נמאסו עליי אנשים שאומרים "אני לא גזען" רגע לפני שהם אומרים משפט גזעני. התופעה הזו היא מסוג הדברים שמעידים על הצלחת-יתר של קמפיין. אני מניח שזה קשור לשואה, אבל לא רק, כי ארצות-הברית בשנות השישים עדיין לא גיבשה עמדה חד-משמעית ביחס לגזענות. בכל מקרה, "גזענות" הפכה מתווית דסקריפטיבית שמתארת עמדה מסויימת, אפילו עמדה לגיטימית (לפחות עד אמצע המאה העשרים) לתווית שיפוטית של הדבר המגונה ביותר. אמרת "גזען", כמו ניצחת בדיון. ומכאן גם: אמרו לך "גזען", אתה מחוייב לדחות את הדברים לפני שתמשיך. התופעה הזו מובילה לשיח שקרי ומגוחך ברוב המקרים, במקום שאדם יוכל לומר "כן, אני גזען" ולהמשיך להגן על עמדתו מאותם שיקולים שהוא מגן עליהם גם כשהוא אומר "אני לא גזען".
כמעט קראתי לפוסט "להחזיר את הלגיטימיות לגזענות". כותרת פרובוקטיבית, שאינני מסכים איתה באמת, כי אין שום דרך שבה אני יכול לראות את הגזענות כלגיטימית. אבל אני חושב שאם הטיעון שדובר עומד להשתמש בו הוא טיעון גזעני, עדיף שלא ידחה את התווית בתחילת דבריו ("אני האחרון שאפשר לקרוא לו גזען, אבל…"). עוד בעייה ששינוי מעמדה של המילה מתווית תיאורית לשיפוטית הוא שבדרך גם המשמעות שלה השתנתה מייחוס תכונות ואיכויות לפי גזע, למשמעות כללית של אפלייה או דיעה קדומה. כך אנו מוצאים אנשים מדברים על גזענות נגד חרדים, נגד הומואים, או נגד תושבי הפריפריה. וזה צד אחר של אותו מטבע, כי ברגע שאנשים חושבים שלגזענות יש מובן כללי של "דיעה קדומה", אז כמעט מתבקש שאנשים יקפצו ויאמרו "אני האחרון שאפשר לקרוא לו גזען", ואולי הם בכלל מתכוונים שהם לא מוכנים שיבטלו את העמדה שלהם כדיעה קדומה נטולת-בסיס אמפירי.
אני לא רואה סיכוי לשינוי בעניין הזה, אבל זו המחשה חדה מאוד לבעיות השיח של הפוליטיקלי קורקט. באורווליאניות מבהילה החלו לחשוב שאם אסור יהיה להגיד מילים מסויימות, אז גם לא יחשבו אותן. נותרנו עם אותם גזענים, עם אותן דיעות קדומות, שבעצם לא יודעים איך לקרוא לעמדה שלהם.
כדי לנסות ולהחזיר אותה למילה תיאורית, יש לזכור ולהזכיר שגזענות איננה בהכרח אפלייה. אפלייה על בסיס גזע היא מסקנה מעשית מן הגזענות, אבל היא איננה הכרחית. אפשר לחשוב, למשל, שהשחורים פחות מוכשרים אינטלקטואלית, ועדיין לא להתנגד להשכלה האקדמית שלהם. "זה יועיל להם פחות, זה קצת פוגע באיכות המוסד שלנו, אבל זה לא אסון גדול". אפשר לחשוב שכל היהודים הם רמאים תאבי-בצע מבלי לשלוח אותם לתאי-הגזים, ואפשר לחשוב שהערבים רוצים לזרוק את היהודים לים, ועדיין לתת להם שוויון-זכויות מלא. האירוניה בהצעה הזו היא שהרבה מן השיח הגזעני שנשמע כיום הוא מפי אנשים שדווקא רוצים להאמין בשוויון התיאורטי של כל בני-האדם, אך עם הגבלות מעשיות על קבוצות מסויימות. היפוך מעניין: גזענות כעמדה אידיאולוגית או (פסאודו-)אמפירית איננה תובעת דרך פעולה או יישום מעשי כלשהו, היא אך גורסת שאונטולוגית ומהותנית היררכיית הגזעים היא כזו או אחרת. בישראל 2010 אנו מוצאים אנשים שדוחים את האידיאולוגיה מכל וכל, ועדיין מבקשים את היישום המעשי, ברוח "נפרדים אך שווים". ההיסטוריה מלמדת שהכזב שביסוד "נפרדים אך שווים" נחשף בסופו של דבר: אם הייתה הפרדה, כנראה שלא היה שוויון.
