לשים בצד משהו ליום חלש

קריאה חוזרת בת'ורו מגלה לי את הדמיון המפתיע בין היחידנות האופיינית כל-כך לתולדות ארצות הברית לקומוניזם המארקסיסטי. כאן הדמיון איננו במעשה, כפי שראיתי בתור הקאפקייקס (מאז כתיבת הרשימה ההיא גיליתי שמדובר בחנות שזכתה לתוכנית ריאליטי, ושזו סיבת התור): "וולדן" נפתח בתיאור הנסיבות להתבודדות ביער, במרחק מיל שלם מכל נפש חיה (ובהיעדר שתי מכוניות וגראז' אין זה מרחק של מה בכך). תחילה הוא מציע כמה מילים יתרות על השימוש בגוף ראשון ועל העניין שקוראים אחרים עשויים למצוא בדיווחו, ועל הסיבות בעטיין אולי לא ימצאו עניין כזה. האפולוגטיקה הזו היא תמצית האינדיבידואליזם של הספר כולו, ובזו חשיבותה, גם באופן שהיא מתכתבת עם גיבורי אינדיבידואליזם אמריקאים אחרים, אבל בארצות-הברית של המאה ה-21 היא מתישה. לא באשמת ת'ורו, כמובן, אלא בכמה עשורים של תרבות פופולרית ובלתי-פופולרית, גבוהה ונמוכה, שאיננה מנסה אפילו להמריא מעבר לעיסוק היגע בעצמי.

לכן מפתיע למצוא בלב הבדלנות החריפה הזו, שמרוב חגיגתה את היחיד כמעט חוששת ליצור שיג ושיח עם האחר, יהא הנמען אשר יהא, ביקורת חברתית על מוסד העבודה, על שימושו החברתי של הממון, בעיקר בקיומם של חובות ואשראי. מעבר להבדלי תוכן וסגנון (השיטתיות האנליטית של מארקס לעומת הרגשנות הלירית של ת'ורו), הפער העצום ביניהם נמצא בתוצאה, ביעד, ובמסקנה: בשביל ת'ורו, מדובר במיאוס מהחברה וכלליה עד כדי דחייה מוחלטת שלה ובריחה ממנה; המרחק מיחידנות בוקרנית לניהיליזם מצטמצם פלאים על גדת וולדן. בשביל מארקס מדובר בהצבעה נוקבת על כשליה הנוכחיים של החברה, מתוך רצון אופטימי בלתי-נלאה לתקן אותה (וכפי שהערתי בעבר, כנראה גם מתוך עיוורון לסיבות שתיקון כזה הוא בלתי אפשרי על-פי מושגיו הוא). נקודות הממשק של טיפוסי הקיצון הללו מזכירות את הקשר והמרחק בין הסגפן הבורח מן העולם למיסטיקן המשתקע בו שתיאר ובר. אין זה מפתיע, כמובן, שלאידיאולוגיות יקומו מיסטיקנים, נביאים וכהנים, ובייחוד כשאנו דנים בקפיטל ובוולדן, שני חיבורים שזכו למעמד של כתבי קודש בחוגים שונים.

התרגום שלי לקטע הרלוונטי רחוק משלמות. אני מציע אותו למי שיתקשה עם האנגלית, אך בהחלט מומלץ להסתפק במקור בלבד, למי שיכול. הקטע מופיע בפרק הראשון, "כלכלה", עמ' 48-49 במהדורה שבידי. ההערה בפיסקה הראשונה על הפגיעה בגבריות של ההוויה הפועלית סתומה עבורי, אך היא הזכירה לי שהיו כמה סוגיות של מיגדר שרציתי לכתוב עליהם לפני הקורס שלימדתי, ואני מקווה שכעת אני אתפנה לחזור אליהן.

–

רוב האנשים, אפילו בארץ החופשייה יחסית הזו, על-ידי בורות ושגגה בלבד, כה טרודים בחיים מלאי דאגות מלאכותיות ובעמל נוקשה שלא לצורך, שאין הם יכולים לקטוף את הפירות המשובחים יותר שיש לחיים להציע. אצבעותיהם מגושמות מדי מעבודה מופרזת ורועדות מכדי לאפשר זאת. בעצם, לפועל אין הפנאי לשלמות אמיתית יום-יום; הוא איננו יכול לקיים את הקשרים הגבריים ביותר עם גברים אחרים; שכר מלאכתו יפחת בשוק העבודה. אין לו זמן להיות דבר מלבד מכונה. כיצד ייטיב לזכור את בורותו – הדרושה לו לצורך צמיחה – כשעליה להשתמש בידע שלו תכופות? [יש לי ספקות אם הבנתי את המשפט המפורסם הזה, ואכיר תודה למי שיכול להציע תרגום מדוייק יותר – א"ע] עלינו לזון ולהלביש אותו חינם לעתים, ולחזק אותו בתרופותינו, בטרם נדון אותו. את מיטב תכונות טבענו, כמו פריחת עצי הפרי, ניתן לשמר רק בטיפול העדין ביותר. אולם איננו נוהגים בעצמנו או באחרים ברוך כזה.

