זמן שנשאר

שלל אמירות מעניינות על זמן ואין די זמן לקרוא את כולן, להרהר בהן, לכתוב עליהן ועליו. אז אפתח בקישורים:

– מרגוליס, "השעון כפי שסיפרתי לבני", לא רואה בעיניים, 21 באוקטובר, 2010.

– מיטל שרון, "איטיות, השתהות, מתינות, סחבת", הסיפור האמיתי והמזעזע של, 9 בדצמבר, 2010.

– קרן שפי, "בורגנות הזמן ובורגנות הכסף", הסיפור האמיתי והמזעזע של, 16 בדצמבר, 2010.

– איילת עוז, "על בורגני-כסף ובורגניות-זמן", ללא אליבי, 19 בדצמבר, 2010.

במרכז האוניברסיטאי לערכי אנוש של פרינסטון שאני חבר בו השנה, חברה גם דוקטורנטית שכותבת על ה"פנאי" כמושג פוליטי, ומעט אחרי שקראתי את הפוסט הנ"ל של מרגוליס, הייתי צריך להגיב לפרק שלה במסגרת סמינר הדוקטורנטים של המרכז. בנוסף לציטוט המועיל של מקלוהן, הוספתי הערות על סמך הספר של טוד ראקוף, שתרגמתי פעם עבור קוראי הבלוג מן ההקדמה שלו.

המושג "בורגנות" מועיל ביותר משום שהוא מעמיד את הדברים בקונטקסט המודרני, יחסית-חדש שלהם. "פנאי" כמושג תרבותי שיש למלא אותו הוא חדש יחסית. ובחברה צרכנית שבה יש אנשים שמבקשים למלא את הזמן שלהם, קמים נותני-שירותים, בדרנים, תומכי-תחביבים, מורים ומדריכים המציעים פעילויות בהן ניתן למלא זמן. אך מהר מאוד חלק מהפעילויות האלה הופכות ממשהו שנועד ליצוק תוכן ב"זמן הריק", לצורך בפני עצמו, שיש לפנות זמן כדי לעשות אותו, גם אם בלחץ, גם כשאין זמן. שיעור יוגה, כדוגמה סטריאוטיפית. או למשל, הסיבוב שעברה תרבות האוכל מעקרת-הבית המבשלת, למזון-אינסטנט או טייק-אוואי עבור אשת-הקריירה שאין לה זמן לבשל [ובהמשך להיבט המגדרי שהיה עיקר הפוסט של איילת: שאין לה זמן לעמוד במטלותיה], ומשם אל תרבות ה"פודי", כתגובת-נגד למזון המהיר או המוכן מראש, ההופכת את הבישול כהנאה המבוצעת בשעות הפנאי, ואז שוב הופכת להכרח, גם כשאין זמן, כי כולם כבר מבינים באוכל, והאורחים יצפו להשקעה שכזו.

כך שלכל הפחות יש מקום לתהות על הפנאי כצורך, ועל פעילויות-פנאי כצורך, ובעיקר על ההבדל ביניהם. בהקשר הפוליטי-חוקתי של אותו מאמר שהגבתי אליו, העסיקה אותי בעיקר שאלת הפער בין זכות לצורך, וההגדרה המדוייקת של כל אחד מהן – כהגדרה פוליטית-מעשית, אך כזו שנגזרת מתפיסה פילוסופית מופשטת של כל אחת מהן. הפער הזה מחזיר את הדיון לשאלת הבניית הזמן על-ידי החוק, שעולה בספר הנ"ל של ראקוף, ומיד מעלה שתי שאלות נוספות (שבדומה לשאר השאלות שאני פותח כאן, אין לי כוונה להשיב עליהן ברשימה בודדת, ואולי בכלל): במה ראוי לחוק להתערב ועד כמה? (דיון מעניין בסוגייה עם דוגמה מאוד אחרת ראו אצל רון ניולד – איבדתי אותו כשהוא קישר את הדיון לאיסלמופוביה באירופה, אבל הדיון בחוק הוא מעניין); איך מחלקים משאבים על-פי חוק (והכרה בזמן כמשאב הופכת שוב את המסגרת של הדיון כפי ששפי הציבה אותו למעניינת ורלוונטית במיוחד).

