שחיקת הבעלות: מבוא לפוסט-קפיטליזם?

[הערה מקדימה: הדברים נכתבים בלי שום אופטימיות. אין באופק סיבות לחשוב שמה שיבוא אחרי הקפיטליזם יהיה טוב מן הקפיטליזם. יתר על כן, עד מהירה יובן שמדובר בענף שהסתעף מן הקפיטליזם, ולא מהפיכה שמחליפה אותו]

אם אמנם יש ירידה בקניית דירות (או ליתר דיוק: בחלקם היחסי של בעלי הדירות באוכלוסייה) הרי שזה מתוך הקושי לקנות דירה, כלומר, לגייס את הסכום ההתחלתי הדרוש לכך, ולא משום ירידת קרנה של הבעלות כמושג או שאיפה. הקושי הכלכלי הזה הוא חלק ממגמה כלכלית-חברתית נרחבת של ערעור היציבות של מעמד הביניים, שמסתכמים בשני תחומים עיקריים: היעדר בטחון תעסוקתי והיעדר קביעות מגורים. המגמות האלה תוארו במדעי החברה כרעיעות (precarity) והסימנים מעידים שהרעיעות תתרחב ותתבסס (הידד לפרדוקס! – עצם קיומו כמעט מבטיח את צדקת התחזיות) עד כדי הגדרתו של מעמד כלכלי-חברתי חדש: הפרקריאט (אם אינני טועה נוסח לראשונה על-ידי גאי סטנדינג בספרו משנת 2011).

מהגרי עבודה הם הקבוצה המובהקת של מעמד הרעועים. מה שמתנסח לעתים על ידי קסנופובים ישראלים לגנותם הוא חלק מהותי מהמעמד שלהם: אין להם שייכות לפה, ברגע שתהיה צרה הם יעזבו למקום אחר. ההאשמה אולי נכונה, חלקית, אבל היא שגויה בהטלת הדופי שהיא מייחסת. אם הם יעזבו בשעת הדחק לא תהיה זו הוכחה לטפילות אינהרנטית שלהם, אלא עדות לעובדה שהם לא היכו שורש שיכול לגרום להם להישאר. בלי בית, בלי קריירה, בלי מעגל השתייכות של קבוצת-זהים, אפשרות הנטישה היא אחד היתרונות הבודדים של המצב הזה.

כזכור, ישנם שני מעמדות שאינם נטועים במקום אחד, וההבדל ביניהם הוא שמיים וארץ, אם כי ישנו קשר פוליטי ואולי אפילו סיבתי ביניהם. בעלי ההון מוצאים מקלטי מס ומחזיקים בבתים שונים ואזרחויות שונות שייטיבו עימם באופן מירבי. אין מטיחים כנגדם שבשעת הדחק הם עתידים לנטוש, אלא מזהירים מפני דחיקת השעה הזו. לעומתם ניצבים הרעועים, שאין בנדודיהם לא נוחות ולא מותרות, ודאי שלא צבירת כוח. מפאת חולשתם הם גם מהווים את המטרה לביקורת על המצב הזה ולא מושא הקינאה הנסתר.

אך מהגרי עבודה, פליטים ושאר זרים אינם היחידים המשתייכים לפרקריאט. התרחבותו קשורה לשתי המגמות שציינתי לעיל, ולא יהיה נכון לראות בו כמעמד שנמצא מתחת למעמד הפועלים. נראה לי ששימוש נכון יותר במושג ידרוש הרחבת ההגדרה שלו כך שהוא לא יכלול הייררכיית מעמדות מרקסיסטית קלאסית, אלא הגדרת-מטרייה לכל מי שחסרים את שני הבטחונות שהזכרתי לעיל ומוחלשים כך חברתית, גם אם ההכנסות שלהם מגדירות אותם כמעמד ביניים. במילים אחרות, יכול אדם להשתייך במעמד הביניים על-פי מקצועו, כוח השתכרותו וכיוצא בזה, ועדיין יכולת העמידה שלו חלשה יותר מלפני חצי-מאה, והמשגת הפרקריאט מסייעת להבין במה הוא נחלש, לא רק מבחינת מה שחסר לו, אלא גם מבחינת למי הוא דומה בשל כך, והשלכות המצב הזה על כוח המיקוח הפוליטי והכלכלי שלו.