כדאי בהקשר זה להכניס לדיון את "מסך הבערות" של רולס (יש לי ספק לגבי התאמת המילה "בערות" לתרגום המילה ignorance בהקשרה כאן, אך זוהי המקבילה העברית של המושג בויקיפדיה, ולא עלה בידי לחשוב על תרגום ראוי יותר): האם אנשים מוכנים באופן עקרוני שמעשים של קבוצת קיצון מסויימת תשליך על קבוצת-השתייכות רחבה יותר? האם אנשים מוכנים להימדד על-פי השיוך האתני שלהם ולא על-פי תכונותיהם האישיות? הבעייה היא כמובן שאנשים אינם נוטים להיות כנים בשאלה זו. המקרה הקלאסי הוא אותו מאמר של גאולה כהן שקראתי פעם, ואני מזכיר שוב ושוב כי הוא משעשע אותי יותר מדי [בקצרה: גדעון לוי שאל את אהוד ברק מה היה עושה לו היה פלסטיני, ברק השיב מה שהשיב ועורר סערת-רגע בציבוריות הישראלית; כהן פרסמה מאמר ב"מעריב" שבו טענה שלו הייתה פלסטינית הייתה מבינה שארץ-ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי, ולכן הייתה מהגרת מכאן]. כהן אפילו מוכנה לוותר על "מסך הבערות", וטוענת כי אפילו אם הייתה יודעת שגורלה הוא להיות פלסטינית, עדיין הייתה תומכת בעמדות "התחייה".
אבל ההיסטוריה היהודית עשירה מעט יותר מן המאמר של גאולה כהן, ולכן גם נוכח אנשים שיטענו שגם ב"מסך הבערות" הם היו מקבלים את האפלייה הזו, אנו יכולים להוכיח להם שאין זה נכון. היהודים נלחמו באפלייה. נתן שרנסקי מגדיר עצמו פעיל זכויות-אדם, כי פעם באמת חשבו שהוא כזה, נלחם על זכותם של בני-אדם לנוע בחופשיות ולהתגורר במקום שיחפוצו. אך מאז שהגיע לישראל מסתבר שהוא נלחם על זכותו שלו בלבד לנוע בחופשיות, ולא על חופש-התנועה באשר הוא.
תושבי משגב יכולים להבין לליבם של אותם חברי מועדוני גולף ובוגרי אוניברסיטאות פרטיות שלא רצו לכלול יהודים. "זו לא גזענות", חלילה, אבל יש קונטקסט חברתי מסויים, אנשים שמתאימים למירקם-חיים ואנשים שאינם מתאימים. ואני אומר לכם שהיהודים לא התאימו למירקם-החיים של האוניברסיטאות הנוצריות, ולא התאימו למירקם-החיים של מועדוני החברים שבחדרים אפופי-סיגרים ומקטרות סיפרו בדיחות אנטישמיות! הם ממש לא התאימו, ובכל זאת התעקשו.
היחיד שקונסיסטנטי והיה עובר את מבחן מסך הבערות בהקשר זה הוא הרב כהנא, שהעיר פעם שהוא תמיד תומך באותם מועדונים שאינם מקבלים יהודים. ולכן ראוי שכל תושב יישוב קהילתי שנוסע לחו"ל ונכנס ללובי של מלון יוקרה או למסעדת-יוקרה בלונדון, פאריז או ניו-יורק, צריך לשאול את עצמו אם לפני מאה שנה היו מתירים לו לישון כאן, ואם לא, ואם הוא חושב שבדיקה גזעית-חברתית הקודמת לבחינת תכונות אישיות (או אפילו למבחן הכיס הפשוט), ראוי שישקול אם הוא יכול לשבת שם בין אנשים שנכפה עליהם לקבל אותו. אני יודע שעבורי, לימודים במוסד שבעברו לא קיבל יהודים, שחורים ונשים (בין היתר), הוא בחירה שיש בה גם משום הבעת עמדה לגבי אפלייה כזו בישראל.
זהו, זה המקום שאנו נמצאים בו לגבי הגזענות. את רצף הציוצים שלי על מכתב הרבניות אולי עוד אהפוך לפוסט סאטירי, אם יהיה לי זמן.
עכשיו לשאלה השנייה שמקופלת בכותרת שהענקתי בסוף לפוסט: איך תופעת "אני לא גזען, אבל…" חדרה גם ביחס לפמיניזם. ברור לי שמדובר בשני תהליכים שונים לגמרי, אבל השימוש הרווח של שני הביטויים הללו מעיד שלפעמים, באוכלוסיות מסויימות, בהקשרים מסויימים, פמיניזם הוא פסול כמו… גזענות? הייתכן? נזכיר שעמדה אחת היא אנטי-שוויון ולכן הפכה למאוסה, והשנייה היא חתירה לשוויון, ולמרות זאת הפכה למאוסה. כשמישהו אומר "אני לא גזען, אבל…" אתם יכולים להיות בטוחים שעד סוף המשפט כבר ייאמר משהו מכליל או גזעני. כשמישהי אומרת "אני לא פמיניסטית, אבל…" הסיפא בדר"כ יכולה להתיישב עם פמיניזם, עד שאתה מוצא את עצמך שואל: "אבל למה שלא תהיי פמיניסטית, לעזאזל? מה כל-כך רע בזה?"