כמה מכם, ידוע לכולנו, עניים, קשה לכם לחיות, מתקשים, כביכול, לשאוף אוויר לנשימה. אין לי ספק שכמה מכם הקוראים בספר זה מתקשים לשלם עבור כל הארוחות שכבר אכלתם, או עבור אדרותיכם ונעליכם שמתבלות במהירה או שכבר נתבלו, והגעתם לעמוד זה כדי לבלות זמן שאול או גנוב, באשר אתם שודדים מהנושים שלכם שעה. ברור מאוד עד כמה החיים של רבים מכם עלובים ומתחמקים, כי המבט שלי הושחז על-ידי הנסיון; תמיד על הסף, מנסים להיכנס לעסקים ומנסים לצאת מחוב, נשל ישן-נושן, שהרומים כינוהו æs alienum, פליז של זר, משום שחלק ממטבעותיהם היו מפליז; עודכם חיים ומתים, ונקברים בפליז של זר; תמיד מבטיחים לשלם, תמיד מבטיחים לשלם, מחר, ומתים היום, חדלי-פרעון; מבקשים לשאת חן, לקנות שֶבֶת, בכל דרך שתימצא, רק לא עבירות של כלא-מדינה; משקרים, מתחנפים, מצביעים, מצמצמים עצמכם לקליפת נימוסין, או מתרחבים לאטמוספירה של נדיבות דקה ומתפוגגת, למען תוכלו לשכנע את רעכם להתיר לכם להכין את נעליו, או כובעו, או או אדרתו, או כרכרתו, או להביא עבורו מצרכים; מחלישים את עצמכם למען תוכלו לשים בצד משהו ליום חלש, משהו לתחוב בתיבה ישנה או בפוזמק מאחורי הטיח, או בצורה מאובטחת יותר בבנק לבֵנים ["קופת לבנים"? – א"ע]; בכל מקום, כל סכום, גדול או קטן ככל שיהיה.

–

Most men, even in this comparatively free country, through mere ignorance and mistake, are so occupied with the factitious care and superfluously coarse labors of life that its finer fruits cannot be plucked by them. Their fingers, from excessive toil, are too clumsy and tremble too much for that. Actually, the laboring man has not leisure for a true integrity day by day; he cannot afford to sustain the manliest relations to men; his labor would be depreciated in the market. He has no time to be any thing but a machine. How can he remember well his ignorance –which his growth requires– who has so often to use his knowledge? We should feed and clothe him gratuitously sometimes, and recruit him with our cordials, before we judge of him. The finest qualities of our nature, like the bloom on fruits, can be preserved only by the most delicate handling. Yet we do not treat ourselves nor one another thus tenderly.

Some of you, we all know, are poor, find it hard to live, are sometimes, as it were, gasping for breath. I have no doubt that some of you who read this book are unable to pay for all the dinners which you have actually eaten, or for the coats and shoes which are fast wearing or are already worn out, and have come to this page to spend borrowed or stolen time, robbing your creditors of an hour. It is very evident what mean and sneaking lives many of you live, for my sight has been whetted by experience; always on the limits, trying to get into business and trying to get out of debt, a very ancient slough, called by the Latins æs alienum, another’s brass, for some of their coins were made of brass; still living and dying, and buried by this other’s brass; always promising to pay, promising to pay, to-morrow, and dying to-day, insolvent; seeking to curry favor, to get custom, by how many modes, only not state-prison offences; lying, flattering, voting, contracting yourselves into a nutshell of civility, or dilating into an atmosphere of thin and vaporous generosity, that you may persuade your neighbor to let you make his shoes, or his hat, or his coat, or his carriage, or import his groceries for him; making yourselves sick, that you may lay up something against a sick day, something to be tucked away in an old chest, or in a stocking behind the plastering, or more safely, in the brick bank; no matter where, no matter how much or how little.

–

–

–

–