אין מסר פוליטי בהתאבדות

נסיון התאבדות בהצתה הוא תרחיש בלתי-צפוי ועגום מאוד להפגנה אמש, שעמדה יפה בנסיון המחטף שכונה בשגגה "הפיצול" של בעלי-עניין מובהקים. הסיכוי הקלוש שכותרות העיתונים ינפקו ציטוט מעורר השראה או יחזירו את אחד מהנושאים החשובים הרבים שעומדים על סדר-יומה של המחאה התפוגג, ופינה מקומו לסנסציוניות ריקה של טרגדיה אנושית, נטולת כל קשר לפוליטיקה.

אין, ולא יכול להיות, מסר פוליטי מוצדק הנמסר בצורת התאבדות. מי שעול החיים הזה קשה לו, יכול לזכות לכל האמפתיה והצער של אלה שעוד נושאים בעול, אך אין הוא יכול להכתיב להם כיצד לחיות, להרגיש, או לחשוב. מכתבי התאבדות משתדלים לפעול לא פעם כסחיטה רגשית מן הסוג הירוד ביותר, לרוב עם מימד חריף של ההאשמה, ועל הנותרים חובה לדחות את ההאשמה הזו בתוקף: אין אדם אחר אחראי להחלטתו של אדם ליטול את חייו, ויהיו מעשיו אשר יהיו. אדם בהחלט עשוי להיות אחראי, ואף אשם, בסבלו של אחר, אבל ההחלטה להתאבד היא בלעדית של המתאבד.

לא-פעם המתאבד איננו מקבל החלטה תבונית, רציונאלית, שקולה. מעשיו הם תוצאה של נפש מיוסרת, של כאב גדול מנשוא, של תערובת של מכאובים וקשיים שנסיבות חייו עמסו עליו. אפשר למחול לו על כך שברגע החולשה הגדול ביותר שלו הוסיף להחלטתו הטראגית גם מימד של האשמה כלפי אדם אחר. אפשר לרחם עליו, או להזדהות איתו. אפשר לשתוק או לבכות, ביחד או לבד, ביודענו עד כמה קשה לקבל את ההחלטה לחיות עוד יום, לקום לעוד בוקר, להתמודד פעם נוספת. הדחייה של המסר האישי או הפוליטי של המתאבד היא נחרצת, אך אין פירושה אובדן אמפתיה לכאבו. הכאב הוא אמיתי וממשי, ומקצתו מוכר, גם אם בעוצמה מוחלשת.

כידוע, אני דוחה כל נסיון להסיק מסקנות פוליטיות ממעשי-קיצון של בודדים. גם מחבלים תולים את הנטיות הרצחניות שלהם במטרות אידיאולוגיות צודקות, וגם עתה מילותיו של ויזלטיר נכונות כתמיד: דם הוא דם, לא מילים. מעשה הצתה אולי איננו חמור כמחבל האוזר חגורת-נפץ מתוך כוונה להרוג מספר רב של חפים-מפשע ככל האפשר, אך הוא גם איננו אחראי כמי שבוחר להתאבד ביחידות דירתו בגלולות. בהצתה פומבית אדם איננו יודע איזה עובר-אורח ייפגע, נפשית או גופנית, מן המראות או מהתפשטות בלתי-צפויה של האש.

תומכי המחאה צריכים לכאוב את כאבו של המצית, אך לא להשתמש במקרה כטיעון לצדקת דרכם או כהאשמה כלפי הממשלה. מותה האכזרי של שלהבת פס לא שכנע אותי בצדקת היישוב היהודי בחברון, והצתת אדם בחיפה איננה יכולה לשמש טיעון בויכוח אידיאולוגי-כלכלי על חלוקת משאבים והון במדינת ישראל. הויכוח צריך להמשיך להתנהל במרווח שבין עובדות וערכים, ובשני התחומים הללו יש לתומכי המחאה בסיס מוצק הרבה יותר מהסחיטה הרגשית המגולמת בהתאבדות. על הטרגדיה האישית צריך לקונן, אבל גם לדחוק לשולי הכותרות, כדי שהדיון הציבורי יתרכז בעיקר הנוגע לכלל הציבור.

לבסוף, אציין שנסיון לצבור נקודות מן המצוקה הזו הוא בראש ובראשונה מוטעה מבחינה ערכית ומוסרית, אבל הוא גם מוטעה טקטית. לצד מי שינסה להשתמש בו כדי להצדיק את המחאה, יהיה גם מי שישתמש בו כדי להוסיף ולהשמיץ את המוחים כאנשים קיצוניים ובלתי-יציבים. קולה של המחאה צריך להיות שקול וענייני ודורש מיקוד בסוגיות ולא באנשים. התקשורת לא אוהבת את הסיפורים האלה, אבל המחאה לא צריכה לספק לה את הסיפורים שהיא אוהבת. כשהם ידברו על שמשות מנופצות, על טינות בין סתיו לדפני, כשהם ישוו באופן מופרך בין דפני לדפני, וגם כשהם ידברו על אדם ששופך על עצמו דלק, התקשורת האלטרנטיבית המתקיימת באינטרנט תמשיך ותעלה את הסוגיות: מי מפריט את הרכבת ולמה? למה משמיצים את גילה אדרעי? למה אין עוד מתמודדים במכרז על נמל אילת? למה אין רכבת תחתית בתל-אביב? למה אף פעם לא הייתה ראש-עיר בירושלים? למה רב רפורמי לא יכול לערוך טקסי נישואין מוכרים בישראל? כמה דירות הוקצו לדיור ציבורי או לדיור בר-השגה בתל-אביב בשנה האחרונה? למה מגורים ביישוב בגליל מותנים באידיאולוגיה? למה אסור לפלסטינים לנסוע בכבישים מסויימים בגדה המערבית? למה אפילו ההמלצות המינימליות של דו"ח טרכטנברג לא בוצעו על-ידי הממשלה? למה באוניברסיטה העברית יש מרצה שמלמד קורס בהתנדבות? למה אסור לסטודנטיות למגדר מעזה ללמוד בגדה המערבית? למה חרדים לא לומדים אנגלית? למה נשים שמקבלות פטור גורף בתור דתיות לא פוגע בשוויון בנטל, אבל הפטור של החרדים כן? למה הצבא מממן תחנת-שידור שעוסקת בסוגיות פוליטיות ואזרחיות? למה אין מיסוי על רווחים בבורסה? למה לא יוזמים תמריץ לאנשים להשתמש בשקיות-בד במקום בשקיות ניילון בסופרמרקט?

ויש עוד המון שאלות כאלה, כל אחד והנושאים הקרובים ללבו. אל תתנו לסיפור הכי מזעזע, שפורט על נימי פחד המוות של כל אחד מאתנו, להוציא אתכם מריכוז.

—

פוסטים קשורים יותר ופחות: רצון המת; הזכות לחיים, או: ויתור על זכויות; מקרה אחד יקרה את כולם; "והשורה האחרונה היא: אנו נכחדים"; על היסוד הרצחני שבכל חברה; מחאת הדיור היא שמאלנית, אבל איזה שמאל

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—