הדוגריות כמאפיין ישראלי

[נראה שהסאטירה שחררה איזשהו מחסום בכתיבה. נקווה שאפשר יהיה להמשיך. אני יודע שאמרתי בעבר. אני יודע היטב מתי אכזבתי ואת מי, כולל את עצמי.]

אחת החוויות שדורשות התמודדות במגורים בארץ זרה היא המפגש עם סטריאוטיפים על המוצא שלא תואמים את האופי או החוויה האישית. פחות מפריעה לי, למשל, התדמית שיהודים אוהבים כסף, כי אני מתחבר לזה. אני מאוד אוהב כסף. מאוד. וכמה שיותר – יותר טוב. אבל כשמישהו מתנצל על איחורים באיזו אמירה ש"בתור ישראלי אתה בטח רגיל לזה", קשה לי. איני רואה בזה גזענות, כמובן. יש הבדל חשוב בין גזענות כאידיאולוגיה מהותנית לבין סטריאוטיפ תרבותי שנסמך על מנהגים קיימים ומנטליות ממשית בתרבות מסויימת. אבל קשה לי כי אינני כזה, וגם בישראל אינני סובל את נורמת האיחורים (ומלבד זאת – אם המכר כבר מקפיד על דברים שיגרמו לי להרגיש בנוח, מדוע לא הביא עמו צרור כסף לתקוע בכפי?).

דיבורים מעין אלה רווחים יותר במפגשים עם יהודי התפוצות מאשר עם גויים. לאוכלוסייה הכללית במערב אין תמיד הבנה מסודרת של מה זה ישראלי: יש מהם שאינם מבדילים בין יהודים לישראל כלל (אולי משום שזוהי המדינה היהודית), והם משוכנעים שכל היהודים שהם פגשו הם ישראלים דוברי עברית, או לפחות ייתכן והם כאלה. אצל אלו יש יותר בורות מאנטישמיות להלכה, אך למעשה התוצאה דומה מאוד. ויש מהם שמתקשים להבדיל בין ישראלים לבין שאר יושבי המזרח-התיכון, וכבר סיפרתי בהזדמנות אחרת על פעם שהוצגתי כסטודנט מישראל, ובן-שיחי מיד דרש בשלומי: כיף חאלכ? בין שני הבלבולים הנפוצים הללו, אין מקום לצפות שיכירו את התרבות הישראלית היטב בכדי להעיר לי הערות כאלה. מי שלא רק מסוגל להעיר הערות כאלה אלא גם נהנה מכך אלה הם יהודי התפוצות ויש בזו הנאה כפולה: ראשית, הם גאים בהיכרותם האינטימית את התרבות הישראלית. שנית, ישנה יריבות ידידותית בין יהודי התפוצות לישראלים, שבחלקה מסווה רגשות אשמה מזה ורגשות קינאה מזה, ועקיצות על התרבות הן פתח האוורור של חלק מהתחושות האלה במפגש בין ישראלי ליהודי (ואיננו מדברים על המפגש הידוע שבו הנער נפגש עם עצמו ונדרש להשיב על השאלה מה הוא יותר).