אני לא מייחס את התופעה התמוהה הזו ליחסי-ציבור רעים של הפמיניזם, אלא לדומיננטיות פטריארכאלית שהופכת את עצם הקריאה לשוויון למקור-בושה. והדמיון הזה שהתחלתי לחשוב עליו גרם לי להבין עד כמה המאבק לשוויון מגדרי הוא רחוק מסיום, מהישג. אנשים לפחות מתביישים בגזענות, חושבים שאסור להם להיות גזענים גם כשעמוק בפנים הם יודעים שהם כאלה. זה הישג כל-כך מרשים, שאני חושב שצריך להיאבק בו, כדאי שאפשר יהיה לדבר על גזענות. אבל נשים? מי שרוצה זכות על הגוף שלה, או דירוג-שכר שווה, או שיתייחסו אליה לא כגוף בלבד צריכה להתחיל את הטיעון שלה מ"אני לא פמיניסטית…" כאילו שהפמיניסטיות צריכות להתבייש.
אולי, אולי, אולי אני עוד אזכה בחיי לשמוע מישהו אומר, "אני לא שוביניסט, אבל…" עד אז אני אתבייש. בישראלים שיושבים במבואות של מלונות-פאר או באוניברסיטאות יוקרה בתפוצות, אבל מצדיקים את הפרדת הקהילות; בנשים שרוצות פריוולגיות לעצמן אבל לא מוכנות לשלם את המחיר שבתווית האידיאולוגית "פמיניסטית"; ביהודים שמזדעזעים מאנטישמיות אבל שונאים ערבים; באמריקאים שיש להם משנה מאוד סדורה לגבי זכויות פלסטינים או עובדים זרים בישראל, אבל לא מעניינות אותם זכויות של עובדים זרים או תביעות לעצמאות על אדמתם.
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
הנה דוגמא טובה למישהו עם ההגיון הכהניסטי שנמתח על לקצה היכולת:
http://www.twitlonger.com/show/7nhc22
מייד כמובן נזכרתי בשיר מ-Avenue Q:
תודה לשניכם – אין צורך לעשות היכרות, נכון? 🙂
הציטוט של הולנדר – כמו שאר הפנינים שמצאת – הוא כמעט טוב מדי, אבל בכל זאת מתפלק לו משהו שמסגיר אותו: "כיום הוא מבין כי הם צדקו".
לא חוכמה "כיום". כי אז הוא סתם כמו אותם יהודים בכיינים שרוצים להיכנס למועדון של הגויים בניו יורק, ולא רוצים ערבים בבריכה בתל אביב או בגליל. ולכן אנחנו יכולים להמר, לדעתי, שאם הערבים היו מנצחים ב-1948 ועושים ממשל צבאי, אז אלכס הולנדר היה בוכה על זכויות אדם ושוויון.
זה מעניין כי לי מגרד בכפות הידיים לכתוב פוסט על מותה של המילה "אבל".
שפעם אנשים נהגו להשתמש בה רבות כדי להכשיר כל שרץ – "רצח רבין זה דבר נורא, אבל…", "מכתב הרבנים הוא גזעני ומסוכן, אבל…" וכו'
ולהגיד שהיום התבטל החלק הראשון במשפט וישר קופצים לחלק השני של הכשרת השרץ בלי שום צורך אפילו במראית עין של מוסריות. וככה נעלמה המילה "אבל" מחיינו.
אוי, אז עכשיו את חייבת לכתוב את זה. זה בהחלט פוסט שאני רוצה לקרוא.
בוא יבוא
ובעזרת השם היום. כלומר הלילה, אחרי שאחזור מבאר שבע.
מעניין שאתה מאשים את הפוליטקלי קורקט. משהותי בארה"ב התרשמתי שלפחות באקדמיה השמאלנית שם, הפוליטקלי קורקט מבטא רצון אמיתי להשתחרר מסכמות חשיבה שהופנמו עמוק מאוד במשך שנים של סוציאליזציה.
החסרון של הפוליטקלי קורקט הוא אכן החסרון שב"אני לא גזען" – החשש שזוהי תחבולה למירוק המצפון ולהמשך הגזענות רק באדרת אחרת.
