טאבו השליטים, טוטם הסלבריטאים

כתבה ב"הארץ" שהתפרסמה השבוע בנושא "למה אנחנו שונאים כל-כך את העשירים שלנו?" הזכירה לי את "טוטם וטאבו" של פרויד. היא הזכירה לי גם את מאמר המערכת מלפני כמה שבועות "בוז בהיכל", ותהיתי אם מישהו במערכת חש מוסר כליות, פיק ברכיים או לב שבור בשל המאמר ההוא.

ולמה נזכרתי ב"טוטם וטאבו"? בשל שתי רעיונות מרתקים שפרויד מעלה שם. אחד, בעניין הדו-ערכיות של הרגשות. עמדתי לכתוב שפרויד לא מחדש כלום בעניין הזה, אבל קשה לכתוב כך על מישהו שנפטר כמה עשרות שנים קודם שנולדתי. אולי דווקא לא נהגו לדבר על כך לפניו? האמת שעמדתי לכתוב כך, כי פרויד עצמו מצטט אחרים, אך עדיין אני מסייג כיוון שייתכן שאת ההקשר של דו-ערכיות זו אל תחום הנפש כן אפשר לייחס לו. על כל פנים, דו-ערכיות של רגשות. בצורה השטחית ביותר: אנחנו אוהבים את מי שאנחנו שונאים (ולהיפך), מקדשים את הטמא ומטמאים את הקדוש, מגנים על מי שאנחנו רוצים להרוג וכן הלאה וכן הלאה. בתוך החלק השני של טוטם וטאבו, הנקרא "הטאבו והדו-ערכיות של הרגשות", מונה פרויד שלושה איסורים מרכזיים המקיימים יחס דו-ערכי זה: טאבו האויבים, טאבו השליטים וטאבו המתים.

בכל פעם שאני חוזר וקורא בו, הסעיף של טאבו השליטים נראה לי רלוונטי לא רק לשליטים פוליטיים, אלא לכל מיני הסלבריטאים בחברה, והיחס הדו-ערכי כלפיהם. אני רושם לעצמי לבחון כיצד פרויד קושר (אם בכלל) בין טאבו המתים לטאבו השליטים, כיוון שיהיה מעניין לקרוא את הדברים הללו לאור יחסה של התקשורת אל פטירת סלבריטאים (וכאן אני משים לעצמי סייג, כי זה נושא שלם בפני עצמו).

הנה מבחר של אבחנות רלוונטיות, גם לשאלה מדוע אנו כה שונאים את העשירים שלנו, בתרגומו של חיים איזק. אגב, לא מצאתי כאן דיון עומק נרחב בקשר בין השליטים לבין דמות האב. ייתכן שהוא הרגיש שהוא נגע בזה די במקומות אחרים (ב"משה" הוא בהחלט נוגע בזה, אך אם אינני טועה, משה הוא מאוחר יותר), וייתכן שהסתפק בהערות שהוא אומר בעניין זה בסוף החיבור. לא ארחיב על זה כאן, כדי להשאיר מקום ראוי ונכבד לציטוטים עצמם, אבל נראה לי שהכוונה ברורה, וכדאי לזכור גם מושג זה בהקשר לשאלות החשובות הללו.

שני עיקרים קובעים את התנהגותם של עמים פרימיטיביים כלפי נשיאיהם, מלכיהם וכוהניהם, ונדמה לנו שיותר משהם סותרים זה את זה, הם משלימים אהדדי. חייב אדם להישמר מפניהם וחייב הוא לשמור עליהם…

אין תימה שהורגש הצורך לבודד אנשים מסוכנים כגון נשיאים וכוהנים משאר בריות, לבנות חומה סביבם שמאחוריה לא יוכלו האחרים להגיע אליהם. עתה אפשר שתנצנץ בנו ההכרה, כי חומה זו שנבנתה תחילה מאיסורי טאבו, מתקיימת עד היום בדמות גינוני הטקס של חצרות המלכים.

אבל אפשר שעיקרו של טאבו זה של השליטים לא בא מתוך הצורך להתגונן מפניהם. הבחינה האחרת הקובעת את התנהגותם של הבריות עם בעלי-זכויות-היתר, היינו הצורך לשמור על הללו עצמם מפני הסכנות הנשקפות להם, היה לה חלק מובהק ביותר ביצירתו של הטאבו, וממילא בהתהוותם של נימוסי החצר.

קוצר המצע אינו מניח לנו…שנרחיב את הדיבור יותר בתיאור מיני הטאבו הדבקים במלוכה או בכהונה. נזכיר עוד, שעיקרם – הגבלות על חופש התנועה ועל המזון…

לעומת הערצתם של אלה [בעלי זכויות היתר], ולא עוד אלא לעומת האלהתם, ניצב בלא-מודע זרם-שכנגד עוין נמרץ…

עוד גילוי אחד בהתנהגותם של בני-האדם הפרימיטיביים כלפי שליטיהם מזכיר לנו חזיון, שהוא נפוץ מאוד בנאורוזה ומתגלה בעליל בטירוף הנרדפות: מרוממים חשיבותו של אדם מסויים במידה שאינה מצויה, מגדילים את יכולתו המושלמת לשיעור שאינו מתקבל על הדעת כלל, כדי שייקל שבעתיים לתלות בו את האחריות לכל מרעין בישין המתרגשים לבוא על החולה. בדומה לכך נוהגים גם הפראים במלכיהם, כשהם מייחסים להם את השלטון על הגשם ועל אור השמש, על הרוחות ועל מזג האוויר ואחר-כך מדיחים או הורגים אותם, משום שהטבע לא קיים את תוחלתם לציד טוב או ליבול של ברכה. דמות-המופת, שחולה-הפאראנויה חוזר ומקים בטירוף-הנרדפות, טמונה ביחסו של הבן אל אביו…

לא זו בלבד שהוא [טקס הטאבו] מפאר את המלכים ומרוממם מכל שאר בני-תמותה, אלא הוא גם הופך להם את חייהם לעינוי ולמעמסה כבדה מנשוא וכובש אותם לעבדות, שהיא קשה הרבה מן העבדות של נתיניהם… מכאן שגם טקס-הטאבו של המלכים לכאורה הוא הגדול בכיבודים ובאמצעי-המגן מפני פגיעה, אך בעצם הוא העונש על עילויָם, הוא הנקמה שבה נתיניהם נפרעים מהם…

כתבי זיגמונד פרויד. תרגם חיים איזק. כרך שלישי: מסות נבחרות ב'. תל אביב: דביר, 1967. עמ' 44 – 52.

ואם עוד מישהו חש באי-נוחות בשל המושגים "פרימיטיבי" או "פרא", כתבתי על כך כאן (באנגלית).