ביחס לשני סוגי הנוודים שהזכרתי, ראוי לציין, גם אם זה מובן מאליו, ששחיקת הבטחון התעסוקתי מועילה למעסיקים לא רק בשל היכולת לשלם פחות, אלא גם בשל צמצום ההטבות הניתנות לבעלי ותק, מבלי להידרש לביטולן הרשמי. זווית מעניינת בסוגייה זו הוצגה ברשימה קלילה על מסורת השירונים של חברת יבמ. אחרי הלעג לנוהג, למילות ההערצה, ואפילו לסגנון תעמולה פשיסטי בחברה אמריקאית קפיטליסטית (אפרופו הדמיון שהזכרתי לא מזמן), מודה המחבר שניתן לראות בזה גאוות יחידה של אנשים שבאמת הרגישו שייכות ומשפחתיות במקום העבודה שלהם. הוא מסכם במשפט צורב:

The idea of singing songs in praise of an employer today seems patently crazy—but also, sadly, is the idea of working somewhere for 30 years and retiring with full benefits.

למגמות הללו מצטרפת מגמה שלישית שנראית פעוטה בחשיבותה בהשוואה לשאלות הרות-גורל של בטחון תעסוקתי ומגורי-קבע. שחיקת הבעלות היא כמעט תפנית מפתיעה בקרב תרבות המכורה לצריכה ולבעלות, והאופנים בהן היא צפויה להיטיב עם תאגידים ניכרים לעין. המקרה של ספרי הקינדל מוכר: למעשה, אמזון לא מוכרת ללקוחותיה את הספרים, אלא מחכירה אותם, ושומרת את הזכות למחוק את הספרים שנרכשו בכל מקרה של הפרת תנאי השימוש. הנוחות של קינדל גם היא מוכרת: הסרבול של ריבוי כרכים, בעיית האחסון (והמעבר שלהם, לאנשי הפרקריאט), בלאי הנייר ודהיית הדיו כולם נפתרו במטה קסמים, ולצד זה נוספו יתרונות רבים של חיפוש מהיר בתוך הספר, שינוי הגופן לצרכי ראייה, סימניות שאינן נוטות ליפול מתוך הכרך, וכן הלאה. בתקופת המעבר שאנו נמצאים בה, אמזון צריכה להציע את ספרי הקינדל עם מראית עין של קביעות, בדומה לספר שנשאר אצל הלקוח גם לאחר שסיים לקרוא אותו. אך לא קשה לדמיין שכשנתח גדול יותר מהאוכלוסייה יתרגל לכך שאין לו ספרים בבית, אלא רק בקינדל, הצורך לשמור את הספרים ייראה יותר ויותר מוזר. אמזון, או חברה מתחרה, תציע מחירים זולים יותר למי שמוכן לשכור את הספר במקום לקנות אותו, ואולי יהיו תעריפים שונים לפי תקופת ההשכרה: שנה, סמסטר (לספרי לימוד), חודש או שבוע למהירי-קריאה. רומאן קלאסי בכריכה דקה של פינגווין שאפשר לקנות כיום בחמישה דולר בחנות יד-שנייה, יעלה שני דולר להשכרה, והתלמיד שקורא אותו גם בתיכון, ואחר-כך בקורס באוניברסיטה ואח"כ ירצה לחזור אליו בבגרותו, יצטרך לשלם עליו כל פעם מחדש – מנהג שנשמע מוזר לאנשים כמוני שעדיין שבים לספרים שהם קנו בתיכון לקריאה חוזרת, או משאילים אותם בהמלצה חמה לידיד.

