על לשון מיליטריסטית בשיח אזרחי

כשנתקלתי במאמר שעל-פי כותרתו עוסק בתחיית הז'רגון המיליטריסטי בארצות-הברית, ציפיתי שאוכל לערוך השוואות רבות למציאות הישראלית, שתרבותה ספוגה עד הלשד במיליטריזם. הופתעתי, אם-כן, לגלות שהמאמר לא עוסק בלשון מיליטריסטית בתרבות האמריקאית בכלל, אלא במינוחים התקפיים בשיח אודות הצבא עצמו. הישראלי המצוי יהיה מוכרח להודות שזה סטנדרט שהוא איננו רגיל אליו: לטעון שלמען שלום, אפילו כאשר מדברים על הצבא, יש להיזהר מללכת שבי אחרי שפת הגנרלים ולצעוד לקצב תופי המלחמה.

בקצרה, המאמר מבחין בעליית השימוש במילה warfighter בשפה האנגלית, במקום במילה soldier ואחרות. המאמר מוצא שהמילה חודרת לשימוש אזרחי ב-2003 (בניגוד לשימוש בתוך הצבא האמריקאי שם היא הייתה מקובלת כבר משנות השמונים), והופכת לנפוצה יותר ויותר. המאמר מבחין בין שימוש נדיר שלה ב-1996, אז כתב אחד השתמש בה כדי להבחין בין חייל אמריקאי שעסק בלחימה, לחייל שהוצב בכוח פיקוח בבלקן (peacekeeper). השימוש שהצבא עושה בה, ושמתוכו היא חדרה לשימוש העיתונאי בפרט ולאזרחי בכלל נועד לספק מונח מטרייה המאחד את כל החילות. בישראל ברור לנו ש"הצבא" כולל את כלל הזרועות, ואם רוצים להרחיב ניתן לומר "כוחות הבטחון". אך בשפה האנגלית Army מתייחס לכוחות היבשה. נוכחתי בכך כאשר קרובת-משפחה מבריטניה שאלה אותי למה בישראל כולם מדברים על הצבא (army) ואף-פעם לא מזכירים את חיל האוויר (air force) וחיל הים (navy). הופתעתי שמישהו יחשוב שהצבא לא כולל את החילות הללו. כיוצא בזה, המונח warfighter נועד לכלול את ה-soldier, sailor, marine, airman ו-airwoman. כלומר, יש כאן פתרון להיזקקות משפטית בחלקה, צורנית-קצרנית בחלקה, לתאר את כל מערך כוחות הלחימה (ושוב, יש להיזהר שלא לבלבל בין מונח זה למונחים מקבילים בעברית, שנועדו להבחין בין חיילים "קרביים" לשאינם).

הטענה העיקרית של המאמר היא ששימוש-לשון כזה מקבע בתודעה את המלחמה כמצב נורמטיבי: קיומו של הצבא הוא עובדה קיימת ונורמטיבית, ומסתמא יש לו חיילים. אלא ש-soldiers יכולים להיות אנשים שמשרתים בצבא ומתכוננים למשימות התקפיות והגנתיות כפי הצורך, וגם אם לא יתנסו בקרב בעצמם, יהיה זה נורמטיבי לחלוטין. לעומת זאת, "לוחמי מלחמות" (warfighters) שאינם נלחמים במלחמות איננו נשמע כדבר נורמטיבי. לכן, בחתירה אל שלום ויציבות עולמית יש לנכש ביטויים המשקפים הנחת קיומם של מצב מלחמה כמצב טבעי, שישנו תמיד.

המאמר עצמו איננו מרשים כל-כך. למרות שניכר שהמחבר ערך מחקר על שימושה של המילה, רובו איננו מגובה במחקרים נוספים, והוא עשיר בהכללות ובהאשמות שללא דיון מעמיק בהן נקראות כפובלוציסטיקה ולא כדיון אקדמי. כך, למשל, ממקד המאמר את האשמה בעליית השימוש הלשוני הזה ב"מיליטריזם הנוצרי המשיחי" של ג'ורג' בוש וטוני בלייר. כריכת בוש ובלייר יחדיו בצד הדתי טעונה ביסוס (ויש לי ספקות אם ניתן לבסס זאת), וכיוצא בזה ההכללה הגורפת שמחציתה השנייה של המאה ה-20 לא כללה מלחמות-כיבוש מצד המעצמות והמאה ה-21 כוללת כאלה היא בעייתית משני צידיה: אם המחבר מתעקש שלא לראות בוייטנאם וקוריאה (אותן הוא מונה במפורש) כמלחמות-כיבוש, עליו להבהיר טוב יותר את ההבדל של המלחמה בעיראק, ושוב – לי יש ספק רב אם ההבחנה בין השתיים ראויה. נהפוך הוא: דומני שנדרש דווקא ניתוח של עקביות המדיניות האמריקאית בהפעלת כוח, ובשרטוט הקווים הקושרים בין מקנמארה, קיסינג'ר, פאוול, וצ'ייני במקום המפריד המצטייר לאורך המאמר כונדטה כמעט אישית, אם לא פוליטית, אך בכל מקרה לא אקדמית.

גם המינוח ("מיליטריזם") נראה לי בלתי-מדוייק, מפני שמתאים יותר להשתמש בו למקרים בהם השיח הצבאי חודר לתחומים שאינם צבאיים, ואילו כאן המחבר דן במקרים בהם השיח הצבאי חודר לשיח אודות הצבא. יש כאן ניואנס שמוטב היה לדקדק בו. אגרסיביות, או לשון מוכוונת-התקפיות, היא בעצם הנקודה שמפריעה למחבר, ולא מיליטריזם. למרות זאת, אני מברך על קריאת המאמר ועל העלאת הסטנדרט שלי לבחינת השיח הצבאי: אפילו כשמדברים על הצבא עצמו יש מקום לבחינה ובקורת עצמית, לבל השפה עצמה תקבל כמובן-מאליו הנחות-יסוד של גנרלים, שיש להיזהר בהם בקביעת מדיניות אזרחית.

ואם נכון הדבר כשמדברים על צבא, עד כמה הוא נכון יותר כשמדברים על תחומים אזרחיים לעילא.

—

Babones, Salvatore. “The Revival of Militarist Language in the United States.” Peace Review 24.1 (2012): 84-91.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—