הסטריאוטיפ הרווח ביותר הוא הישירות של הישראלים, אותו דוגרי מפורסם שנתניהו התהדר בו באו"ם. גם זה מאותם מיני סטריאוטיפים שניתן לזהות בהם את הישראלים, אך שהוא זר לי, ואינני אוהב להזדהות עמו. יתר על כן, אירע לי שדיברתי בכנות רבה יותר משציפו ממני בהינתן ההקשר המסויים, וסלדתי מהמחשבה שמישהו ייחס אותה לישראליות שלי במקום לבחירות ערכיות פרטיות אישיותיות שלי. למשל, בכיתה אני משתדל לדבר בכנות מירבית. אינני רואה טעם במורה שמשקר. אינני יכול להיות גלוי-לב עד תומי, כמובן, אבל אני יכול לבחור שלא לומר דברים. בשבתי כמורה, עדיפה השתיקה על הכיסוי הכוזב. אני מדבר עם התלמידים גלויות על תכסיסי העצלות שמקשים עליהם ללמוד ועליי ללמד. אני מדבר איתם ישירות על התלבטויות מתודולוגיות שלי. יש מידה של השפלה או רידוד באפשרות שתלמידים ייחסו זאת לחוסר-תחכום שטבוע בי תרבותית במקום להכיר בתפקיד ההכרעה המודעת שלי באופן שבו השיעור מתנהל. או למשל, דוגמה אחרת: הרציתי בכנס, וכמנהגו של עולם דבריי נחתמו בשאלות ותשובות עם הקהל. ייתכן שלא היטבתי להשיב. ניגש אליי חוקר מגילות בסוף המושב, ואמר שהוא מאוד נהנה מהישירות הישראלית שלי. שאלתי לפשר דבריו, והוא הסביר שלא התחמקתי מהשאלה, אלא פשוט הודיתי שאינני יודע. והרי הכנות הזו אפשר גם לראות בה כשל של בורות של חוקר צעיר, או לחלופין – אם בכל זאת לפרש לטובתי, לראות בזה חלק מהמאמצים המודעים שאני עושה לניכוש האגו, שמובילים אותי לא לחשוש לומר מעל במה ובפני מומחים שאינני יודע דבר מה, במקום להשיב תשובה שרלטנית.

כבר מתוך שתי הדוגמאות הללו עולים בדעתי כמה מושגים שונים שנוטים לטשטש את ההבדלים ביניהם כשמדברים על הדוגריות הישראלית, ומן הראוי לשוב ולהבדיל ביניהן: ישירות, כנות, בוטות, פתיחות. הדוגרי מתאפיין בראש ובראשונה בבוטות. הוא ניכר בדברים שלא נעים לשומע לשמען, והמשמיע יודע זאת ומתהדר בהגנת ה"דוגרי", שמשמשת כאן כתחליף ל"אמת דיברתי" – אך זהו תחליף כוזב. האמת, על פי טבעה, היא מורכבת ורבת-פנים, ודרגת הנעימות של השומע איננה אמת-מידה לכנות הדברים. ואמנם, דוגמה תמציתית סיפק נתניהו בעצרת האו"ם, מפני שהוא דיבר דוגרי, אך ודאי שלא היתה בדבריו אמת, דבר המנוגד לישותו.

הפער בין בוטות לבין כנות אמור להיות מובן מאליו: הראשון נוגע לסגנון, השני לתוכן. אפשר לדבר אמת או שקר בבוטות. הדוגרי הישראלי מבקש להחמיד את הבוטות בתיאורה כ"ישירות", ובכך גם מוסיף לסגנון טענת תוכן, כאילו יש בדברים אמת. אך כל אחד שיחשוב על הפעמים שבהם הוא חזה באנשים מדברים "דוגרי", יוכל על נקלה לחשוב על דוגמאות בהן הישירות איננה אלא תחבולה שנועדה לכסות על האמת. העלבון וההפתעה משמשים בערבובייה כדי להשתיק את הנמען, שבתוך ההקשר התרבותי שהוא צמח בו מקבל את הנחת המוצא שהסגנון מעיד על כנות הדברים, ובאבק הקרבות של הדיון איננו מצליח לנסח מדוע הדברים הבוטים אינם אמת כלל (אפשרות אחרת, שלא בכדי לא עלתה בראשי ראשונה, היא שגם הנמען מצוי בכללי התרגולת, והוא יוכל להשיב לדוגרי בדוגריתו, מבלי להתבלבל ומבלי לומר דברים כנים). כל סבב אלימות מציף גלים של אנשים שברגיל אינם מעורבים בשיח הפוליטי, וממילא נעדרים את הכלים גם לבחון את המציאות אל-נכוחה גם לדבר עליה באופן רהוט. שרתי האינטרנט מתמלאים בתווים של דוגריות, שמסרבים בריש גלי לשמוע פיסת אמת.