הרעיון שזמן הוא משהו שניתן להבנות וליצור על-פי חוק הוא בה-בשעה עתיק ומהפכני. בשבוע שעבר נפטר פרופ' שמריהו טלמון, מגדולי החוקרים של מגילות מדבר יהודה, שהיה סמכות ראשית בחקר לוח-השנה בקומראן, שאת כיתתה הוא סירב לזהות עם האיסיים וכינה אותם (על-פי המגילות עצמן) "באי הברית החדשה". ציטוט קצר מתוך אחד ממאמריו הרבים ימחיש את עמדת הכת (אותה הוא ראה כאחידה, דומני) לגבי לוח השנה:

האשמה של השחתת זמני המועדים שהטילו המחזיקים בלוח החמה בדבקים בלוח הלבנה אכן תופסת בעיתוי החגים וראשי החודשים. כאמור להלכה תאריכיהם זהים בלוח החמה כבלוח הלבנה, משום שנקבעו מדאורייתא, אבל לרוב הם חלים בהם בימים שונים של השבוע. לא כן הדבר בשמירת יום השבת. ימי השבתות חלים אמנם בתאריכים שונים בשנת החמה ובשנת הלבנה, אבל אינם נבדלים בעיתוים הבסיסי, שהרי בשניהם יום השבת יהיה לעולם היום השביעי שבשבוע. ומה שדיני השבת של העדה נבדלו לחומרה מהלכות השבת של כנסת ישראל, כגון בכמה וכמה איסורים שפורטו בפסקה "על השבת" במגילת ברית דמשק, אינו משפיע על העיתוי הקבוע של השבת ביום השביעי של השבוע… לכן באתי לקבוע כי באי הברית החדשה נפלגו מכנסת ישראל במה ששמרו את השבת מבוקרו של היום עד לבוקר היום שלאחריו, ואילו הללו שמרוהו מן הערב שבמוצאי היום השישי עד לערב שבמוצאי היום השביעי…

מסתבר כי חברי עדת היחד סירבו לאמץ לעצמם את השינוי הרדיקלי בחישוב מערכת הזמנים, דבקו בלוח החמה, והמשיכו "לשמור את יום השבת כפרושה" מבוקרו של יום עד לבוקר שלמחרת, "כמצות באי הברית החדשה הראשונים". סברה זו נסמכת על שיקולים משיקולים שונים. כאמור, לא מצאנו אזכור של "ערב שבת" או של "מוצאי שבת" במקרא… ("שמירת השבת על-פי הפרשה 'על השבת' במגילת ברית דמשק: מן הערב או מן הבוקר?" מגילות א עמ' 75, 79).

הויכוח על שמירת שבת כציוויה מעיד על תפיסה שיש זמן מסויים שהוא נתון בטבע, ושצריך לגלות אותו או ללמוד אותו על-פי הכתוב, ולא על-פי התבוננות בטבע. שמירת השבת שלא במועדה כמוה כחילול שבת. השבת נתפסת כאן כתופעה אינהרנטית לטבע, שבני-אדם אינם יכולים לקבוע אותה אחרת, כפי שיש המציעים, למשל, להרחיב או לשנות את סוף-השבוע בישראל. כמובן, שהצעה לשינוי תיחום שבוע העבודה מתייחסת לדברים שונים לחלוטין משמירת שבת, אבל ההבדל הזה איננו מתחיל או נגמר בהבדל שבין קודש לחול, פנאי ופולחן. זהו הבדל מהותי לגבי תפיסת הזמן והבנייתו על-פי חוק (ואולי יש בזה גם להעיד על הבדל בין פירושו של מתתיהו צבת למצוות השבת, לבין התפיסה של עדת היחד, ואולי של אחרים נוספים בעת העתיקה).

