אקראי, כפי שקורה מדי כמה זמן בארצות-הברית. אך היסוד הזה איננו שמור לחברה מסויימת.

להכרה בכך יש השלכות מיידיות על אופי הסכסוך הישראלי-הפלסטיני והגישה לפתרונו. ראשית, להכיר בכך שהפלסטינים אינם יותר רצחניים מישראלים. נכון הדבר שהיסוד הזה, המצוי בכל חברה, עשוי להתגבר בנסיבות קשות, ובוודאי שמתגבר כנגד אלימות. כיוון שהאופן שבו אלימות פועלת על המוח או הנפש היא שהיא מולידה רק אלימות. וכך אבות או בעלים מכים הם על-פי רוב צאצאים של הורים או בעלים מכים; עברייני מין הם פעמים רבות נפגעי תקיפה מינית וכן הלאה. זו גם התחלה של תשובה לאנשים שתוהים כיצד עם שעבר את השואה יכול לעשות כך וכך וכך. כך שבמקום להציב אנשים עם יסוד אלים להתעלל באוכלוסייה חפה-מפשע, כפי שקורה על-פי רוב במחסומים, מוטב היה להמעיט את היסוד הזה, ואת החיכוך הזה בכלל. זה בנוגע לכלל האוכלוסייה ולענישה הקולקטיבית המתמשכת המתרחשת בשטחים.

באשר למחבלים ממש: ראשית, עליי להבהיר שהעובדה שאלימות פלסטינית היא בין היתר תולדה של אלימות ישראלית, אין בה כדי להצדיק ולו במעט את האלימות לכשעצמה. כל האנשים הרצחניים, כל מי שנהנה מדם ומסוגל לרצוח אזרחים, מגונים בעיניי. העובדה שלכל אדם כזה אפשר לעשות ניתוח פסיכולוגי שיסביר למה אצלו ספציפית זה קרה, איננה מורידה כהוא זה מתועבת מעשיו. ובאשר למחבלים הפלסטינים: האתגר הישראלי הוא להתמודד איתם, כפי שמתמודדים עם כל יסוד רצחני בחברה, ולא כאיום לאומי.

ההתמודדות הצבאית הכללית עם בעיית הטרור רעה לכולם. עבור הישראלים, היא מקבעת את התחושה ש"הם חיות אדם", תוך התכחשות ליסוד הרצחני ויסוד האלימות הקיימים בחברה הישראלית עצמה. עבור האוכלוסייה הפלסטינית, היא הופכת את הטרוריסטים לגיבורי תרבות, שכן אלה הם האנשים שמעזים להתנגד לכיבוש. עבור הטרוריסטים היא מקלה את העבודה בגיוס כוחות חדשים, בהגדרת "הצלחה" של פעולה וכן הלאה.

תחת התמודדות צבאית, אני מציע התמודדות משטרתית-פלילית. כפי שמשטרות בכל העולם מתמודדות עם רוצחים סדרתיים, כפי שמשטרת ישראל מתמודדת עם פושעים שרוצחים אנשים שלא על רקע לאומני. אין סיבה שלא להתייחס לטרור כאל בעייה פלילית, ולהשאיר לצבא רק את ההגנה הצבאית על המדינה שהיא הגנה על הגבולות ותשתיות הקיום.

כבר הזכרתי בפוסט אחר, שישנם ערים בארצות הברית שהפשיעה בן כה גדולה, שמספר הנרצחים בהן לשנה עולה על מספר ההרוגים מפעולות טרור בישראל. המחשבה שאפשר לכלוא אוכלוסייה שלמה כיוון שיש בה יסודות רצחניים היא מחשבת עיוועים שלא הייתה מתקבלת בשום חברה אזרחית דמוקרטית. זהו השיבוש הגדול ביותר שנוצר במושגים שלנו כתוצאה מהתייחסות לבעיית הטרור הפלסטיני כבעייה צבאית ולא כבעייה פלילית-אזרחית. אך דווקא כיוון שהטרור מופנה כנגד אזרחים מטעם אזרחים, ראוי להתייחס אליו במישור האזרחי.

מה בנוגע לשב"כ? ובכן, יש לשקול בכובד ראש אם ראוי לקיים בחברה דמוקרטית ארגון צללים. אבל אם כן, הייתי מתנה זאת בכך שהארגון יעסוק בכל האספקטים של הפשיעה האזרחית. ולמען האמירה הברורה: ביום שבו השב"כ יפעיל את אנשיו, משאביו ושיטותיו כדי להילחם בסוחרי נשים, אני אהיה מוכן לקבל את הפעלתו גם כנגד מחבלים. בצורתו הנוכחית, אין לו זכות קיום.

כפי שציינתי בפוסט בנוגע לזכות התנועה החופשית של הפלסטינים (קישור לעיל), אינני תמים לגבי ההשלכות של מעבר מטיפול צבאי לטיפול משטרתי-אזרחי. כמו בכל טיפול משטרתי, לא תהיה הצלחה של מאה אחוזים. אנחנו מסכינים עם עובדת חיים קשה זו בכל הנוגע לפשיעה האזרחית, והגיע הזמן לנרמל את היחס שלנו גם ביחס לפשעי הפלסטינים, שכאמור, אינם מבוצעים על-ידי כל הפלסטינים.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—