עד שאבק הזמן יחלוף על ערינו

לקח נושן: מהגר בתוך הארץ אינו דומה למהגר מחוצה לה, אך אין להסיק מכך שחוויית ההגירה זרה לו כליל. הוא חווה מעין חוויות של מהגר בזעיר אנפין. כיוצא בזה התייר בארצו פועל כתייר, גם אם באופן שונה מהתייר בארץ זרה. המעבר מניו ג'רזי לויסקונסין הבהיר עד כמה מוגבלת הייתה ההיכרות שלנו עם ארצות הברית. קשיי ההתאקלמות התפרשו כעניין מעמדי בחלקו: המעבר מאחד האזורים העשירים של האימפריה לפריפריה דלת-היצע עורר בנו געגועים לאמא רוסיה – לא ממשית, כמובן, אלא סיר בשר של זכרון מומצא. נוכחנו אז לדעת שסמלילי התאגידים המסמנים כביכול את העושר האמריקאי נפוצים יותר דווקא בחלקים המבוססים פחות, בעוד שלעשירים יש המותרות להכיר את הסמלילים אך להימנע מהם, לקנות דווקא אצל קמעונאיים ויבואנים פרטיים או פרטיים לכאורה.

והנה, גם המעבר מויסקונסין לוושינגטון הבירה, שהוא בבחינת חזרה אל מטרופולין מרכזי, מעלה הרהורים נוגים על אמא רוסיה, על השעבוד לקפיטליזם, על הרודנות המוסווית של החופש הריקני. העובדה שאני חוזר לנושא שכתבתי עליו לפני שלוש שנים בדיוק מעלה אצלי חשד שלא הירידה או העלייה ברמת החיים העלתה בכל פעם את העניין למודעות, אלא ששינוי הנוף בתוך ארצות-הברית מעצים אצלי את תחושת הזרות. אף כי שלוש שנים חייתי בויסקונסין, וכבר שמונה שנים בארצות-הברית, המעבר הנוכחי – כלומר, עצם התנועה – ממחישות את היעדר השורשים, ומעלות ביתר שאת את שאלת הרצון להכות שורש: כאן, על-פני האדמה הזו, ובכלל: על כוכב ארץ.

באחת הנסיעות הראשונות מתחנת הרכבת המרכזית חזרה אל השכונה שלנו, ישבנו ליד משפחת תיירים שדיברה ארוכות, במשך נסיעה פקוקה שארכה כשעה, על חנות קאפקייקס בג'ורג'טאון. שעה הם דיברו על קאפקייקס, שעה! לא יכלו לשים שלט קטן? "קאפקייקס"? סיור קצר גילה עד מהירה שג'ורג'טאון מתפארת בשתי חנויות קאפקייקס: האחת מתהדרת בשלט קטן המכריז שהיא המקורית, ואילו השנייה מתהדרת בתור לקוחות נאמן בהשתרכותו. התמונה איננה יכולה ללכוד או להמחיש את הטמפרטורות והלחות בהן התור הזה התקיים:

 פתח החנות

[הוצאתי את התמונה מפוקוס בכוונה. ברור שהדברים שאומר כעת אינם מכוונים לאוסף המקרי של אינדיוודיואלים שעמד כאן בזמן הצילום].

שותפתי העלתה את הדמיון לקומוניזם הסובייטי, והשוואה כזכור מחייבת להצביע גם על נקודות השוני: התור הארוך הזה לא התקיים בעבור מצרכי יסוד שנעדרו מהמזווה או המקרר הריק. הוא אפילו לא צמח בפתחה של חנות יחידה למוצר המותרות הזה. במרחק של כשבע דקות עמדה חנות נוספת, "המקורית", לדבריה. התורים לנקניק או ללחם בברית המועצות היו סמל לעוני ולכשלון הניהול הממשלתי. אמריקאים נשלחו להילחם בקוריאה ובווייטנאם לבל ייגזר גם עליהם לחיות במדינה קומוניסטית, ולעמוד בתור ללחם. התור הקפיטליסטי הוא סמל לעושר: בניגוד לאנשים האחרים ברחוב שמתרוצצים בין המשרד לבנק לרופא השיניים כאן עומדת קבוצה של אנשים שעיתותיה בידיה, ושיש לאל ידם להשחית שעה בהמתנה לעוגית. הוא גם סמל להצלחת הניהול הפרטי: מבלי שמישהו כופה עליהם, מבלי שחסר להם משהו במזווה או במקרר בבית, האנשים האלה מוכנים להמתין ככל שיידרש כדי להוציא את מיטב כספם על דבר שאין להם צורך בו.