הפער בין כנות לפתיחות הוא עדין וקשה יותר לשרטוט. ההבדל ביניהן מתואר היטב בנוסח השבועה הידוע: "האמת, כל האמת, ושום דבר מלבד האמת." זהו שילוש שאין אדם באמת יכול לעמוד בו דרך-קבע. לכן אמרתי שבכיתה אני משתדל לדבר אמת. בוודאי שאינני אומר את "כל האמת" (ולא רק משום שזו איננה ידועה לי). אולי כלל אצבע הוא שהנוטה לפתיחות ימהר לוותר על הכנות, והחפץ בכנות יקריב את הפתיחות. אך גם זוהי הארה נכונה רק באופן חלקי שמתוך נסיון ללכוד אמת כלשהי מרדדת את המציאות לכללים, משל פועלות האינטרקציות החברתיות על-פי חוקי טבע ונוסחאות.

 

השפעתו של הרב דב יאור

במרכז הבמה, אולפן חדשות.

הקריין: ברגעים אלו מתכנס במשרד ראש הממשלה הפורום הבטחוני המצומצם של המבצע, ואנחנו נעבור לשם… (בנשימה אחת ובלחץ הולך ועולה, כשברקע דבריו האזעקה נשמעת בקול מתגבר) מוסרים לי שכרגע נשמעות אזעקות בגוש דן, השרון, השומרון, הצפון, הגליל המערבי, גב ההר, צפון הנגב, עמק חפר, אילת, מדבר יהודה ואיזור ים המלח, יישובי מועצה אזורית עמק חפר, הגליל העליון, הגליל התחתון, הר מירון, הר חרמון, מושב רשפון, גוש עציון, ירושלים והסביבה, עוטף עזה, מחבק שכם, מלטף חברון, אילת ומועצה איזורית חבל אילות, שדרות-אופקים-נתיבות-ירוחם-ודימונה, אוי לא- לא בדימונה! – כפר סבא, עתלית, יקנעם, בקעת בית הכרם, מועצה אזורית שער הנגב, יישובי השפלה, מצפה רמון, טבריה, עפולה וחדרה. ביישובים מצפון לנתניה ומדרום לנהריה שכוללים בתים צמודי קרקע שנבנו לפני 1998 התושבים מתבקשים להישאר במרחב המוגן. ביישובים ממזרח לפתח תקווה וממערב לקדומים שהתקיים בהם משק שיתופי עד לשנת 2010 – כולל – יש להתכנס במועדונים הייעודיים. אזרח שלא נכלל באף אחד מהאזורים שהוקראו זה עתה, מתבקש להתייצב אצל קצין העיר באופן מיידי לחידון בידיעת הארץ.

(נושם לרווחה). נמסר לי כעת שמערכת האזעקות הופעלה בטעות, ואפשר לצאת מהמרחבים המוגנים. ובכן, אנו כעת יכולים לעבור למשרד ראש הממשלה שם מתכנס עתה הפורום הבטחוני המצומצם של המבצע (משמאלו נדלק אור המגלה שולחן מוארך). אנו רואים כעת את כניסתם של אלופי הפיקוד, מפקד חיל האוויר, מפקד חיל הים, ראש אמ"ן, ראש אג"ם, ראש המוסד, ראש השב"כ, המזכיר הצבאי ומפקד פיקוד העורף. (פאוזה) וכעת נכנסים הרמטכ"ל, שר הבטחון, וראש הממשלה. (רואים את הרמטכ"ל מוביל את השניים ברצועה לצווארם אל שולחן הדיונים).

וכעת מוסרים לי שממש ברגע זה מכנס הרב דב ליאור מסיבת עיתונאים להכרזה חשובה, ואנחנו נעביר את השידור לשם.

(בצד ימין של הבמה נדלק אור. התגודדות עיתונאים. מאחוריהם, עומדת השדרנית עם אותו מקטורן מהמערכון הקודם, אלא שמעליו היא עוטה מטפחת על כתפיה, ועל ראשה שטריימל).