[חוויה דומה חוויתי עם מוזיקה, אבל ההבדל ברור: את Wish You Were Here קניתי לראשונה כתקליט ויניל. כדי שאוכל לשמוע אותו בנסיעות או בווקמן, קניתי עוד גירסה בקלטת. באיזשהו שלב, סיכת הפטיפון נשברה, והשלמתי עם הצורך לקנות תקליטורים. אולי העובדה ששילמתי על אותה יצירה שלוש פעמים מקשה עליי לקבל את טיעון זכויות היוצרים: הרי אינני משלם עבור זכויות היוצרים של האמנים בכל פעם, אלא עבור היצרנים של האפראט, האופן הטכני שבו אוכל לשמוע את המוזיקה. בינתיים יכולתי להפוך את התקליטור לקובץ דיגיטלי שאני שומע במחשב, אבל אני משער שמתישהו גם זה יתפתח, ושאני עוד אזכה לשלם פעם רביעית בחיי על אותו אלבום.]

מה שצפוי לקרות עם ספרים, מתרחש כבר עכשיו עם צפייה. נכון, סרטים מראשיתם היו חד-פעמיים בתשלומם, והשכרת וידאו הייתה נפוצה יותר מרכישת סרטים. מעמד הביניים רצה ספרים בבית, אבל ספריית וידאו הייתה פחות חשובה. קולנוע נתפס כפחות תרבותי, ולכן כמשהו חולף, שאין צורך להשקיע בעותק קבוע שלו. ועדיין, אולי משום שזו אותה אמזון שמחכירה ספרים, נראה לי מפתיע שמציעים לצפות בפרק של סדרת טלוויזיה בשניים או שלושה דולרים. צפייה בסדרה כולה תהפוך להוצאה משמעותית (אם כי הם מציעים מחירים מיוחדים לסדרה, כמובן), וצפייה חוזרת עשויה להבטיח הוצאה גבוהה יותר מהשקעה ברכישת עותק של הסדרה. ומנגד, יש את הנוחות של הצפייה המקוונת, את היעדר אותו סרבול של החזקת העותק בבית, ושניים או שלושה דולרים נשמעים מחיר פעוט ביותר כשחושבים על הצפייה הבודדת. אינני מציין זאת כשיקול לטובת הצפייה, כי מובן שאין זו עיסקה כדאית, אלא כי נראה לי שהסכום הנמוך כביכול של צפייה בפרק (לעומת רכישת הסדרה, או אפילו בהשוואה לכרטיס קולנוע, למשל) הוא חלק מהשיווקיות של הרגלי צפייה כאלה.

כשאמזון מרגילה את הקהל לשלם לפי תוכנית, לא מן הנמנע שנטפליקס או רשתות כבלים יעברו למודלים כאלה בהדרגתיות. הנקודה הזו איננה קשורה בפני עצמה לשחיקת הבעלות (אם כי זו משחקת כאן תפקיד ברור), אלא לצורך הקפיטליסטי לחלק את המוצר למקטעים שונים על מנת להגדיל את המכירות ולהעלות את המחירים באופן סמוי. הקיטוע של הייצור ושל הרכישה הפך לדבר מקובל בפריטי טכנולוגיה שונים, ואין זה מופרך שהרגלים ישתנו גם ביחס לצפייה (לצד הגדלת התפוצה של תכנים חינמיים על בסיס פרסומות, כמובן, אבל גם זה חלק מאותו תהליך קיטוע).