היתרון הוא שהפרקטיקות האלו מבטאות ומטמיעות רצון בשוויון. כלומר, לא תמיד מדובר במירוק. כשחזרתי ארצה הגעתי למסקנה שאני מעדיף בהרבה את משטרת המחשבות העצמית של שמאלנים באמריקה, כי היא לפחות מבטאת את ההבנה שהגזענות נטועה בנו עמוק ומאיימת עלינו גם אם אידיאולוגית אנחנו ליברלים למהדרין. כלומר, הבנה שאימוץ אידיאולוגיה ליברלית אינו מספיק כדי להפסיק לחשוב ולפעול באופן שאינו ליברלי. מבחינה זו, ראיתי באובססיביות של האמריקנים לגבי מילים נסיון לומר "אני גזען, אבל אני לא רוצה להיות כזה".
לגבי אני לא פמיניסטית, לפעמים האמירה הזו מבטאת רק אי-הבנה לגבי מה היא פמיניסטית. יש החושבות שפמיניסטיות טוענות שנשים הן כמו גברים. יש נשים רבות שחושבות שאין סיכוי שזה נכון, ואמנם מגיע להן שוויון זכויות, אך אין הן רוצות לאבד את הנשיות שלהן (מה שהיא לא תהיה).
פעמים אחרות מדובר בחוסר השכלה\הבנה לגבי היקף השוביניזם והשפעתו הרחבה. נשים רבות חושבות שפמיניסטיות מתלוננות שלא בצדק, ובעצם אישה שממש רוצה תצליח להשיג כל מה שהיא רוצה. כלומר, הן מזהות פמיניזם עם גישת "אכלו לי, שתו לי", וחושבות שזה מחליש אותן להיות כאלו.
אגב, כמו ב"אני לא גזען", רבות מה"אני לא פמיניסטית" תומכות במרבית הטענות והשאיפות הפמיניסטיות.
השאלה החשובה היא האם הגזען אומר את מה שהוא התכוון לומר ממילא, או עושה את מה שהתכוון לעשות ממילא, ורק מוסיף את הקדימון 'אני לא גזען' – או שיש כאן גם השפעה על מה המציאות, מעבר להסתייגות.
אני סבור שההדרה הזו של הגזענות מהדיון היא סופר-חשובה ומשמעותית. מצד אחד, היא מה שנשחק בישראל בשנתיים האחרונות ולכן המצב כאן כל כך מפחיד – ומצד שני, השאריות שלה הן הדבר היחיד ששומר עלינו עדיין.
הדוגמא הקלאסית היא דרוקמן. הרי הסיבה היחידה שהוא לא חותם בשתי ידיים על מכתב הרבנים, ושהוא טורח לעשות הבחנות בין 'ערבי טוב' ל'ערבי רע' – והופך את המכתב הזה מתועבה גזענית לסתם פרסום פשיסטי אולטרה ימני סף-גזעני – היא שהוא עדיין חושש להצטייר כגזעני.
במילים אחרות, כשאתה אומר 'אני לא גזען אבל', אתה פשוט לא יכול להוסיף בקצה 'צריך הפרדה על רקע גזעי'. לחוסר הלגיטימציה יש משמעות דיסקורסיבית – היא מגדירה מה אפשר להגיד ומה אי אפשר להגיד, ורבנו פוקו יגיד גם – מה אפשר לחשוב ומה אי אפשר לחשוב.
אני מגיב ליוסי ונדב ביחד, כי אני מוצא קשר בין התגובות שלכם, ותודה לשניכם.
אכן – אחת הבעיות של הפוליטיקלי קורקט היא הפער בין אלו שמאמצים אותו באקדמיה מתוך מודעות, לבין הגלישה/השפעה שלו בשיח פופולרי.
כשמישהו אומר "אפריקאי-אמריקאי" אבל בראש שלו חושב "כושי מזדיין", אז משהו בי מעדיף שהוא היה אומר "כושי מזדיין" כדי שנבין איפה הוא נמצא ומה המשמעות האמיתית של העמדות שלו, למשל לגבי ביטוח בריאות.
אבל מצד שני, יש סיכוי, אולי, שהבן שלו או הנכד שלו, שגדל בעולם שבו אסור לומר "כושי מזדיין" גם לא יחשוב את זה, ובזה שאסרנו מלאכותית על אנשים שחושבים את זה להגיד את זה, הבאנו להתקדמות.
החשש שלי תמיד הוא שאולי זה לא באמת ככה. ושיום אחד הבנים או הנכדים יתקוממו על זה שלא מרשים להם להגיד את מה שהם חושבים, ואז זה יתפרץ בכוח מבהיל.
לגבי הפסקה האחרונה, על הפמיניזם – התחלתי בעצמי לכתוב פוסט עם הטיעון הזה בדיוק ולא הצלחתי לסיים אותו, כי התחלתי להסתבך עם טיעונים ארוכים ומורכבים מדי (מעולם לא הייתי טובה כל כך בכתיבה אקטיביסטית. הרבה יותר קל לי עם כתיבה אישית). אני שמחה לראות שעוד מישהו חשב על זה והצליח להעביר את מה שאני לא הצלחתי.