אם כי יש דוגמאות מזה כמה עשורים אני רוצה לומר בזהירות שזו תחילתה של מגמה. כבר ראיתי כמה וכמה מקומות בארצות-הברית, תמיד באזורים מאוד תיירותיים, כמובן, בהם תורים משתרכים לאוכל. התור הופך לסמן איכות. במקום לוותר על התענוג ולבחור באחת מהאפשרויות הרבות הנמצאות ברחוב, עוד ועוד אנשים מצטרפים אל התור, אולי מתוך תחושה שאלו שכבר עומדים בו ודאי יודעים משהו על האיכות הנדירה של הסחורה. בכל אחת מהפעמים בהן ראיתי תור כזה האירוניה הייתה שלא רחוק משם לא רק שהיו חלופות, אלא שהן היו איכותיות יותר (אך ממותגות פחות) מהמקום בו היה התור. ואינני מדבר על הקאפקייקס, מפני שלא ניסיתי לא את החנות הזו ולא את החנות ההיא, אבל מצאתי קרוב מאוד לשם חנות אחרת שמוכרת עוגות מצויינות, ושאני משוכנע שהן טובות לאין ערוך מקאפקייקס.

המאמץ המושקע ברכישה הופך למטבע שנוסף על התשלום עצמו ומעלה את ערכה של הסחורה. העמידה בתור היא מעשה כלכלי ופולחני בו-זמנית, כיאה לסחורה שעברה תהליך כזה של פטישיזציה. מבחינה כלכלית, הקאפקייק שווה את מחירו בתפריט + מע"מ וזמן העמידה בתור. היות שהעמידה בתור איננה נגבית בקופה, מדובר במבצע: העמידה בתור מנוכה בזמן הרכישה (באופן לא-רציונאלי, ולא בשום מובן מעשי), והקונה יכול להתבונן בסיפוק על כל האנשים שעוד משלמים ברגליהם על מוצר שכבר הגיע לידיו. מבחינה פולחנית, הקונה השקיע את מיטב מרצו בביצוע הטקס החשוב ביותר של דת הצרכנות, וקיבל את גמולו בזכות הקאפקייק שהגיע לידיו. בלתי-נמנע לחשוב על אנשים שבחברת השפע הצרכנית שהם חיים בה, חוויה כזו היא תחליף לחוויית חיים ממשית של הגעה להישגים במאמץ והשקעה לזמן ארוך. התיירים ששמעתי באוטובוס גם מבהירים שמעבר לטקס העמידה בתור (שיכול להיות טקס צרכני עבור כל אחד, גם מקומיים), החנות הזו באופן ספציפי גם מהווה מוקד עלייה לרגל. היא איננה היחידה, כמובן, בעיר הזו. אך את הבית הלבן, הקונגרס, אנדרטת לינקולן וכן הלאה רואים בחינם.

אך הסיבות שבעטיין אנשים ריבוניים בוחרים לעמוד בתורים הללו אינן העניין הראשי שלי בדבריי. העדריות היא תופעה שיש לתת עליה את הדעת, אך אותי מטרידה אותה נקודת דמיון שהעלתה בת-זוגי. נקודת המפגש בין הריכוזיות הקומוניסטית לתאגידיות המתפשטת מבחינת החובות שהיא מטילה על הפרטים, ואולי מבחינת נטישת הזכויות החופשית, הוולונטרית, מצביעה על הכשלון התרבותי של השוק הנקרא חופשי מלבד הכשליים הרעיוניים שלו. זוהי תרבות פושטת-רגל של חברה שנכונה לשעבוד. הרצון להתקומם כנגד השעבוד נוטרל על-ידי טענת החופש. ואין זו רק טענה, כמובן. יש לומר שאיש לא כפה על האנשים האלה לעמוד בתור, ואילו היו כופים עליהם, אולי מי מהם היה מתמרד. אם היה עליהם לעמוד באי-רצון למען מצרכי-יסוד, שוב לא היו באווירת הפנאי של החופשה. ואם כך הוא, אינני מצליח להבין מדוע מרצונם החופשי יבחרו לנהוג דווקא כך. אמנם, חוסר ההזדהות שלי איננו ראייה לשום דבר. יש דברים אחרים שחשובים לי, ואני מוכן להשקיע בעבורם את מרצי וזמני. אבל הטענה שלי, ואין לי דרך להוכיח זאת, היא שלא היעד הוא הסיבה להשקעה, אלא העמידה בתור היא-היא החוויה המרכזית כאן, והיא שמאירה בגיחוך שנים של תעמולה אנטי-קומוניסטית, שבסופו של דבר מתמצות בחופש להשתעבד לנוחותם של תאגידים. כך חזינו גם באפשרויות המעקב הרבות של מגוון אפליקציות שאנשים מתירים להן מרצונם החופשי לאסוף עליהם יותר מידע משהק.ג.ב. אי-פעם היה מסוגל לאסוף על אזרחים.