התשקורת: תודה. ובכן, אנחנו כעת מחכים לכניסתו של הרב דב יאור, שחידושי הלכותיו משפיעים רבות לא רק על כלל הציבור הישראלי כגוף אחד, אלא אולי אף יותר מכך על החלטות הממשלה. כזכור, בעבר הרב יאור פסק שמותר על-פי ההלכה לרצוח ראש ממשלה אם לא מסכימים לדיעותיו, אבל סייג זאת באיסור על המשטרה ובעצם גם סתם אנשים מהיישוב לחקור את הרב או לשאול אותו על כך. רק לסבר את האוזן אולי נזכיר שהלכותיו נחשבות כתקפות יותר מהמשפט הבינלאומי, גם על-ידי מומחים בינלאומיים, ולכן יש דריכות רבה הערב לקראת דבריו מה שאולי מסביר בוודאות גמורה את הנוכחות התקשורתית המשמעותית שניכרת כאן, ממש ברגע זה, בצורה גמורה ומשמעותית. (פאוזה) אני רואה שהרב יאור עדיין לא הגיע, אבל כולנו זוכרים את הפסיקה שלו בנוגע לעליונות ההלכה על-פני חוקי המדינה, שמצדיקה את הבעת דיעותיו בהגנה מוחלטת של חופש הדיבור במדינה דמוקרטית. דרך קשריו עם משפחתו העניפה במצרים לרב יאור יש גם השפעה על העולם הערבי, ואין ספק שגם בעזה דרוכים הערב לשמוע את דבריו.

(הרב נכנס. הוא לובש חולצת טי-שירט עם ציור של פו הדב, מסיכה של היפופוטם המכסה את פניו, ומגבעת שחורה על ראשו).

הרב (מכחכח בגרונו): רבותיי! נקמה היא צדק. בלי נקמה, הרשע לעולם לא ייענש. לגויים יש זרע אכזר, ברברי, משתולל. הערבים מקדשים את הדם, את ההרג, מנאצים ומגדפים את מערכות ישראל. בכל המלחמות שהעם מותקף הוא רשאי להשיב מלחמה שערה לעם שממנו באו התוקפים, בלי לבדוק אחד ואחד. והיות והתוקפים משתייכים לעם הערבי, מותר לשר הבטחון, או מצדי גם לשר השיכון, להורות על הפצצה גרעינית של כל הערים הגדולות בעולם הערבי עד החרבתם המוחלטת, וזאת כדי שהדרום לא ימשיך לסבול, ואפילו הצפון יוכל ליהנות קצת מגוון השמיים החדש מעל דמשק. מותר גם לשפוך נפט על ילד ולשרוף אותו חי, כי כל הדיבורים של הומניזם והתחשבות בטלים בשישים כנגד החזרת השקט לארצנו וניקויה מערבים. (מהרהר רגע) מותר גם לתלוש לערבי אוזן אחת, ואפילו שתיים אם המצב הבטחוני מצדיק זאת, אבל צריך להקפיד לעשות זאת עם הידיים ולא על-ידי נשיכה, כי יש בזה משום חשש אבר מן החי. (חוכך בדעתו) אה, אפשר גם להפשיל מכנסיים ולהטיל מים על גוויות האוייב, אם יש בזה משום ריפוי ידיהם וכך הגדלת השקט והבטחון לתושבי הדרום בארצנו, אך יש להקפיד על מחיצה לבל תעבורנה בנות ישראל הכשרות ותחזינה לפני שהשבתם הגואל לציון. מותר להתייחס לערבים איך שרוצים ולאבד צלם אנוש כל עוד שומרים שבת וכשרות ולא לוחצים ידיים לנשים, ולא לחשוב על אף ערבי כאילו יש לו זכויות אדם, ויש להיזהר בזה מאוד.

התשקורת: אם כן, הרב יאור אומר דברים ברורים מאוד ואין ספק שכמו שהלכות קודמות שלו יושמו במלואן, גם כאן אנחנו נראה התייחסות מיידית לאמירות הברורות האלה, שנשענות כמובן על הידע המקיף שלו בהלכה. אנחנו ננסה עכשיו לשאול כמה שאלות….