תודה רבה, זה טוב לשמוע.
ועוד משהו, הרעיון לפוסט הזה הגיע אחרי הסיפור של אומניות הפיתוי ואחרי ששמתי לב שגם אני חטאתי לא מעט עם האמירה "אני לא פמיניסטית, אבל…" כאילו כדי להצדיק או לכסת"ח את עצמי לפני שאגיד משהו על שוויון בין גברים לנשים. עד שנפל לי האסימון שכן, אני בעצם כן פמיניסטית ואין שום סיבה להתבייש בזה או לתרץ את זה בשום דבר.
ואני בניגוד לך ליז, כשאני אומרת "אני לא פמיניסטית אבל" זה בגלל שאני לא יכולה לסבול את ההתנהלות של הפמינסטיות (לפחות אלו שמובילות את השיח הפמינסטי ברשת).
הקו האלים והלא סובלני שהן לוקחות מעורר בי חלחלה כל פעם מחדש.
וככה למרות שכל מהות קיומי היא פמינסטית אני מנסה לייצר בידול. בבחינת אל יהא חלקי עמכן.
אחד השיעורים החשובים שקיבלתי על פמיניזם מקופל בכותרת של אנתולוגיה מצויינת שנקראת: Feminisms. ברבים.
יש המון סוגים של שמאלנים, כולל כאלה שאני לא סובל. ואני בטוח שבקשת הרחבה שבין פואד בן-אליעזר לבין קומוניסטים אינטרנציונליסטים או לחלופין ליברלים קוסמופוליטיים שמסרבים לשיר "התקווה", יש גם כאלה שמעוררים אצלך חלחלה. ולמרות זאת אנחנו מזדהים כשמאלנים, בעיקר כדרך להדגיש שאנחנו לא ימניים.
וככה אני חושב על פמיניזם. בין פמיניזם לשוביניזם, אם אני חייב לבחור באחת משתי הקטגוריות, אז א'. חילוני או דתי? א'. ימני או שמאלני? ב'.
באמת שקטונתי מלמד משהו על פמיניזם, אבל בכל זאת, הייתי מציע לשקול את התווית כדיכוטומיה שבין שוביניזם לכל מה שאיננו שוביניזם, הגם שיש סוגים של פמיניזם שלא מקובלים עלייך.
בהקשר הזה אשתף משהו שאני מבין ככל שאני נובר בשיח הפמיניסטי בבלוגוספירה.
בעיניי, לדבר על פמיניזם היום זה קצת כמו לדבר על ציונות, במידה מסויימת זה נורא אנכרוניסטי. השיח של "הפמיניסטיות", אותן אלו שאולי ליז ואסתי גם קצת לא מרגישות בנוח להכליל את עצמן עימן דומה מאוד לשיח של אם תרצו על "ציונות", כאילו עוד שניה המדינה מתפוררת (או ישללו את זכות ההצבעה לנשים). ובדיוק כמו בעניין הציונות, יש פוליטיקאיות קטנות מן הצד הפמיניסטי שמבקשות לשמר שיח שכבר מזמן היה צריך לעבור מן העולם בשנות ה70, במקום לפתח את השיח ולמצוא שפה חדשה (ובמילים אחרות: היינו אמורים להיות כבר מזמן בשלב שאחרי כן ציונות או לא ציונות , מה קוראים אותו בלעג פוסט-ציונות, ועדיין יש מי שמתעקשים לשמר את השיח הנבוב הזה. כנ"ל גם לגבי שאלת הכן או לא פמיניזם).
באופן אישי הגעתי למסקנה שבפעם הבאה שאחת מאותן פמיניסטיות, מבלי לנקוב בשמות או ללנקק לבלוגים, תגיד לי שאיני פמיניסט עליי לנחור בבוז כפי שאני נוחר בבוז כשאיזה תומך אם תרצו יגיד לי שאיני ציוני. ולבנות, עצתי לכן אם שואלים אתכן אם אתן פמיניסטיות היא לשאול בחזרה: "מה זה פמיניזם?". קודם שיחליטו על זה בינן לבין עצמן, ואז שיבקשו מכל השאר תשובה באיזה מחנה הן או הם.
תגובה ליואב למטה יותר.