זו הייתה דוגמה ארוכה, שכנראה מעניינת רק אותי, שממחישה על-דרך הניגוד את תפיסת הזמן, או אולי תפיסות-הזמן האפשריות, שיש בתקופתנו. בלי ועם קשר, אני אספר שאתמול נתקלתי במקרה בפוסט שכתבתי בשנה שעברה בתגובה לדיון נוסף על חלון ההזדמנויות הנסגר של פתרון שתי-המדינות. סוגיית הזמן ביחס לסכסוך היא מעניינת בפני עצמה, וחבל לסבך את הפוסט ולהרחיב עליה כאן. העובדה שהפוסט יכול היה להיכתב היום מילה במילה כפי שנכתב לפני יותר משנה, הזכירה לי אנקדוטה. בהרצאה שנשא בפרינסטון גרשון בסקין ב-10 בנובמבר 2009, הוא אמר שהוא כבר אומר את זה יותר מעשרים שנה, אבל הפעם באמת נגמר הזמן וחלון ההזדמנויות לפתרון הסכסוך עומד להיסגר. הערכתי, לכל הפחות, את מידת השכנוע העצמי שבה אדם יכול לספר לעצמו במשך עשרים שנה שהזמן אוזל.

חזרה לזמן כפנאי וזמן כעבודה: כנראה שאין זה מפליא שבתרבות האמריקאית הוורקוהולית שאני מוקף בה, פנאי נהפך ל"צורך", למשהו שצריך לעגן ביומן, ולדאוג "לפנות זמן" כדי שהוא יהיה. הנוהג הזה נוטל את העוקץ של פנאי, מזמן פנוי לזמן שעושים בו משהו, ואולי ידרוש פינוי משאבים נוספים לפנאי מן הפנאי, כלומר זמן של מנוחה ממשית. ועדיין, ברור לי שיש אנשים שיכולים להרשות לעצמם "פנאי" מן הסוג שאיננו פנוי, כלומר "תרבות-פנאי", ופנאי ממשי של מנוחה, בעוד שאחרים אינם יכולים "לפנות זמן" מן היומן שלהם, כי הוא עמוס בדרישות של העבודה. אלה יכולים להיות, במקרה הטוב, "בורגני הכסף", שאין להם זמן, אך התביעה מזמנם מתוגמלת, לאלה שאין להם זמן ואין להם כסף, שעובדים קשה מבלי שיוכלו ליהנות מתרבות של פנאי. נניח שיש הסכמה על סיבה והצדקה, האם יש דרך לעגן עבור האחרונים את הזמן בחוק, מבלי שהוא יעוגן גם עבור הראשונים (בהנחה שזוהי בחירה שלהם, ועיגון בחוק יפגע בזכויותיהם לעבוד שעות מוגזמות תמורת שכר גבוה מאוד)? נוסיף לזה את הבעייה שמרגע שנותנים למישהו זמן פנוי, אפילו בחוק, אין לדעת מה הוא יעשה איתו, והוא עשוי ללכת לעבוד בעבודה אחרת, ומאמצי החוק מעלים חרס. לבסוף, חזרה אל שאלת מגבלות הראוי בחוק. העובדה שאנשים "מפנים זמן" ביומן שלהם, פירושה שהם קובעים לעצמם חוק, ומבנים את הזמן שלהם על-פי רצונם ועל-פי חוקיהם הפרטיים, שיכולים להיות מחייבים לא-פחות (ומהיבטים מסויימים אף יותר), מן החוק הכללי, המושת עליהם מן החוץ. אף זו הבניית זמן על-ידי חוק, ללא התערבות פוליטית של המחוקק. היא מועילה כדוגמה לקשר נוסף בין הזמן לחוק, וכן כדוגמה לדברים שהחוק צריך להניח להם, ולאפשר לאנשים ליצור את הנהגים והכללים של עצמם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s