מנחה: כן, אבל לפני השאלות אנחנו רוצים לחזור לישיבת הפורום הבטחוני המצומצם שמתקיים ברגעים אלה, וכמו שאנחנו רואים הפורום עומד לסיים את הפגישה שלו, אחרי שהתקבלו החלטות מכריעות על המשך המבצע.

(אל השולחן מתקרב חייל צעיר ולוחש משהו באוזני הרמטכ"ל. ראש הממשלה ושר הבטחון שיושבים לרגליו מנסים להרים ראש ולשמוע.)

הרמטכ"ל: מה הוא אמר? (החייל רוכן שוב) אוזניים? (מגחך) טוב, שיגיד מה שהוא רוצה, לנו זה בכל מקרה לא מזיק.

באה לפה הרבה

גבר בחליפה אפורה ומטפחת מוכתמת בדש המקטורן. למרות שהוא אשכנזי, חום השמש ששזף את עורו והזיפים הבלתי-מגולחים מזה כמה ימים משווים לו מראה של ערבי. מתבונן בברושים הגבוהים שבבית-הקברות. כשמרכין את מבטו, הוא מבחין באם האומה, לבושה בחולצה שחורה שקטנה עליה במידה או שתיים.

בעל השורה האחת: את באה לפה הרבה?

אם האומה: רק כשמת לי בן. (מתבלבלת לרגע) כלומר, כן, אה, סליחה, מי אתה? אה, ובימי זכרון, כמובן, לזכרם. למה אתה שואל?

בעל השורה האחת: סתם, שאם אני ארצה לפגוש אותך שוב, אני אדע איפה לחפש. פרח יפה כמוך – אפשר להניח אותך על קבר. אבא שלך גנן? אה, כלומר – גנרל? לא רואים כזה בכל יום… סליחה – מה שאני מנסה לומר, לא רואים עלייך את השנים.

אם האומה: ואת ההריונות. כשהילדים חיים, לפחות יש סימן להריונות.

בעל השורה האחת: אל תאמרי. איזשהו סימן תמיד נשאר.

אם האומה: כן, נקודת ציון.

בעל השורה האחת (בהסכמה): יד ושם. את קוראת שירה?

אם האומה: מה, כמו ספרי טלפונים?

בעל השורה האחת: למשל. (מתאמץ להרשים) אני מאוד אוהב את פגיס.

אם האומה: "הביצה שהתחפשה"? הבנים שלי מאוד אהבו את זה (שוקעת בהרהורים)

בעל השורה האחת (בהעווית-פנים של אי-רצון): אבל זו לא בדיוק שירה. זה משל מתוחכם על מצב הקיום הציוני, אולי, בלי ספק, אפשר להציע פרשנות כזו, אבל…

אם האומה (קוטעת אותו בחוסר-סבלנות): אז למה אתה מתכוון?

בעל השורה האחת: למשל… (מכחכח בגרונו, שולף בחגיגיות מכיס פנימי משקפיים, ומדקלם תוך שהוא מסתכל עליה במבט מעל למשקפיים. מעמיק את קולו בדרגה או שתיים):

חיבור קצר. יצאנו לטייל בסביבה.

בית העלמין בצד שמאל.

בית העלמין בצד ימין.

איפה תעינו?

אם האומה: לא טעינו. אה, סליחה! זה חלק מהשיר? יפה מאוד. אני לא בטוחה שהבנתי את האמצע אבל. איפה אתה גר?

******

באולם עטור בדי קטיפה מבהיקים בורוד וסגול. נערה בשיער גולש ואיפור מוגזם. בעל השורה האחת ניגש אליה עם מיקרופון בידו.

בעל השורה האחת: את באה לפה הרבה?

אחת מאלף: רק כשיש שהיד חדש. אנחנו צריכות לחכות לכל אחד חדש שמגיע, שבעים ושתיים בתולות סך-הכל.

בעל השורה האחת: אז בעצם זאת פעם ראשונה ואחרונה שלך כאן?

אחת מאלף: לא. אני כבר הייתי מלא פעמים. יש המון שהידים שצריך לקבל.

