מגיפת הקורונה כמאיצת תהליכים שקדמו לה

שימושן של קונספירציות, ודאי כבר אמרתי זאת מתישהו, הוא לנסוך בטחון. הן מאשררות סדר קיים נוכח מציאות כאוטית. בזה הן דומות לאחד התפקידים שגירץ מועיד לדת: הדרת עובדות התוהו מפני תודעתנו. האפשרות שסתם אזרח יכול לירות בראש-הממשלה ולטרוף את הסדר הפוליטי מבהילה מדי, ולכן נמצא מי שמשוכנע שהכל היה מעשה מתוזמר ומדוקדק לפרטיו. הופעתו של נגיף שעד כה לא היה מוכר מאיימת עוד יותר, ולכן יש מי שמחליטים שזהו נשק ביולוגי מתוכנן שהשתבש או מזימה קומוניסטית להשבית את התעשיות הקפיטליסטיות. בזה הם אומרים לעצמם, מבלי צורך לפרש זאת באופן ברור, שלעולם לא יהיה נגיף שיפגע באנושות מאליו. אם יש איום כזה, ודאי מעשה-אדם הוא. במילים אחרות, הקונספירציה מטבעה, מייחסת לאדם, ובייחוד לשיכבה מסויימת בחברה, את אותן תכונות שבימים עברו ייחסו לאלים. היא תוצאה של תהליכי חילון, ואין זה פלא שפעמים רבות היא מרקסיסטית בהלכי מחשבתה ובחשדנותה, אף כאשר היא אנטי-קומוניסטית במוצהר.

אבל הזהירות מפני הקונספירציה והיבטיה שנועדו ליצור אשליית-בטחון בעולם, אינה צריכה לדחות כל טענה של חוברי-חבר וידעוני-הקשר למיניהם. בשום-שכל, ללא היסטריה ופראנויה, אפשר לברור במידה שקולה את המסתבר והידוע ולהפרידו מן הבדיוני והקולנועי:

שהעולם והטבע בשליטה מלאה של האנושות? יש לדחות.

שיש הלימה בין המקומות בהן הקורונה התפרצה ביתר שאת לבין אינטרסים פוליטיים מסויימים? יש לדחות.

שהמגיפה מתקדמת בקצב מדוד ומווסת היטב בידי בעלי אינטרסים מסויימים? יש לדחות.

מה בכל זאת סביר?

שפוליטיקאים יעשו כל שביכולתם כדי שמשבר לא יפגע במעמדם, כולל דברים שיש בהם כדי לסכן את הציבור, וכולל מסירת מידע שגוי.

שפוליטיקאים ישתמשו במשבר כדי להועיל למצבם האישי, וגם כדי לקדם מטרות ויעדים לאומיים שהם ביקשו לקדם בכל מקרה.

שאנשי עסקים ישתמשו במשבר כדי לשפר את מצבם האישי ולהגדיל את כוחם, ושחברות ותאגידים ינהגו באותה צורה דרך הקברניטים המובילים אותם.

לא רק שטענות אלה סבירות ביותר, אלא שיש תמימות רבה בחשש מפניהן או בדחייתן כבלתי-ראויות. אנשי עסקים מנסים להתעשר, פוליטיקאים מבססים את מעמדם ומגדילים את כוחם. הם עושים זאת בימים רגילים, הם עושים זאת אם קורה דבר חיובי באופן מפתיע, ובוודאי שהם עושים זאת בעת משבר. זאת מהות הפעילות שלהם. אין צורך להידרש לחשיבה קונספירטיבית או אפילו ציניקנית יתר על המידה כדי להבין שזהו טבעו של עולם, ובהכרה בכך אין משום האשמה חמורה.

גם בלי הקורונה אפשר היה להבחין בתהליכים של כרסום מעמד הביניים, שינוי דפוסי העבודה, צמצום משרות והסתמכות הולכת וגדלה על טכנולוגיה, ושינוי יסודי בכללי המשחק הפוליטיים, עם כניסה מוחצנת יותר של ההון אל השלטון. זהו המשולש הנאו-קפיטליסטי, פוסט-הומניסטי, ופוסט-דמוקרטי שכבר תיארתי יותר מפעם אחת ככיוון מובהק שהאנושות צועדת לעברו. מאוד ייתכן שבעתיד היסטוריונים ישגו לנתח את מגיפת הקורונה כגורם ומחולל של שינויים חברתיים שונים, אך נכון יותר לראות אותה כמאיץ של מסלול שהאנושות כבר עלתה עליו. למעשה, אלמלא כבר החלו השינויים האלה, ספק אם התגובה לקורונה הייתה דומה לאירועים שאנו עדים להם.

ללא האפשרויות שנתגלמו באינטרנט, אי-אפשר היה לדמיין אפילו מעבר לסגר מקיף כזה. הפיתוח של האינטרנט לא נעשה, כמובן, על-מנת לספק כלי התמודדות עם מגיפה כלל-עולמית, ואפילו לא לשם מעבר להתנהלות כלכלית-חברתית חדשה. אך כל דבר נוסף שהתפתח איתו, חיזק את המגמה ושרטט את המסלול. חברות שפיתחו עזרים ללמידה מרחוק לא ביקשו להיערך למגיפה הנוכחית, אך נקל לראות כיצד היא תועיל להם לבחון ולשכלל את המוצרים שלהם, ולעודד אנשים להשתמש בהם יותר. אוניברסיטאות לא היו מעזות לערוך ניסוי של סמסטר שלם מקוון על דעת עצמן, אך כעת משהנסיבות כופות זאת עליהן, לא מן הנמנע שמנהלנים יכירו בפוטנציאל של השיטות הללו לאפשר כמות גדולה יותר של תלמידים מהקיבולת הפיזית של המוסד ובחסכון גדול עוד יותר. סיפורו הידוע של אסימוב "איזה תענוג היה להם" נראה פתאום הרבה פחות פנטסטי, כשכבר אפשר לשמוע אנשים מדברים על החסכון בתחבורה, בחשמל, על היתרונות לאקלים ולכלכלה במעבר להוראה מקוונת. בשלב הראשוני, כולם מחכים בקוצר-רוח לחזור לחיים שהם הכירו, אבל לאט-לאט יגבר השיח על הדברים שנלמדו מהתקופה הזו, על החסרונות שבהסתמכות על כוח עבודה אנושי, כולל הצורך לשנע אותו ולהציב אותו במקום מסוים.