זיפקאר השיקה קמפיין פרסומי חדש ביו-טיוב (סביר להניח שקוראיי בישראל לא רואים אותו): מדובר בחברות במועדון שמאפשר להשכיר רכב במחירים זולים מאוד (החל משמונה דולר לשעה). זיפקאר מעודדת אנשים לוותר על העלויות הכרוכות בהחזקת רכב, ולהסתפק ברכב בשעת הצורך, בהזמנה מראש. לא במקרה, אני מניח, הפרסומת מכוונת לצעירים, שהם לכל הפחות עוברי-אורח בפרקריאט, אם לא חניכים המוכשרים לקראת חיים במעמד הזה. כמו במקרי התרבות שהזכרתי: יש הגיון צרכני בשימוש ברכב משותף השייך לחברת אחזקה, ויש בו אפילו הגיון אקולוגי. אבל העידוד להיעדר-בעלות (שמוצג בטון של גאווה בפרסומת) מהווה תפנית מפתיעה בשיח הצרכני והקפיטליסטי של התרבות האמריקאית. דומה שהמגמות הצרכניות האלה לא נובעות רק מיצירת דפוסים על-ידי חברות פרטיות, אלא שמדובר בזיהוי נכון של מגמה שקשורה לתהליך עמוק ורחב הרבה יותר, ושלצד היתרונות הגלומים בו (כפי שהזכרתי בהקשר של הרכב), עתיד לגבות הוצאות גבוהות יותר בחיי היומיום, ובכך להצטרף לשאר הגורמים שמבשרים את צמיחת הפרקריאט כהחלשה גוברת של המעמדות הנמוכים ושחיקה של מעמד הביניים לטובת הגדלת עושרם היחסי של העשירונים העליונים.

Standing, Guy. The Precariat: The New Dangerous Class. London and New York: Bloomsbury, 2011.

9 מחשבות על “שחיקת הבעלות: מבוא לפוסט-קפיטליזם?

  1. אני עובד בימים אלו על פרויקט (בתשלום!) על עובדים רעועים והממשק ביניהם לבין איגודים מקצועיים, אז אני חושב הרבה על הדברים שאתה כותב כאן (אם כי לא הכרתי את המונח של סטנדינג, אז תודה!). אחד הדברים המטרידים לגבי הרעיעות זה עד כמה היא נפוצה, ועד כמה האידאולוגיה הניאו-ליברלית הצליחה להפוך אותה בעיני הרעועים עצמם למשהו שכביכול עובד לטובתם. הדוגמא הבולטת ביותר היא התפיסה של "קידום אופקי" – ההעדפה של התקדמות בקריירה על ידי קפיצה ממעסיק אחד למעסיק אחר (במשרה גבוהה יותר) במקום התקדמות בתוך מקום העבודה, שנפוצה במיוחד בתחומי ההיי-טק. זו גישה של "טלנטים", שגוררת התמקדות בקבוצה די מצומצמת של אנשים שמצליחים לדחוף את עצמם קדימה, הרבה פעמים על חשבון אנשים מתוך העסק שנתקעים במקום. יש לגישה הזו יתרונות, כמובן, אבל יש בה גם חסרונות משמעותיים שהרבה הייטקיסטים נתקלים בהם כשהם מגיעים לגילאים "מתקדמים" כמו ארבעים.

    וכמובן שאי אפשר שלא לציין את האקדמאים עצמם, שהפכו במידה לא קטנה למעמד רעוע עם הגידול המתמשך בכמות ה"מורים מן החוץ", והתקופה ההולכת ומתמשכת של פוסט-דוקים אחרי סיום הדוקטורט ועד מציאת משרה במסלול קביעות, אם בכלל.

