וכל דבר אחר שנתפס אצלנו בסלחנות בתור חיים: בין נבוקוב ללוין

צינצינאט, גיבור "הזמנה לגרדום" מאת נאבוקוב, שיודע שהוא נידון למוות אך אינו יודע את התאריך, הוא מחווה מודעת לקפקא, כמו המשכו של יוסף ק', לאחר שניתן גזר הדין. הוא גם אמירה חריפה על המצב האנושי, בהיותנו נידונים למוות שאינם יודעים את יום ביצוע גזר-הדין.

אל ההחלטה לדחות את ביצוע גזר-הדין של וורן היל נלווה תאריך חדש. היל לא נשאר במצב של אי-ידיעה כמו צינצינאט, אף כי שאלת הידיעה וההבנה הופכת למורכבת יותר אצל אדם בעל איי.קיו 70. את הקשר בין המעשה של היל, גזר הדין שלו ומצבו השכלי מעלים בגלל המצב החוקי המורכב, כמעט עד אבסורד, בנוגע לדיני מוות, בעוד שברוב המדינות המתקדמות, הטאבו על זכות החיים, שאיננו מתיר אפילו למערכת המשפט להפר אותו, הוא מובן מאליו ואיננו תלוי ביכולות אינטלקטואליות, קוגניטיביות ואחרות. כמו בדברים אחרים, ארצות-הברית מקיימת תערובת מוזרה של גישה פרוגרסיבית-ליברלית וגישה שמרנית-דתית שזרה לליברלים אמריקאיים. בהיותו מושל טקסס, חתם ג'ורג' בוש על מספר שיא של 152 הוצאות להורג. קראתי פעם נתון על מספר המוגבלים שכלית מביניהם, ושכחתי אותו.

לא חשוב. רשות הדיבור לנאבוקוב. עורך-הדין של צינצינאט בדיוק הגיע לביקור, ורגע קודם איבד את סיכת החפת שלו:

– תודה, על לא דבר, זה סתם עניין פעוט – מילמל עורך-הדין בפיזור-דעת. ויחד עם זאת בדק ובלש במבטו בכל פינות התא. ניכר בו שאובדן החפץ היקר מעציב אותו. ניכר בו. אובדן החפץ העציב אותו. החפץ היה יקר. הוא התעצב בגלל החפץ שאבד.

באנקה קלה נשכב צינצינאט בחזרה במיטה. הלה התיישב למרגלותיו.

-– הלכתי אליך – אמר עורך-הדין – במצב-רוח כל-כך רענן, כל-כך עליז… אבל עכשיו ציער אותי העניין הפעוט הזה – כי הלא תסכים איתי שבסופו של דבר זה עניין פעוט, יש דברים חשובים ממנו. ובכן, איך אתה מרגיש?

– אני נוטה לשיחה גלויית-לב – ענה צינצינאט בעיניים עצומות למחצה. – הייתי רוצה לחלוק איתך אחדות ממסקנותי. אני מוקף צללים עלובים כלשהם, לא בני-אדם. הם מענים אותי כפי שיכולים לענות רק חזיונות חסרי שחר, חלומות רעים, ספיחי הזיה, פסולת סיוטים – וכל דבר אחר שנתפס אצלנו בסלחנות בתור חיים. תיאורטית הייתי רוצה להתעורר. אבל אינני יכול להתעורר בלי עזרתם של אחרים, ואילו העזרה הזו מפחידה אותי עד טירוף, מה גם שנפשי נעשתה עצלה, התרגלה לחמימות של חיתוליה הגופניים. מכל הצללים שמקיפים אותי, אתה, רומאן ויסריונוביץ', אולי העלוב ביותר; אבל מצד אחר, מתוקף מעמדך ההגיוני בשיגרת היומיום הבדויה שלנו, אתה מין סוג של יועץ, של מגן…

– לשירותך – אמר עורך-הדין ששמח כי צינצינאט התחיל סוף-סוף לדבר.

– והנה אני רוצה לשאול אותך: על מה מבוסס הסירוב להודיע לי את התאריך המדוייק של ההוצאה-להורג? חכה, עוד לא גמרתי. מי שקרוי כאן המנהל מתחמק מתשובה ישירה, ומתרץ את זה בכך ש… אבל חכה, חכה! אני רוצה לדעת קודם כל: במי תלויה קביעת התאריך. ושנית, אני רוצה לדעת: איך אפשר להשיג תשובה הגיונית מאותו מוסד, או מאותה אישיות, או מאותה קבוצת אנשים… (26 – 27)

אסוציאטיבית, הפיסקה הראשונה בציטוט הזכירה לי גם את “חפץ” של חנוך לוין, שבדיוק הומחז שוב השבוע בבית. גם שם החפץ הוא דבר יקר ופעוט-ערך, גם אצל לוין יש הזמנה לגרדום, וגם שם יש שאלה גדולה במי תלויה קביעת התאריך. רוב המחזה מאמינים שאת התאריך קובע חפץ, אבל סופו המפתיע מגלה אחרת. ופתאום החזרה הנאנקת של צינצינאט למיטה מזכירה לי את אדש ברדש.

ולאדימיר נאבוקוב. הזמנה לגרדום (הספריה החדשה). מרוסית: פטר קריקסונוב. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995.

חנוך לוין. חפץ. תל אביב: סימן קריאה, 1972. 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מחשבה אחת על “וכל דבר אחר שנתפס אצלנו בסלחנות בתור חיים: בין נבוקוב ללוין

  1. פינגבק: בעקבות קריאת מטקאף והנטינגטון | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.