מבוא ללימודי דתות: מוות וחיי עולם-הבא

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

ספר המתים המצרי (מבחר קטעים)

אפלטון, פיידון, 61d – 69c, 79b – 84b

פסקל, "ההימור"

באך, ג'ונתן ליווינגסטון השחף, חלק ב'

השיעור על המוות מסמן את סיום המהלך הראשון של הקורס, שנועד לבחון מרכיבים יסודיים של הדת. יחד עם תחילת הקורס, הוא מהווה מעין ציר לינארי התואם את דברי עקביא בן מהללאל, "דע מאין באת ולאן אתה הולך". פתחתי את הסקירה של מרכיבי הדת באלים ואני מסיים אותה במוות. פרטי מידע על אלים נבחנו דרך עלילות שונות, שמתרכזות לא מעט בקוסמוגוניה, בתולדות האלים ובתולדות העולם דרך תולדותיהם. מעשיות האלים משיבות על "מאין באת" גם עבור הדתות המונותאיסטיות כיום, שמקורן באמונות הפגאניות. גם מעשיות האלים, וגם המיתוס המונותאיסטי שצמח מתוכן, משיבים על "מאין באת" גם לאדם, וכוללות במקרים רבים את סיפור בריאתו. אם על "מאין באת" אני משיב תשובה שאיננה נוגעת ללידה אישית ("טיפה סרוחה" כתשובת התנא) אלא ללידת התרבות ולידת האמונה, גם "לאן אתה הולך" ראויה לתשובה כזו. לכן, שיעור זה שמתמקד במוות איננו עוסק רק במוות הפרטי, ומוטב לצרף אליו דעות של סוף העולם, רעיונות אסכטולוגיים ותיאורים אפוקליפטיים שמשרתים מטרה דומה לזו שהמוות הפרטי משרת בתפיסות דתיות. בין נקודת ההתחלה הקמאית לנקודת הסיום של אחרית הימים, עומדים איתן שני הצירים ששרטטתי בשיעור הקודם: ידע והתגלות מחד, ופולחן וישועה מאידך. במחשבה הדתית שני הצירים האנכיים הללו מחברים בין האדם והאל לאורך ציר הזמן החל מנקודת הבריאה ועד אחרית הימים, וכל דת מתאפיינת בתיאור היחסים שבין הצירים הללו, ופעולת היחסים שבין האדם והאל בכל אחד מהצירים הללו, בכל אחת מנקודות הזמן: העבר שאין לראותו, העתיד שאין לראותו, וההווה התובעני.

בחיבורו האחרון, "משה האיש ואמונת הייחוד", פרויד קובע שלא הייתה תרבות שהתכחשה למוות יותר ממצרים העתיקה. זוהי קביעה פרדוקסלית בהתחשב במקום המרכזי שהמוות תפס בתרבות המצרית. אבל עיון בספר המתים מאיר עוד פרדוקסים רבים מעין אלה: המזמורים שמלווים את המתים נועדו ללוות את המת במסעו לעבר חיי-נצח, להגן עליו ולמנוע ממנו את זעם האלים על חטאי עבר. אבל קשה לדמיין חיי-נצח כאלה שאינם אלא חיי רוח (כפי שסוקרטס מתאר בפיידון, ועוד נשוב אליו): הגוף חדל מלפעול, ומתחיל להירקב ולהתפורר. אבל המצרים אינם מודים בכך: הם קוברים את המתים עם תכשיטיהם, וחונטים את גופותיהם, כדי למנוע את רקבון הגוף ככל האפשר. הפרקטיקות האלה אולי מעידות על אמונה בתחיית המתים, שדרושה לה שלמות הגוף לעתיד לבוא, אבל קשה להאמין שאפילו מצרי אחד לא ניסח לעצמו באופן ברור את ההבדל בין הגוף החי לגוף המת. האחד פעיל ומשמר את עצמו, והשני זקוק לעזרה חיצונית כדי שלא להירקב, ואיננו מסוגל לבצע אף-אחת מפעולות הגוף. יתר על כן, לאורך מאות השנים בהם התקיימו מנהגים אלה, לא חזר לחיים אפילו חנוט אחד. האם הפער בין המציאות למנהגים לא התברר בשום שלב, באופן כזה שהצריך דחייה מוחלטת של הישארות הגוף תמורת דעה חלופית של הישארות הנפש? שוב אנחנו נתקלים בפער שבין השכל הישר שאנחנו מניחים שהיה קיים גם בעת העתיקה, לבין אמונות תפלות שאנשים נוהגים לפיהן כנגד ההגיון. אם אנו מכירים תפיסות מושרשות כאלה גם בימינו, חרף כל ההתפתחויות הטכנולוגיות, אין להתפלא שגם במצרים העתיקה פעלו מנגנונים דומים של הדחקה והכחשה, ודאי כשמדובר בתודעת המוות והסופיות של הקיום האנושי. אבל לצד הסתירה המובנית המתבטאת בטקסטים הללו, ספר המתים המצרי גם מכיל מגוון רחב של מטאפורות כלפי המוות, וערכן הספרותי הוא נצחי בנפרד מעובדות אונטולוגיות או פסיכולוגיות: +המוות כמסע, שינוי הצורה לציפור, לעגור, לסירה ועוד, מחזוריות השמש ביממה ובשנה כסמל לקמילת החיים ועוד.