בעל השורה האחת (מבולבל ונבוך): אז… איך זה עובד? תופרים את זה לפני כל סבב?

אחת מאלף (נבוכה גם היא): אני לא מבינה. מה תופרים?

בעל השורה האחת (מניח יד לכסות את המיקרופון, רוכן לעברה ולוחש משהו באוזנה)

אחת מאלף (מצחקקת): לא, לא. אנחנו לא… אנחנו… לשהידים מבטיחים שיחכו להם שבעיים ושתיים בתולות בגן-עדן. אז אנחנו מחכות, מקבלות את פניהם, לפעמים מישהו מתעכב, לפעמים יש עומס, וצריך לחכות המון זמן עד שכולם מגיעים, אבל אחרי שהם מגיעים אנחנו כבר לא יכולות לחכות להם. אז אנחנו חוזרות לחכות לשהיד הבא.

בעל השורה האחת: אז את כן באה לפה הרבה!

אחת מאלף (מהנהנת)

בעל השורה האחת (בהבנה ועצב): ומצד שני, לא…. וגם לא תופרת…

******

בעל השורה האחת שוכב במיטה, בפיז'מה מפוספסת ומצנפת. לידו שוכבת אם האומה, בכותונת שחורה. מתהפכת מצד אל צד, לא מצליחה למצוא תנוחה נכונה. לבסוף מפנה לו את הגב ושוכבת בלי-נוע. בעל השורה האחת חולם. יוצא מן המיטה בתנועות מרחפות לעבר איזור ריק בבמה. מתקרבת אליו אישה צעירה בלבוש רקדנית בטן, ועם כובע מחודד לראשה, בדמות חוד של טיל. מושיט לה יד ורוקד איתה. התנועות ביניהם מקיימות סימטריה בין ראש הטיל שלה למצנפת הלילה שלו.

בעל השורה האחת: את באה לפה הרבה?

הרקטה האנושית: כבר לא כל-כך. פעם הייתי מגיעה כל הזמן. אבל מאז כיפת ברזל, בקושי רואים אותי.

[נכנס גבר במדים וזקן, מזכיר את הרב גורן. לראשו, כיפה מברזל. הרקטה ממשיכה לרקוד בכל המשך התמונה]

כיפת ברזל (צוהל): מישהו קרא לי?

בעל השורה האחת: להיפך! רק לקלקל אתה יודע. בגללך היא כבר כמעט לא מגיעה.

כיפת ברזל: מה אנחנו צריכים את השיקסע הזאת? אתה נכנס למיטה עם קן צרעות, ולא יודע עם איזה פשפשים עם שיערות על הפנים אתה תקום בבוקר. מה אתה יודע מה יכול לצאת מזה? אתה רוצה שהיא תלד לך פליטים, מסתננים, עובדים זרים? כי מריקודים כאלה זה מה שייצא לך בסוף: ילדים שעובדים!

[מתוך ההמולה אם האומה מתעוררת. ניגשת אליהם באיטיות]

בעל השורה האחת: אני לא מעוניין בהטפות שלך ולא בפונדמנטליזם שלך שפוגע לי בשיגרה. אנשים רוצים ליהנות קצת, לבלות, ושום דבר אתם לא נותנים, רק השם, השם, השם…. אני לא צריך לחשוש מפשפשים – לא על הפנים, ולא בשום מקום אחר. אני יש לי כיפת ברזל משלי (שולף מכיס הפיז'מה קונדום מברזל)

אם האומה (מתבוננת, מנסה להתרשם מהגודל): אם לבעלי היה כזה, לא היו לי כל-כך הרבה בנים קבורים עכשיו (מחווה בידיה ספק לגבי יכולותיו). לא בטוח שהיו לי ילדים בכלל.

כיפת ברזל: בדיוק. הבילויים שלך הם עונש מוות לגורלו של העם היהודי. רק כיפת הברזל שלי מבטיחה את השילוש הקדוש של תורת ישראל לעם ישראל, בארץ ישראל – מתחת!

