געגועים לאמא רוסיה

המעבר שלי לויסקונסין נסמך במקרה לתחילת המחאה החברתית בארץ, ומילא אותי במחשבות על הדיכוי החריף שאנשים מסכינים לו יום-יום. בלי תחושת מיאוס, בלי בעבוע של מרי מתחת לפני השטח, בלי שום טיפת מודעות לכך שהמצב הוא כפי שהוא ושיכול להיות יותר טוב.

נכנסתי לבית-מרקחת. וכמו רוב בתי המרקחת שהייתי בהם בארצות-הברית, הוא מלא בממתקים, חטיפים מלוחים, מגזינים צבעוניים של רכילות ואופנה, אם כך ייקרא למבחר החדגוני של טעם הרע המוצג בהם. הבדל ניכר בין ניו-ג'רזי לויסקונסין: בבית-המרקחת ישנו גם איזור מיוחד לאלכוהול. בהקשר הספציפי של בתי-מרקחת זוהי נקודה לרעת ויסקונסין, אך באופן כללי אני מתנגד להדרת האלכוהול לחנויות מיוחדות, ולכן זו נקודה לרעת ניו-ג'רזי. כך או כך, אחרי שהצלחתי למצוא בין כל הגבב הזה חבילת אספלניות, שמתי פעמיי אל הקופות. הקופאית הייתה אישה מבוגרת, שיער מכסיף עם משקפיים. רוב הזמן לא יכולתי לראות את פניה מרוב מעמדי המגזינים שנערמו מסביב לדוכן. לא הייתה שום סיבה לחשוב שנראה לה מוזר שאין לה קשר ישיר עם הלקוחות מרוב תמונות שער של אופרה וינפרי או ג'ניפר אניסטון, מספרות בפעם המיליון על משבר אישי כלשהו בחייה של האחרונה.

אתמול ישבתי בתחנה המרכזית במילוואקי. רדיו רועם השמיע דיווח מפוטפט וסנסציוני על משפט כלשהו בנוגע למייקל ג'קסון. הסתכלתי סביבי, מתבונן היטב בפניהם של אוכלוסיית נוסעי האוטובוסים הבינעירוניים. מי מאיתנו יושפע ממשפט פוסט-מורטם שג'קסון מעורב בו, שיצדיק בכלל הגדרת האירוע כ"חדשות"? ואני שמח שהדוגמה היא מייקל ג'קסון, שאפילו התייחסתי למותו בבלוג הזה. אין לי כוונה להתחסד או להביע זלזול בכל אספקט של תרבות פופולרית, ובוודאי שאינני מטיף לאסקפיזם חדשותי. אבל יש כל-כך הרבה דברים שניתן וצריך לדווח עליהם בארץ הענקית הזו, ואין זמן להתעמק בהם, כשמהדורות החדשות מתעמקות בפרטי הבעיות של המפורסמים והאומללים, גם במותם. ואפילו נמצא שפיסת המידע הזו ראויה למהדורת חדשות כלשהי, האם ממתיני האוטובוס חייבים לסבול מרעש מחריש-אוזניים זה, במקום ליהנות ממוסיקה קלה שתנעים את זמנם? הרי בפרטי המשפט יוכלו להתעדכן גם לאחר שיגיעו ליעדם, ולא ייגרע דבר.

שלשום ביקרתי במוזיאון המכון לאמנות בשיקאגו, המציג כעת תערוכה של כרזות תעמולה סובייטיות מזמן מלחמת העולם השנייה. כרזה של אישה המעודדת אנשים למלחמה, האנשה מוחשית של "אמא רוסיה" (רחוקה מכל קריקטורה דוגמת הדוד סם, דרך אגב), עוררה בי אותה תחושה. ליד הכרזה עצמה, הוצגה תמונה של רחוב רוסי שבו הודבקה הכרזה הזו בזמן אמת.

יש לנו בוז עמוק לתעמולה אידיאולוגית. הכרזות הסובייטיות מדברות בשפה תמימה ומוזרה מזו שהרחוב מדבר בה כיום. בדומה להן, תערוכת הקבע של כרזות קרן היסוד בנתב"ג מבטאות לא נוסטלגיה, אלא סלחנות לתום שעבר זמנו, שניתן למצוא בו חן גם אם אין רוצים לשוב אליו.

אבל על כל מגרעותיה של התעמולה האידיאולוגית, היה בה משהו ראוי יותר מן המרחב הציבורי האמריקאי של ימינו. בכל אשר תלכו, שלטי חוצות ענקיים מטמיעים אסתטיקת מותגים שטחית, המבקשת להרגיל את עין הציבור לדתו הצרכנית: הנה הנקודה האדומה הנתונה בעיגול מטרה של "טארגט", הנה קשתות הזהב של מקדונלדס, הנה האותיות הכתומות של הום דיפו, והאותיות הכחולות של וולמארט.

נוכח השטחיות הצעקנית והריקנית הזו, יכול אדם להתגעגע לכרזה שמישהו עמל לציירה, שדיברה בשם ערכים מסויימים וקראה לפעולה. בשם החופש של הפרט, ראוי להיזהר מגעגועים כאלה, ולהתנגד לאידיאולוגיות הרומסות את הפרט, במסגרת מכונה משומנת היטב שערכיה נשכחו. אבל האירוניה העגומה היא, שכך בדיוק קרה בארצות-הברית: מולדת החופשיים איננה עוד מעצימה את הפרט, אלא הופכת אותו לעוד בורג במערכת המנוונת שלה, רואה בו לא יותר מארנק, קוראת אליו מכל עבר "ק̤נה, ק̤נה, ק̤נה", כשאפילו את פניה של הקופאית הוא לא יזכה לראות, עד אשר יקנה מגזין או שניים עם כוכבנית על השער.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—