פרט אחד נוסף שמרתק בספר המתים הוא הוידוי: בשם המת, משננים רשימה של חטאים שהמת מכחיש שביצע אותם. בנצרות וביהדות הוידוי כולל הודאה בחטאים שהמאמין מקבל על עצמו. בגרסת "אשמנו, בגדנו", מדובר באשמה קולקטיבית, שמצד אחד איננה תובעת מהמאמין להכיר בחטאים האישיים שלו אך בו זמנית גורמת לו להיות חלק מאשמה כוללת יותר. ההתוודות במהלך החיים, מעניקה למתוודה מחילה לעולם הבא. במזמור המצרי, לעומת זאת, במקום וידוי יש הכחשה, שהיא הכרחית כחלק מהמסע של המת לעולם הבא, והתקבלותו בקרב קהל קדוש של אלים. המת לא יכול לשנות את נוסח הוידוי, והחיים האומרים אותו בשמו, חוזרים על טקסט קבוע שאיננו ניתן לשינוי במקרה והם יודעים שהמת הספציפי המונח לפניהם אכן חטא באחד הדברים הללו. אבל החיים המשננים יודעים שיום יבוא והם ימותו, ואנשים אחרים יאמרו את הטקסט הזה עבורם, וזו המשמעות הטקסית של הטקסט: לא עבור המת, שבאופן רשמי הטקסט נאמר עבורו, אלא כתזכורת לכל החיים, שעליהם להנהיג את אורחות-חייהם כך שביום מן הימים אפשר יהיה לומר את הוידוי הזה בשמם, כשהם יחלו את המסע שלהם שאולה.