שלושתם (בהפתעה): מתחת?!

כיפת ברזל: מה ששמעתם. אי-אפשר לשים כיפות הגנה על כל המדינה, אז האזרחים יצטרכו לחיות מתחת לאדמה, לפחות עד שיוסר איום הרקטות.

אם האומה (סופקת כפיים): השבח לאל! סוף-סוף לא ייפלו עוד ילדים.

כיפת ברזל: לא מדוייק. החיילים הם הילדים של כולנו. הם ימשיכו ליפול מעל האדמה, ביבשה, באוויר ובים. אבל הפגיעות הישירות יהיו רק בשטחים פתוחים, ריקים מבניינים, גני משחקים ואצטדיוני כדורגל, לפחות באופן זמני כמענה לעשר אחוז שכיפת ברזל לא מיירטת, ועד שיוסר איום הרקטות.

בעל השורה האחת: ומתי זה יקרה?

כיפת ברזל: אנחנו צריכים להיות מפוקחים ולא לדרוש מהצבא לעשות דברים שהם לא בכוחו. יש לנו גם מגבלות בינלאומיות לחשוב עליהן. במבצע הנוכחי לא נוכל לחסל את כל הרקטות. אנחנו חושבים על פתרונות יצירתיים, אבל העם יצטרך לחכות בסבלנות ובנחישות, עם עצבים מברזל, עד שיוסר איום הרקטות.

בעל השורה האחת (מאבד את עשתונותיו, ומדגיש שהוא חוזר על אותה שאלה, מפריד בין מילה למילה): ומתי זה יקרה?!

כיפת ברזל: תשאל אותה (מצביע על הרקטה האנושית, שממשיכה לרקוד)

******

שורת חנויות בעיירת פיתוח. שלטים מהוהים של בתי-עסק. על כמה מחלונות הראווה בריסטולים זרחניים בצורת כוכב מודיעים על "מכירת חיסול", "סוף העונה" ו"לרגל סגירה – חיסול מיידי". המיקרופון שהיה בידו של בעל השורה האחת מוחזק עכשיו בידיה של שדרנית במקטורן, שעומדת מול מצלמה, כמה עוברי-אורח מתגודדים מאחוריה עם טלפונים ניידים מוצמדים לרקתם.

התשקורת: …וכאן, בשקט המתוח הזה, התושבים מנסים לחזור לשגרת מסלולם של חייהם, של מה שבעצם, כמה שלא נעים לנו לזכור את זה, הפך למנת חלקם של רבים מהתושבים לא רק בימי המבצע, אלא בכל ימות השנה, גם כשאין פה כל-כך הרבה ניידות שידור, שמחזירות קצת עסקים למרכז המסחרי הזה שאני עומדת בו כאן, בתוך השקט המתוח הזה.

[השידור מסתיים, והיא מניחה את המיקרופון בצד. עוברי-האורח שהתגודדו סביבה מתחילים להתפזר, ומתוכם מתקרב אליה בעל השורה האחת]

בעל השורה האחת: את באה לפה הרבה?

התשקורת: כן. כל כמה שנים, לצערנו.

בעל השורה האחת: כל כמה שנים?! אנחנו חיים את זה כל יום, ואת באה לפה כל כמה שנים?!

התשקורת: אדוני, אנחנו רק מדווחים. אם הממשלה הייתה פועלת כל יום, תאמין לי שהייתי שמחה להיות כאן כל יום.

בעל השורה האחת (לא מאמין לה, אבל נחוש שלא להחמיץ את ההזדמנות): ו… את אוהבת שירה?

התשקורת: מה, דה וויס וכאלה? אני יותר בקטע של האח הגדול.

