רצון המת

דיון בין ספדנים לחכמים על הדרך הנכונה להספיד:

'כי נח נפשיה דרבינא פתח עליה ההוא ספדנא: "תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים". אמר ליה רב אשי לבר קיפוק: "ההוא יומא מאי אמרת?" אמר ליה, "אמינא: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר? לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק? בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מי גבים?" אמר ליה בר אבין: "חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא". – "ומאי אמרת?" – "אמינא: בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה". חלש דעתיה עלייהו, ואתהפוך כרעייהו. ההוא יומא לא אתו לאספודיה. והיינו דאמר רב אשי: "לא בר קיפוק חליץ, ולא בר אבין חליץ".'

(בבלי, מועד קטן כ"ה, ב)

הסיפור מסופר בארמית אך ההספדים נאמרים בעברית, גם אם אלה אינם פסוקים ממקור אחר, ומסתבר שיש בזה כדי לשקף מציאות ריאלית. ההספד הראוי בעיניו של בר אבין השתרבב לפתיחה של דו"ח וינוגרד, אמירה מעוררת השראה ומפתיעה באותו הקשר. תהיתי מה למדו מזה משפחות ההרוגים שקראו את הדו"ח.

רצון המת –  עצם הביטוי מכיל את הבעייה שבו. למתים אין רצון ולא יכול להיות להם רצון. ודאי, הכוונה היא לרצונו של הנפטר קודם מותו. אך ההכרה במותו ובכך שאין לו עוד רצון, אמורה להכפיף את רצונו בפני רצונם של החיים. זו המשמעות, בעיניי, של החוכמה המקופלת בדבריו של בר אבין: האבלים חשובים יותר מן המת. להם יש צרכים ורצונות, ודרוש להם כל מה שאפשר להתמודד עם האבידה.

מה שמזכיר לי עוד פסוק חכם: "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה" (קהלת ט' 5).

לכבד את רצון המת על חשבון החיים פירושו לוותר על האחיזה בחיים. לדבר על רצון המת, פירושו להנכיח את מי שלא יוכל עוד להיות נוכח באמצעים מלאכותיים.

בהקשר של התאבדות – המעשה האנוכי ביותר – חשוב לומר את הדברים בקול הכי צלול: מי שבחר שלא להיות, אינו יכול לצפות שינהגו ברצונו בכבוד, שיתחשבו ברגשותיו. אלה כבר אינם, מתוך בחירתו.

קשה לפעמים להבחין מתי אבלים מדברים על רצון המת אך למעשה עושים דברים שהם רצונם, ומתי הם עושים משהו שאלמלא צוואת המת היו מעדיפים שלא לעשות כלל. כדי להתגבר על זה יש לעזוב לחלוטין את הרטוריקה של רצון המת. מי שרוצה לעשות משהו שקשור למת, צריך להיות מסוגל לומר בפה מלא שהוא עושה את זה למען עצמו. כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה. כי היא למנוחה ואנו לאנחה. עוד אבחנה חשובה היא לוודא שהמעשים נעשים מתוך רצון להתמודדות ומתוך שאיפה לחזור למעגל החיים, ולא כדי להנכיח את המת, ולהאריך בהנשמה מלאכותית את הוויתו בעולם החיים, שכבר אין לו חלק בו. עם כל זה שאיננו רוצים בזה, זו המשמעות של מוות. זהו גורלם של המתים, זה חלקנו וזה חלקם.

גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ט' 6).