השימוש הזה של המוות בחיים הדתיים מוביל אותנו ליסוד מרכזי של השיעור הזה: תפקידו של המוות (הפרטי או העולמי, בדמות אחרית הימים) כיוצר משמעות לחיי הרוח והדת. קשר זה מתקיים בכמה אופנים שונים: בדרך אחת, אפשר לטעון שתודעת המוות מייתרת את משמעות החיים. ההכרה בחדלון מובילה להפחתת ערכם של מעשים והכרעות בחיים אלה, שכן הכל עתיד לחדול באופן פתאומי ובמהלך קצר מאוד. הדת מציעה נחמה לתודעה זו, ומשרטטת חיי-נצח שמעניקים לחיים משמעות: לזכות בנצחיות הזו על-ידי מעשים טובים בחיים אלה. גישה דומה מאוד עם ניסוח הפוך, אומרת שעל-ידי המוות הדת בעצם מדגישה את חוסר-המשמעות של החיים האלה, שהם הרף-עין קצרצר לעומת חיי-הנצח המצפים למאמין, ולכן אין להתפתות להבלי העולם הזה ולצרכי החומר, משום שהמשמעות האמיתית טמונה בעולם שמעבר. שתי הגישות האלה מקפלות בתוכן גם את השימוש של הדת במוות כמניע, בין אם כמוטיבציה חיובית, המדגישה את הפרס שממתין למאמין בסוף חייו, ובין אם כאיום מתמיד, בתיאורים מפורטים של הסבל שצפוי לחוטא בעולם הבא. שני צדדים אלה משחקים תפקיד גם בפתרון בעיית הרע בעולם: אמנם נראה שהרשעים והצדיקים אינם זוכים לגמול שהם ראויים לו, אך זאת משום שהגמול האמיתי מצפה להם בעולם הבא, שנסתר מעינינו. המחשה טובה לגישות הללו מקופלת בהימור הידוע של פסקל, שמבקש לעודד אנשים להאמין, על-ידי הוכחת כדאיות האמונה מבחינת ההסתברות המתמטית, ומבחינת העובדה שלמהמר אין דבר להפסיד אם ההימור לא עלה יפה ואין אלהים, והרווח שלו במקרה ויש הוא עצום. למרות ההמחשה הנאה של השימוש במוות ובחיי הנצח כמוטיבציה, ההימור איננו עומד לביקורת, ודנו בכיתה במכלול השיקולים שפסקל לא הביא בחשבון שמצטרפים יחד להפרכה מוחלטת של ההימור.

קטע שלא הוכן מראש אבל נקרא בכיתה היה "המוות הוא יועץ", מתוך הספר "המסע לאיכטלן" של קרלוס קסטנדה. קסטנדה הוא דמות מפוקפקת מעט, אבל האיכות הספרותית של כתביו עומדת בנפרד מדמותו, ובכל מקרה, אזכור שלו מאפשר גם להזכיר תופעות של דתות חדשות, כתות, "העידן החדש" ושאר תופעות שפרחו במחצית השנייה של המאה העשרים ואינן נסקרות בצורה מסודרת בקורס. דון חואן, המורה הרוחני של המספר, מראה לו את המוות שלו, דמות צל שמעבירה בו רעד, ומלמד אותו שהמוות הוא יועץ, משום שכל אתגר שהוא יעמוד בפניו לא יהיה נורא, סופי ומוחלט כמו המוות שלו, ולכן כל עוד הוא חי, הוא יודע שאל לו לפחד. השימוש הרוחני בתודעת המוות כאן נראה הפוך לשימוש הדתי המקובל, דוגמת זה שנראה אצל פסקל. המורא של המוות מבקש להמעיט בחשיבות קשיים אחרים, ונוטע את כל המשמעות בחיים עצמם, משום שאין דבר בלתם, ואחריהם יבוא החדלון, שרק ממנו יש לחשוש.