אסתי, לזה בדיוק התכוונתי. היום כשמדברים על פמיניסטיות, לאנשים יש איזו תמונה בראש של אמזונה לוחמנית, שארית אישה ששונאת גברים ולא מגלחת רגליים, שכל תכליתה היא להיות פמיניסטית זועמת ולעשות דברים פמיניסטיים זועמים כאלה, כמו לשנוא גברים ולא לגלח רגליים. נוצרה איזו דמות של מפלצת שכולם מפחדים ממנה, כשבפועל הסוג הזה של פמיניסטיות מהוות אחוז קטן עד פצפון מהאוכלוסיה (אם בכלל). גם לי היתה את התמונה הזאת בראש ובגלל זה גם אני עשיתי את הבידול, אבל האמת היא שפמיניזם, בבסיסו, הוא פשוט תפיסה לפיה לגברים ולנשים מגיע שוויון זכויות והזדמנויות, ללא קשר למגדר. לקח לי זמן להבין ולקבל את זה, אבל עכשיו כשהפנמתי, אני לא רואה צורך לדבר במושגים של אנשים אחרים. כשאני אומרת שאני פמיניסטית, אני מתכוונת שאני פמיניסטית על פי התפיסה שלי (ושל רוב הפמיניסטים/ות) של המושג פמיניזם.
ולכן, בעצם העובדה שאני מדברת על ערכים הומנים – פמיניזם כלול בזה.
ואריה – אני ממש לא מגדירה עצמי כשמאל אלא כסוציאליסטית, ובאמת שאני גם לא מגדירה את עצמי בכלל – כל הזמן מגדירים אותי.
כלומר התווית שמאלנית ניתנת לי בידי אחרים.
והנה קישור לספר:
http://ukcatalogue.oup.com/product/9780192892706.do
אחלה פוסט.
יואב – הטענה מובנת, אך אינני מקבל אותה משני צידי המשוואה.
מצד הפמיניזם – אני חושב שאנחנו רחוקים מאוד מלהודיע שהמאבק הוכרע. מצטער, אנחנו עוד לא שם. לפני שנתיים-שלוש בלבד, אנשים עוד שאלו אם אישה יכולה לכהן כנשיאת ארה"ב. התשובה לבינתיים היא שלא. אולי היו סיבות אחרות, ענייניות יותר להעדיף את אובמה (שהגיע עם מטעני קיפוח משל עצמו), אבל נכון להיום בראש "הדמוקרטיה הגדולה" עוד לא עמדה אישה. בבחירות האחרונות, הקמפיין נגד ציפי לבני התבסס על הנשיות שלה. רוב הציבור עדיין לא הפנים שאישה יכולה לכהן בכל תפקיד בדיוק כמו גבר, ועוד יותר עצוב להבין שעצם השאלה או הטלת הספק היא לגיטימית בעיני רבים. מספר הנשים בכנסת לא מתקרב אפילו לייצג את חלקם בציבור. הגוף המשפיע ביותר על הפוליטיקה והחברה בישראל – צה"ל – נשלט על-ידי גווארדיה גברית, וזה לא הולך להשתנות בימי חיי. הייתי מאוד נזהר, ואני משתדל להיות עדין כאן, מלהודיע שמנקודת המבט שלך כגבר, הכל בסדר ויש שוויון. ויש עוד הרבה נתונים וטיעונים שלא הזכרתי כאן, אבל נסתפק בזה.
הפנייה שלך ל"בנות" (כי הן ילדות, כמובן, לא בני-אדם שווים שאפשר לפנות אליהם גברים ונשים כאחד), פסולה גם היא. למה אני צריך לבקש ממישהו אחר שיגדיר לי מה זה פמיניזם כדי להחליט שאני פמיניסט? אם מישהו ישאל אותך אם אתה יהודי, אז תגיד לו "מה זה יהודי?" לפני שאתה משיב, או שתענה על-פי ההבנה שלך?
מצד הציונות – אני חושב שהביקורת של "אם תרצו" אינה במקומה מכיוונים אחרים.
במקום "לנבור" בשיח "נבוב", הייתי מציע לך לקרוא ספרים, לגלות שיש כבר שיח פוסט-פמיניסטי, שמתייחס בביקורת למטרות ואפילו להישגים של התנועה הפמיניסטית. אז תגלה שיש גם פמיניסטיות שטוענות את הטענה שאתה טוען (מבלי לנחור בבוז), ושיש גם תשובות ראויות לביקורות הללו.
ברור לי שעוד אין שוויון מלא. כשם שברור לי שהמדינה הציונית עוד לא סיימה לטפל בכל האיומים, ושבמידה לא מבוטלת האיום האיראני (למשל), או הפלסטיני, הוא אכן איום. אלא שלדבר היום במונחים של ציונות כן או לא קצת מחמיץ את המטרה עכשיו כשהוקמה מדינה ליהודים והיא עומדת על רגליה. זה לא שאין מקום לשיח על הציונות או על פמיניזם, זהו שיח מאוד חשוב ומאוד רלוונטי, אלא שהשיח עצמו הוא נבוב ורדוד כי הוא מדבר על בעיות של היום במונחים של לפני כמה עשורים.
