"והשורה האחרונה היא: אנו נכחדים"

גם ספרו האחרון של מאיר ויזלטיר, "מרודים וסונטות" (תל אביב: הקבוץ המאוחד, 2009), הוא עירוני מאוד. כמו ב"מכתבים", העטיפה מציגה תמונת רחוב ממבט עילי, וכמו ב"מכתבים" שם המחבר איננו נכתב באותו גופן ידוע, המיוחד לו. אף גופן השירים עצמם מעיד על הזמן שעובר, בעוד אני מתגעגע לגופן שבו נכתבו ספרים מוקדמים כמו "קח" ואפילו "מוצא אל הים".

הוא מתוודה שחמישים שנה הוא חי באותה עיר, אף כי חי לפרקים גם במקומות אחרים. אך מיד הוא מתלבט: האמנם זו אותה עיר? את התשובה הוא מספק בעצמו, בשירים אחרים: שיר המתאר את המכבסות האוטומטיות המתרבות בדרום תל אביב, ומיטיב לתאר עיר ש"עמליה מתגנבים אליה". כדאי לזכור זאת. הוא נוטה חסד לתל אביב של שנות השלושים והארבעים, גם אם היא מדומיינת, היא היוותה אולי חלופה ראויה לאירופה הקורסת, והקורא מבין שכך אולי היה בשנות השלושים והארבעים, וגם אם לא היה – לא עוד. לא עכשיו, ולא אחר-כך.

פגעי הזמן עולים גם בנוכחות של תרבות סביבתו. העיר איננה עוד אורות, אוטובוסים וטיח מתקלף. היא מסרונים וטלפונים ניידים וקניונים, וכלפי רובם ויזלטיר נושא בוז גדול, כדרכו, כמעט אפשר לומר בוז נבזה. אבל מתוך הברבור הסלולרי מציץ פתאום רבי זושא במרום, ולא במקרה. כי הכעס של ויזלטיר צופן בתוכו לא-פעם אזהרה נבואית. באשר היא נבואית, היא מתביישת להתגלות: הוא איננו רוצה להיות נביא (האם יש תנאי מקדים ראוי יותר מדחיית התפקיד עצמה?). במאמצים רבים הוא מבליע את אותו כעס נבואי, אם-כן, ומפזר את האזהרות כידיד או כקרוב משפחה. את נכדתו הוא מזהיר מפני המדינה שתציג עצמה כאמא, ואת כלל הקוראים הוא מזהיר כילדים, מפני הצעות שאין להן כיסוי. אם בתחילת דרכו יכול היה לומר לקורא "קח שירים ואל תקרא", נשמע שכיום כבר אין לו אשליות שמישהו ייקח. על-כן הוא איננו פונה בלשון יחיד, אלא בגוף שלישי רבים: "כל האנשים שלא קוראים שירה" ("וזה בערך כל האנשים", קובעת השורה הפותחת).

פוליטיקה לא חסרה, כמובן: הוא מתנצח עם נסים קלדרון על מעשיה של טלי פחימה, ומבכר לשלום שיגיע עם "פרצוף מגושם", "משולל כל ערך אסתטי"; לועג לאם החייל הקוראת ברכט, וליפעת אלקובי (אנינת-טעם כמו ניסים קלדרון, לדידו). סונטה על הזוועה מזכירה את מיטבו כמו הסונטה נגד המדובבים את הדם השפוך, אך בו-זמנית ממשיך לבקר את מצב המשורר הפוליטי, הנאחז בשולי האירועים להשראה. אין כנות גדולה מזו למשורר, ורק ויזלטיר יכול להציג בכריכה אחת, מהודקת ומדוייקת, גם את השיר הפוליטי וגם את השיר הפוליטי המבקר את השיר הפוליטי.

אפילו שיר על האבק נדמה כפוליטי, באשר הוא נופל "על התהליכים", ומיד אני חושב על "תהליך השלום" שבינתיים כבר הפך ל"תהליכי השלום". אולי גם "המצב" יהפוך ביום מן הימים ל"מצבים". אם איננו שיר פוליטי הרי שהוא עוד שיר על מצבה של העיר, כמו שיר אחר, מוקדם יותר, שם הוזכר "צבע האבק". צבע האבק אינו מוזכר בשיר הזה, אך העיסוק בצבע קיים, כמו תמיד: החמון "מאפיל כראוי" בספרד, והנקניק הגרמני "לא יכזיב את שוחריו". בשתי שורות קצרות, ארציות כל-כך, על מעדניות אירופאיות, ויזלטיר מצליח להטעין כל-כך הרבה: החמון "מאפיל" – גם כיוון שהוא "מאפיל על מתחריו", גם בשל גונו, וגם בשל מרתפים אפלים וקרירים בהם הוא מתיישן, או בבארים אפלים בהם הוא תלוי מעל דוכן המשקאות. השימוש במילה "מאפיל" יוצרת מיד את הקשר בנסתר של "שוחרי הנקניק הגרמני", מסמנת לנו לקרוא בשורש ש.ח.ר. יותר ממה שיש בה, ולהבין שאלו המבקשים את הנקניק הגרמני, יחפשו את נקניק הדם השחור. התובנה העמומה הזו נעשית כמעט מפורשת כאשר המשך השיר קורא "אתם ואנחנו מוכרחים להתבהם על הדם" – והקשר בין האלימות המעודנת של אכילת הבשר לאלימות נטולת-הסובלימציות של הטרור והכיבוש נעשה ברור, עשרים-ושבע שורות שמגלמות בקצרה את "טוטם וטאבו" של פרויד ו"אלימות וקודש" של ז'יראר. "וזה מצריך כבר שפך דם חדש / כדי שברק האודם לא ייבש" מסכם השיר הבא. גם הצבע הוא פוליטי אצל ויזלטיר (אף כי הסגול, שחוזר בכמה שירים, מצביע גם על אפשרות אחרת, כמו זכרון ילדות של אכילת חרובים).

אבל מעל לכל אלה, הקסם שמושך אותי חזרה אליו שוב ושוב, הוא שמתחת לכעס ולבוז מסתתרת גם מידה של נחמה, הבנה למצב האנושי, ואולי אפילו חמלה. הרגעים הללו שמתגלים רק לפרקים (כשם שאינם מרכיבים את כל ארחות העיר, אך רגעי גילויָם הנדיר מצדיק את השאר), אוחזים את הספר כולו. במקום אחד, הוא מתבונן בפליאה על הים שעודנו במקומו. זוהי פליאה שגם מהדהדת את "מוצא אל הים" וגם את האמירה המפורסמת של שמיר, אבל ויזלטיר לא עולה על השבילים הללו, ובמקום זאת מעיד שהוא כבר לא באותו מקום שהיה (וגם עירו, כפי שאמר בשיר אחר). השורה המצוטטת בראש הרשימה הזו, היא למעשה שתי שורות, והיא קריאת אבדן משותפת של זיקנה, של מוות, אך גם ייאוש תרבותי (הנסוך על השורות הפותחות של הקובץ, ושל לא מעט ממנו). אצטט שיר אחד במלואו, כי קצרותו מהווה את אישיותו:

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ נוֹשֵׂא אֶת הָאֶבֶן בַּבֶּטֶן

בְּזָוִית קְצָת שׁוֹנָה

וְקוֹרֵא לַזָּוִית אִישִׁיּוּת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מחשבה אחת על “"והשורה האחרונה היא: אנו נכחדים"

  1. פינגבק: אין מסר פוליטי בהתאבדות « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.