גם ההכנסה האוניברסלית, שאת משמעותה הנאו-קפיטליסטית (ולא הסוציאליסטית כפי שטועים לחשוב) ניתחתי בעבר, נשמעה בדיונית לחלוטין כשהמועמד לנשיאות אנדרו יאנג דיבר עליה, למעט עבור קומץ תומכיו. כעת, אנשים ממרכז המפלגה הרפובליקאית, ימנים גמורים, מדברים על מהלך כזה כצו השעה, אבל גם זאת יש להבין כנסיון שעשוי להתארך. אם באמת היה זה צעד סוציאליסטי, לא היינו שומעים אותם מדברים על צעד כזה אפילו בתור מהלך חד-פעמי.

אולי הסמן המדאיג ביותר לכך שהמגיפה הזאת תהווה נקודת מפנה שתגביר את קצב השינויים שכבר ניתן היה להבחין בהם, הוא השיח הרווח על המפולת הכלכלית הצפויה לכשתסתיים המגיפה. את הנזק הכלכלי הנוכחי ניתן להבין. אבל בסוף המגיפה אפשר היה לצפות לתנופה של עשייה, לתיירות גוברת (על-ידי אלה שמצבם הכלכלי לא השתנה בזמן המגיפה), לפעלתנות בתחומים שונים הן בתעשייה והן בפנאי. ההגיון אומר שיש מקום לאופטימיות, ושמנהיגים פוליטיים ואנשי עסקים יכלו לחזור על מסר הגיוני כזה כדי לעודד צמיחה ברגע שתתאפשר, לעורר קוצר-רוח אצל אנשים למה שצפוי להם. אבל כל הקולות מסמנים את ההיפך: מכינים את הציבור לשפל כלכלי, כי זה מה שמחכה להם. שפל כלכלי איננו אסון טבע, הוא איננו נגיף שצריך לחשוב עליו בקונספירטיביות. הוא החלטה של בעלי-הון, כאשר תקופות כאלה מאפשרות לחזקים ביותר להתעשר על חשבון אלה שאינם יכולים לעמוד בתקופת השפל ונאלצים להיפטר מנכסיהם.

כמו בכלכלה, גם בפוליטיקה, הקורונה לא יצרה תהליכים, אלא אפשרה החצנה של מה שכבר קרה. מי שטועה לחשוב ששלושה סבבי בחירות ללא הכרעה הם מופת דמוקרטי, לא מבין את רוח הפוסט-דמוקרטיה ששורה בישראל כבר למעלה משנה. הבחירות החוזרות ונשנות חיסלו את מפלגת העבודה ההיסטורית, שעם כל פגמיה, כשליה, ועוונותיה, עדיין ייצגה תנועה שעמדה בחוד החנית של הקמת המדינה ותשתיותיה. הציבור הישראלי לא היה ער לכך, כשרבים ממנו תומכים בנתניהו (ישירות או במפלגות לווין) למרות שהמגמה האנטי-דמוקרטית שלו כבר ניכרה לעין. רבים מדי ממתנגדיו הטילו את יהבם על מפלגת מרכז חסרת תוכן ותוחלת, כשכבר ידוע שבתוך המפלגה יש תומכי נתניהו שימנעו כל קואליציה שאיננה לרוחו. זהו הסיפור של חמישה-עשר החודשים האחרונים, ומגיפת הקורונה נתנה בידי נתניהו סיפק לעשות באופן גלוי צעדים שלא היו מתקבלים בימים כתיקונם, אך אילו באמת הייתה דמוקרטיה בישראל, לא היו מתקבלים גם בימים שאינם כתיקונם. כיוצא בזאת בארצות-הברית, ולא ארחיב כאן על הדברים שאמרתי עם כינון ממשלת טראמפ, הם ידועים ואמורים להיות מובנים. מצב החירום הוא אך תירוץ ליעדים ואינטרסים שעומדים ברקע הפוליטיקה מזה כמה שנים טובות.

כתמיד, אינני חותם בייאוש: יש לפקוח עיניים ולהבין את התהליכים ההיסטוריים הקורמים עור וגידים בימי חיינו. אמנם אני חוזה הדרדרות, אך אין פירוש הדבר שיהיה רק רע. כמו בכל תהליך אנושי, כמו בכל פיסת היסטוריה, כל אדם יחיה את חייו וימצא את נקודות האור בקרב אהוביו, בתחביביו ובעיסוקיו. לא מדובר על סוף העולם, אלא על מגמה חברתית-כלכלית. לא כדאי להתכחש לה, אך גם אין לחשוש ממנה. כדאי לדבר עליה, ולהתנגד – כשאפשר, אבל אסור לחשוב שכשלון בהסטת גלגלי ההיסטוריה משמעו כליה. הרוח האנושית חזקה מהאינטרסים החומריים הנכפים עליה.

 

מחשבה אחת על “מגיפת הקורונה כמאיצת תהליכים שקדמו לה

  1. פינגבק: המכונה נעצרת | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.