אני אחדד משהו שאולי לא הבהרתי דיו: אני יודע שיש פמיניזם תרבותי ופמיניזם רדיקלי ואפילו פוסט-פמיניזם שהוא בכלל, ככל פוסט, מושג רחב שיש בו המון תת-זרמים ומייצג יותר גישה מאשר משנה סדורה. העניין שניסיתי להגיד הוא בדיוק זה: יש מי שמנכס את הפמיניזם בדיוק כפי שיש מי שמנכס את הציונות. אם תרצו מייצגים הרי רק גישה אחת, מאוד פשטנית, של הציונות, ומנסים להפוך את הניאו-ציונות הזו לדרך היחידה שבה אדם יכול להיות ציוני. אתה איתם או שאתה נגדם. ההקבלה אני מניח מובנת. ואני מסרב לשחק במשחק המפגר הזה, גם עם אם תרצו וגם עם אותן בלוגריות. הנחירה בבוז היא נוכח אותו נסיון לנכס את הציונות או הפמיניזם – שתיהן תנועות שבתוכן מתקיים שיח ער – עם השקפה מאוד צרה של המושג; לא נוכח השיח הפמיניסטי בכללותו.
הפניה שלי הייתה לבנות (בנות זה ילדות? אולי אצלך, לא אצלי לפחות) מפני שהן אלו שהעלו את הנקודה שקשה להן להתייחס לעצמן כפמיניסטיות כאשר שאלה זו מופנה להן מצדן של נשים. ואני חושב שזו הערה לגיטימית בהקשר זה: אם מישהו שואל אותי אם אני ציוני, זה לא יעזור אם אני אגיד שאני חושב שאני ציוני, אם ציוני שלו וציוני שלי זה לא אותו ציוני. זה שיח של "מרגיש", של אני חושב שאני ציוני או אני מגדיר את עצמי כציוני (ציוני הוא כל מי שמגדיר עצמו כציוני), אבל אם לשנינו אין את אותה ההגדרה – השלב הבא יהיה שהוא יגיד לי שאני איני ציוני (כי אני תומך בהחזרת השטחים) או שאיני יהודי (כי אולי אמי אינה יהודיה). לכן בשלב הראשון אני רוצה לבסס שפה משותפת עם מי שמבקש לדעת באיזה מחנה אני, ולשם כך אני חייב לדעת ראשית כיצד הוא תופס את הציונות או את הפמיניזם (ואז אני יכול להתווכח איתו על כך).
בקיצור, אני אומר מה שמלמדים בכל קורס בסיסי בשיטות מחקר: אני ראשית רוצה לדעת מה ההגדרה שלך (ובתוך כך תשובה אחת אפשרית היא "מה שמרגיש לך כיהודי", אבל אני בספק אם זה מסוג התשובות שיתקבלו בהקשר של השיח שאנו מדברים עליו).
שוב, אני חושב שיש הבדל מאוד גדול. "אם תרצו" נלחמים על זה שהשוליים לא חושבים כמו הקונצנזוס, ויש מקום לומר להם: שבו בשקט, גם ככה כולם חושבים כמוכם, ואל תפריעו לשיכבת אינטלקטואלים קטנה לחשוב אחרת מכם.
לשים באותה סירה את הפמיניזם, זה להפוך את עצם הדיון הפמיניסטי כלא-לגיטימי, ולמרות שאתה טוען שאתה מדבר על קבוצה מסויימת, אתה שב ואומר "הפמיניזם", כאילו הבעייה היא של האידיאולוגיה כולה.
כשפונים לחבורת נשים כ"בנות" זה פטרוני ומאצ'ואיסטי, כן. חבורת גברים שעומדת ביחד לעולם לא תהיה "בנים", אלא "גברים" או "חבר'ה". וכשאני שומע "בנות" אני מיד נזכר בזוועתון ההוא של אסי דיין.
תראה, אולי אצלך זה פטרוני ומצ'ואיסטי ואז באמת טוב שאתה לא משתמש במונח "בנות". אני לרוב קורא גם לחבורת "גברים" – "בנים". אני מאוד אוהב להשתמש ב"בנים" ו"בנות", זה עדיף בעיניי על נשים וגברים (כי זה מעלה שאלות מגדריות) או זכרים ונקבות. אתה מבין על מה אני מדבר כשאני מדבר על לנחור בבוז כשאנשים שלא משתמשים באותם הגדרות מנסים לנהל דו-שיח? זה לא מוביל לשום מקום.
ברור שיש הבדל גדול בין המטרות של אם תרצו לבין אותן בלוגריות (וזה אכן תלוי בין השאר בשאלה עד כמה הם חלק או לא מן הקונצנזוס). אך בעוד המטרות שונות, הטקטיקה והשיח זהה.
"ולמרות שאתה טוען שאתה מדבר על קבוצה מסויימת, אתה שב ואומר "הפמיניזם", כאילו הבעייה היא של האידיאולוגיה כולה." – על זה בדיוק אני מדבר. זה לא אני זה שמנכס את כל האידיאולוגיה רבת הפנים הזו לקבוצה מסויימת, זה מה שהקבוצה המסויימת עושה (כמו אם תרצו! אותה טקטיקה וצורת שיח אך לא אותה מטרה…), ואת זה אני מנסה לפרק.