ב"פיידון", סוקרטס מתדיין עם חבריו בזמן מעצרו, כשבאותו ערב, בסוף השיחה, הוא ישתה מכוס התרעלה וימות (כפי שמתואר בסוף הדיאלוג). לאחר שהוכיח את השארות הנפש ואת נצחיותה ההכרחית ביחס לגוף החומרי, המוגבל והזמני, הוא מסביר שאין לפחד מהמוות, כי המוות הוא שחרור הנפש מכבלי הגוף וצרכיו, ובכך הנפש יכולה לעסוק במה שתמיד חפצה לעסוק בו, באהבת החוכמה בלבד. במובן זה, אומר סוקרטס, כל עיסוקם של פילוסופים משול למוות קטן. לכן, המוות הוא רגע מאושר, שאין לחשוש ממנו ואין לדחות אותו. למרות זאת, אין לזרז אותו על-ידי התאבדות, משום שבני-אדם שייכים לאלים, ופגיעה בגוף תהיה מגונה בעיניהם, משל לכל חפץ או דבר שהוא בבעלותנו, שהיה משחית את עצמו שלא על דעתנו. התיאור של ההתאבדות כפגיעה באל מקביל לגנאי שברצח כפגיעה באל, כפי שהדבר נאמר בבראשית ט' 6. במקרה של סוקרטס, נראה שקיים מתח מסוכן בין תיאור המוות כדבר חיובי מאוד לבין הסכנה שאנשים יתפתו להתאבד בשל כך. התפיסה הדואליסטית של הגוף והנפש מזכירה את תיאור האל כמניע בלתי-מונע אצל אריסטו, שקראנו בשיעור השני, ואף אם ההשפעה של אפלטון על אריסטו היא מובנת מאליה, ראוי להזכיר אותה דווקא משום שאריסטו מבקר את אפלטון באותו קטע מהמטאפיזיקה. הנפש שהיא נבדלת מהגוף כי הכרחי שכשם שאין לה שום צורה, כך גם היא איננה מוגבלת על-ידי החומר בזמן, מזכירה את הטענה של אריסטו כלפי האל, ושניהם רואים בנפש את החלק האלוהי שבאדם.

משהו מעט מפתיע בפיידון הוא תיאור קונקרטי מאוד של גלגול נשמות בתוך חיות אחרים, אם האדם לא טרח להתעמק בפילוסופיה במהלך חייו, כך שנפשו דומה יותר לנפש בהמה ולכן מתגלגלת בה. זהו תיאור שמזכיר תפיסות מן המזרח הרחוק, ובמובן אחר מזכיר את החלוקה המשולשת של הנפש במיסטיקה היהודית. רעיונות אלה נבחנו דרך ספרו של באך, "השחף", כדוגמה נוספת לספרים רוחניים מהדור האחרון שאינם מחוייבים למסורת מסויימת או לדת ממסדית, ולמרות זאת נושאים ומפיצים רעיונות עתיקים מאוד. תיאור העולם הבא ("heaven") כמצב נפשי שאיננו תלוי-מקום נתפס אצל הרבה מהתלמידים כניגוד מובהק לרעיונות המוכרים להם מהנצרות. אך למרות שאפשר לראות בדעה הזו דעה שסותרת את הנצרות (ובמקביל מאשרת תפיסות בודהיסטיות, הינדואיסטיות ואחרות), הדמות של ג'ונתן השחף וההחלטה שלו לשוב לארץ כדי ללמד אחרים ששואפים לרוחניות, מציגה יסודות נוצריים מובהקים.

הרעיון של חיים שצריך לחזור עליהם פעם אחר פעם עד שעולים במדרגות הרוחניות מגלה גם הוא פנים שונות של מוטיבציה, בדומה לשימוש שדתות עושות במושג העולם הבא: הוא מהווה נחמה לתודעת המוות גם בזה שהוא מכחיש אותו (על-ידי קבלת הרעיון של השארות הנפש), וגם בזה שהוא נותן לחיים ולסבל שבהם משמעות רוחנית. בדומה לאופן שבו פסקל הזהיר כנגד בריחה מההימור כמעשה איוולת בלתי-אפשרי, רעיון החיים שחוזרים על עצמם מזהיר מפני חיים שאינם מוכוונים לרוחני, כי הם בבחינת בזבוז שיאלץ את האדם לחוות שנית חיי-סבל. מנגד, חיים מוכווני רוחניות מצטיירים גם הם כנחמה כפולה במושגים אלה: המאמין חי נכון יותר כבר בחיים האלה, ובכך זכה לגמולו בעצם המעשה, ובנוסף הוא יזכה לגמול נוסף בצורת חיים טובים יותר לאחר מותו, שיהיו רוחניים ופטורים מעול הגוף.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “מבוא ללימודי דתות: מוות וחיי עולם-הבא

  1. פינגבק: בעקבות קריאת מטקאף והנטינגטון | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  2. פינגבק: כיצד ללמד מבוא ללימודי דת | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.