בעיר שלנו בויסקונסין בנו קניון מחוץ לגבולות העיר, כדי לחמוק מתשלומי ארנונה, והביאו אליו את כל המותגים הגדולים של חנויות הרשת. תוך שנים ספורות, קניון-הספר הזה הפך לטבעת חנק שחיסלה את העסקים הקטנים בעיר, והפכה את הרחוב הראשי לעיר רפאים, שכרבע מהחנויות בה היו סגורות, ועוד כרבע נפתחו ונסגרו בגלים של שנה לכל היותר. מעט קווי התחבורה הציבורית שפעלו בעיר כוונו לשנע את האנשים החלשים ביותר בקהילה (אוכלוסיית חסרי-המכונית המצומצמת) ממרכז העיר לקניון. אלה היו יותר כמו מעבורות מאשר אוטובוסים של עיר אורגנית. העירוניות העגומה ההיא והתור התיירותי הזה נראים לי קשורים זה בזה.

לא הרחק מחנות הקאפקייקס הזו, אולי מייל אווירי אחד, נמצא מרכז קנדי לאמנויות הבימה. על הקיר שפונה לעבר חנות הקאפקייקס הזו מופיע הציטוט הבא:

I look forward to an America which will not be afraid of grace and beauty.

I am certain that after the dust of centuries has passed over our cities, we, too, will be remembered not for victories or defeats in battle or in politics, but for our contribution to the human spirit.

 

 

 

6 מחשבות על “עד שאבק הזמן יחלוף על ערינו

    • 🙂 בישראל או ארצות הברית?
      האמת שלא ראיתי תורים כאלה לחומוס בשום מקום, אבל פעם אחת בלי תכנון הזדמן לי לעמוד בתור כזה בניו יורק לקובה, והדבר היחיד שהיה יותר נוראי מהתור היה הקובה עצמו.

  1. אריה, טור מעניין כרגיל, והמחשבות על העמידה בתורים מאתגרות מבחינה תיאורטית. אבל אני רואה מספר בעיות בטיעון ההשוואתי שלך בין המערכת הקפיטליסטית היום לבין המערכות הקומוניסטיות דאז. כתבת שהתורים לפני חנויות הקאפקייקס "מציגות באור מגוחך שנים של תעמולה אנטי-קומוניסטית". מיותר לומר שלא מדובר רק בתעמולה: החיים במערכות הקומוניסטיות אכן היו רעים ומרים מבחינות רבות, מעל ומעבר לבעיות שיש במערכות קפיטליסטיות, ולראייה: מספר האנשים שניסו להגר מהגוש המזרחי למערבי היה עצום, והמספר ההפוך – זעום. לא ניתן לומר שמדובר בתוצאה של תעמולה, כי זו הופעלה על ידי שתי המערכות, וע"י המערכת הקומוניסטית במידה עוצמתית ובלבדית בהרבה.