אני גם לא שם את הפמיניזם באותה סירה עם אם תרצו, אלא באותה סירה עם הציונות. אולי בגלל זה חוסר ההבנה שלך. שנינו מסכימים שאלו הן אידיאולוגיות לגיטימיות, נראה לי. אני רק לא חושב שלסירת הציונות יש נהג אחד כפי שמציגים אם תרצו, וכך גם לסירת הפמיניזם.
בתגובה הראשונה שלך, הציטוט הוא "ולבנות, עצתי לכן", וזה אכן נשמע לי כמו שילוב פטרוניסטי מנצח. גם "בנות", גם מחלק עיצות. אבל ל"בנים",שאתה טוען שאתה משתמש בביטוי הזה דרך-קבע, לא נתת עיצה. אולי בנים לא צריכים עיצות, אולי הם מספיק חכמים להבין לבד. אבל כשאתה נותן את העיצה רק ל"בנות", אז כן, זה נשמע כאילו שרק בנות שואלים אם הן פמיניסטיות או לא, ושהן לא מספיק חכמות לענות לבד, אז צריך גם לעזור להן ולהגיד להן מה לענות.
ואילו אני, אם שואלים אותי אם אני פמיניסט, אני אומר שכן, בלי עיצות ובלי הגדרות, ואם מישהו מבין מזה משהו לא-נכון לגביי, אז זאת בעייה שלו, לא שלי.
עכשיו, אתה טוען שזו קבוצה שמנכסת ושזו אותה טקטיקה כמו "אם תרצו". מה מוכיח שזו איננה אותה טקטיקה? שאין לך "אם תרצינה" להביא כדוגמה. אתה מדבר על "בלוגריות", על "פוליטיקאיות", אבל לא על ארגון שכל אחד בישראל שמע עליו. כל אדם שעוקב אחר החדשות בארץ, יכול להגיד לך מי זה אם תרצו, ולנקוב בשמות שני הפעילים המרכזיים שלהם. אין ארגון אחד כזה לפמיניסטיות, וממילא אין שום ניכוס. השיח הוא מגוון ועשיר, עם תפיסות לוחמניות, מהותניות, אגליטריות, אנדרו-צנטריות, פוסטמודרניסטיות, ליברליות, סוציאליסטיות, קוויריות וכל דבר אחר שאפשר לצרף לזה.
אם אתה מרגיש שיש ניכוס, אני חושב שהבעייה היא אצלך. ממש אין צורך לפרק, הפמיניזם הוא רב-גוני, מבוזר ומפולש כבר עכשיו.
היו כאן בנים שקבלו על כך ששאלו אותם אם הם פמיניסטיים?
וגם אין אם תרצו לבדם. יש גם גדעון סער, והפורום המשפטי למען ארץ ישראל וכו וכו וכו. זה אותו שימוש, זה שאין פרוטוקול מסודר מאחורי זה לא סותר את הטענה.
הפמיניזם אולי רב גוני, אבל השיח הפמיניסטי ברשת הוא חד-גוני.
מסתבר שגם אסתי ("אני בניגוד לך ליז, כשאני אומרת "אני לא פמיניסטית אבל" זה בגלל שאני לא יכולה לסבול את ההתנהלות של הפמינסטיות (לפחות אלו שמובילות את השיח הפמינסטי ברשת). הקו האלים והלא סובלני שהן לוקחות מעורר בי חלחלה כל פעם מחדש.", וגם ליז ("אסתי, לזה בדיוק התכוונתי.") מרגישות שיש ניכוס.
כך שזה לא בעיה שלי. אבל אני מבין שאתה מחפש להתנגח, אז בזאת אסיים את תגובותיי בבלוג זה.
והרי גם אתה כתבת על תופעת ה"אני לא פמיניסטית, אבל". מה קרה, זו לא אמירה של גברים? מדוע לא כתבת "אני לא פמיניסט, אבל"?
ואם לצטט: "כשמישהי אומרת "אני לא פמיניסטית, אבל…" הסיפא בדר"כ יכולה להתיישב עם פמיניזם, עד שאתה מוצא את עצמך שואל: "אבל למה שלא תהיי פמיניסטית, לעזאזל? מה כל-כך רע בזה?""
מה, השאלה שלך לנשים אינה מתנשאת? מדוע היא מופנית רק לנשים?
פינגבק: גזענות ותקשורת: על המורליזציה של הנורמה « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ
פינגבק: כלכלה היא מדע, לא כן עמדה פוליטית « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ
פינגבק: הבעייה בערב עיון על תורת המלך « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ
פינגבק: חשבתי שאתה בהודו | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