    אבל רציתי להעיר כמה הערות על הנושאים הטכניים. אתה מציע, משום מה, תסריט שבו ספרים הופכים להיות משהו שמשאילים באופן חד פעמי במקום לרכוש אותו. לי נראה שהכיוון הוא דווקא אימוץ הולך וגובר של המודל של נטפליקס, ולא להפך כפי שאתה טוען: תשלום חודשי קבוע עבור צריכה חופשית של סרטים וסדרות טלוויזיה מתוך מאגר מוגדר. כבר עכשיו זה המודל שעולם המוזיקה זולג לעברו עם שירותים כמו Rdio, Deezer ולאחרונה גוגל מיוזיק, ובעצם גם עולם הטלוויזיה במידה לא קטנה כבר נמצא שם, עם שירותי VOD למיניהם. האמת, האופציה של תשלום חודשי קבוע עבור גישה חופשית למאגר הספרים של אמאזון היא אופציה די קוסמת מבחינתי, אם כי המו"לים יהוו שחקן וטו משמעותי שכנראה ימנע התגשמות של מודל כזה בעתיד הנראה לעין.
    מה שחשוב לציין הוא שמודל הבעלות מתקיים במקביל למודל הזה, ומשרת קבוצה שונה של צרכנים – אלו שמעוניינים לצרוך את המוצר בהקדם האפשרי (בד"כ יש תקופה לא קצרה בין הזמינות של סרט בדי.וי.די או בלוריי לבין הזמינות שלו בנטפליקס), אלו שצורכים את המוצר בצורה מאוד מדודה (אם אני קונה שני אלבומים בשנה, אין לי סיבה לשלם עשרה דולר בחודש לדיזר על מנוי), וכמובן – אלו שמעוניינים להחזיק בעותק משלהם של המוצר. חלק מהשיקולים הרלוונטיים עשויים להשחק עם השנים כשיותר אנשים יתרגלו למודל החדש, אבל חלק מהם צפויים לשרוד עוד שנים רבות, ולהמשיך להתקיים במקביל למודל החדש, אולי כמודל "פרימיום" (ראה, למשל, ספר הסיפורים החדש של אלכס אפשטיין, שנמכר בפורמט דיגיטלי זול, או ב*כתב יד* במחיר של כ-300 ש"ח). יש בזה לא מעט הגיון – וגם דמיון לרעיון של ספרים בכריכה רכה שנועדו להיות זולים מצד אחד, אך לא לשרוד לשנים ארוכות מצד שני. עבור רבים, ספר בכריכה רכה הוא ספר שאפשר לקרוא ולזרוק.
    כמי שלעיתים רחוקות מאוד קורא מחדש ספר שכבר קראתי (כי יש כל כך הרבה ספרים שעוד לא קראתי!), אני בהחלט יכול לראות את היתרונות בספר ארעי, כאשר ספרים שיחשבו ראויים בעיני ירכשו בגרסה עמידה יותר.

    • אז אתה אשם בעלייתו של הספר הארעי! 🙂

      תודה רבה על הדברים. לא רציתי להיכנס כאן לדיון על שוק העבודה האקדמי, אבל אני חושב שזה בהחלט חלק מהעניין. מוסד הקביעות האקדמי כדינוזאור לאדמיניסטרטורים שמגיעים מעולם העסקים, וסביר שהם ינסו בהדרגה להתייחס אליו ככזה ולהכחיד אותו, והגדלת העובדים מן החוץ היא חלק מהמגמה הזו.

      אני מקבל את התיקון לגבי מודל הרכישה: יותר מנויים חודשיים ופחות בעלות אכן נשמע יותר הגיוני משכירה של כל מוצר (ובעצם גם עם זיפקאר משלמים דמי חבר שנתיים לצד תוספת לשימוש המזדמן). אולי התנגדות המו"לים תוביל לשלב ביניים.

  2. פינגבק: בין יציבות, גבריות, לאומיות, ומעמד חברתי | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  3. פינגבק: כשל תודעה היסטורית – פעם שנייה | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  4. פינגבק: צמיתות מסוג משוכלל | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  5. פינגבק: ריבונות מזונית, והקשר בינה לבין הפן השמאלני שבלאומיות | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  6. פינגבק: הגירת שיבה: בין תושבים חוזרים לביקורי מולדת | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  7. פינגבק: על היבטי הצריכה והעבודה בעידן הנאו-קפיטליסטי של הפרקריאט | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  8. פינגבק: הכנסה אוניברסלית: סוציאליזם או נאו-קפיטליזם? | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.