    שנית, ההשוואה בעייתית גם מבחינה היסטורית. במדינות סוציאליסטיות העמידה בתור לא נבעה מבחירה, אלא מחובה. רוב האנשים עמדו בתור, ואילו כאן מדובר במעטים בלבד מתוך כלל האוכלוסייה, אפילו אם התור נראה ארוך. שנית, התורים הקומוניסטיים היו לרוב מוצרי היסוד, ואילו כאן מדובר במוצר מסויים וספציפי. כשאין לך מספיק כסף (או זמן), אתה פשוט לא עומד בתור כי יש לך אלטרנטיבות רבות אחרות. שלישית, עמידה בתור היתה רק סימפטום של כלכלת המחסור הקומוניסטית (וכאן אני מפנה למחקריו של יאנוש קורנאי). בחנויות היו חסרים מוצרים, אפילו אם היה לך כסף. כתוצאה, היית חייב לשמור על יחסים טובים עם המוכר (או לשחד אותו) על מנת לקבל מוצרים שהוא הסתיר מתחת לשולחן. קורנאי מראה שלא מדובר בכשל, אלא בתוצר הכרחי של הכלכלה המתוכננת, ובאופן פילוסופי עמוק יותר – של הרעיון ה"אינטלקטואלי" להנדס מציאות פרועה באופן רציונלי. לדעתי יש בעיה בהשוואה חפוזה בין סימפטום כמו עמידה בתור, בלי לתת את הדעת לכך שהמציאות שמאחורי הסימפטום שונה בתכלית במערכות קומוניסטיות וקפיטליסטיות.

    שלישית, ההשוואה בין האפליקציות "שאוספות עליך מידע" לבין הריגול אחרי האזרחים במדינות קומוניסטיות היא מופרכת לפי דעתי. כאן השאלה היא: אוספות עליך מידע לשם מה? נראה לי שמעט מאד אנשים יטענו ברצינות שאיסוף מידע עליך לשם שליחת ספאם ופרסומות מרגיזות, שווה בערכו לאיסוף מידע שמטרתו לרדוף אותך, לפטר אותך מהעבודה ואף לעצור אותך כל אימת שאתה סוטה מהקו האידיאולוגי של המשטר. גם ההשוואה הנפוצה בין ה-NSA לסוכנויות הריגול הקומוניסטיות לוקה באותה בעיה. ברור שה-NSA יודע עליך יותר מאשר ה-KGB ידע על אזרחיו, פשוט כי לסוכנות הראשונה יש אמצעים טכנולוגיים חזקים בהרבה מאשר לאחרונה. אבל גם כאן נשאלת השאלה: לשם מה מתבצע איסוף המידע? ל-NSA (ולסוכניות מודיעין מערביות אחרות) אין רצון או כוח אדם כדי לקרוא או להתעניין באימיילים הפרטיים שלך. הן כורות מידע כדי למצוא סימפטומים ראשוניים לפעילות טרור. ה-KGB, לעומת זאת, אסף מידע באמצעים מוגבלים בהרבה על מנת לפקח ולהגביל את חופש הביטוי הפוליטי של האזרחים – וההבדל הוא תהומי.

    • דני,
      תודה רבה על הדברים, אם כי נראה לי שנישאר חלוקים. את ההבדלים שמנית בהסתייגות השנייה ציינתי גם אני ולא ראוי להתעלם מכך וליצור רושם מוטעה כאילו איננו מודע להם או שהתעלמתי מהם ביודעין.
      לגבי הנקודה הראשונה, אני מסכים שמיותר לומר שלא מדובר רק בתעמולה. ה"אור המגוחך" הוא לגבי התעמולה, ולא לגבי עצם צורת השלטון הקומוניסטית, שאינני מגן עליה כאן ואינני מבכר אותה.
      לגבי הנקודה השלישית: אני מסכים שהבדלים הם חלק חשוב בהשוואה, ולכן דוחה את הטענה שהיא מופרכת (טענה שנראית לי יותר אידיאולוגית מאשר ענייניית). נקודת הדמיון היא איסוף המידע, והבדל מהותי הוא ההסכמה מראש, רפה ככל שתהיה, לפעולת האיסוף (ולכן לא נכנסתי לדוגמאות הריגול ממש שהזכרת).
      קיצורו של דבר: מהתגובה שלך עולה כאילו אתה מבקש להוכיח לי שהמערכת הקפיטליסטית טובה מהקומוניסטית, אך אני לא ניסיתי לחבר כתב-הגנה על הקומוניזם. אני הצבעתי על נקודות הדמיון כדי להעלות כשלים של המערכת הקיימת, בעיקר מבחינת תגובות היחיד לאפשרויות הניתנות בידו. שליליותם של מדינות רודניות נראית לי מובנת מאליה.

  2. פינגבק: שחיקת הבעלות: מבוא לפוסט-קפיטליזם? | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  3. פינגבק: לשים בצד משהו ליום חלש | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.