[נשמעת אזעקה. שניהם מתכופפים, והאור מעליהם נכבה בהדרגה. בצד אחר של הבמה, אולפן חדשות: מנחה בחליפה וכיפת ברזל במדים]

מנחה: נמצא איתנו האלוף כיפת ברזל שיסביר לנו מה הן מטרות המבצע, ובאיזה שלב אנחנו נהיה מוכנים להפסקת אש. אנחנו מדוּוחים כרגע, ממש בדקות אלה, על אזעקה ביישובי עוטף עזה. תושבי עוטף עזה מתבקשים להיכנס למרחב המוגן, ואנחנו מצטרפים לבקשה הזו, החיים הם מעל הכל… אם כן, נמצא איתנו האלוף כיפת ברזל שגם הסכים לענות על שאלות הצופים, והמספר שלנו לשאלות בטלפון או בסמס מופיע כעת על המסך, אני רק אגיד שאני מבקש מהצופים לא להתקשר עם שאלות לגבי ההתבטאות של האלוף כיפת ברזל שעוררה סערה לפני יומיים, אה, האלוף ענה כבר על השאלות האלה במקומות אחרים, והוא ביקש, אה, הוא בא לפה הרבה, ואנחנו מכבדים את הבקשה שלו להתמקד בסוגיות המבצעיות שבשבילן הוא בא לפה לדבר. אם כן, אנחנו נתחיל לענות עכשיו לטלפונים, ואני מזמין אתכם להתקשר או לסמס את השאלות שלכם אל האלוף ברזל, כבכל עניין ונושא שהאלוף ברזל יוכל להשיב עליו, ככל שהדבר יתאפשר במגבלות הידועות, והנה מסמנים לי שהשיחה הראשונה נכנסת, והאלוף ברזל

[תוך כדי שהוא מדבר, מהבהבת שקופית מעליו: "שידור חוזר – לא להתקשר"]

– מסך –

שתי הערות על אי-מינויו של שלח לסגן שר-הבטחון

ההצעה למנות את עופר שלח כסגן שר הבטחון ורצונו הנגדי של שלח לעמוד בראש ועדת חוץ ובטחון היא בבחינת תזוזה טקטונית של לוחות בשני מובנים חשובים: מדובר במהלך עצום שאיננו נראה לעין הבלתי-מזויינת, ובו-בזמן ההשלכות האפשריות של המהלך המסויים בלתי-ידועות. אם יקרה בכלל משהו בכיוון הזה, יהיה קשה לשרטט את הקו הישר בין הסיפור הקטן הזה לבין המהלך הגדול.

עופר שלח הוא, אם אינני טועה, חבר הכנסת היחיד שתמך בגלוי, קודם בחירתו, בביטול גיוס החובה ומעבר לצבא מקצועי בישראל. הוא אחד מאנשי אמונו המקורבים ביותר של היו"ר הבלתי-מעורער של מפלגתו, "יש עתיד", והתוודותו על הטעות של י>איר, שהיא זוטה מעניינת בפני עצמה, אינה צריכה להתקבל כפשוטה.

מרגע הורתה, "יש עתיד" פלירטטה עם הרעיון שהיא הגלגול הנוכחי של "שינוי" של אביו של טומי לפיד. "שינוי" בהנהגת לפיד האב זכתה להישגים פוליטיים מרשימים, במיוחד בהתחשב בריק האידיאולוגי והמקצועי שלה, אבל פארסת הסיום והפיצול שלה אינם מורשת להתהדר בה. לפיד הבן שאף להיות מפלגת מרכז מצליחה כמו של אביו, ואפילו פיזר כמה הצהרות אנטי-חרדיות, אך מזגו וסגנונו שונים מההתלהמות הפופוליטית שכה אפיינו את אביו, וחלק מן הדברים שלו נאמרו מתוך חיבה עמוקה לאוכלוסייה החרדית, כחלק ממצג השווא שלו כתמצית הישראליות.

ביחס ללפיד כתבתי גם על השאיפה לקונצנזוס, גם על היחס למורשת במפלגתו, וגם על הסיסמה הנואלת "שוויון בנטל". שאלת גיוס החרדים מעולם לא נסבה סביב השוויון בנטל ההגנה הצבאית על ישראל, אלא על ההשתתפות בשוק העבודה וההשתתפות בנטל המס (מערכת המיסוי הישראלית איננה משוכללת דיה שנכנה אותה "שוויון בנטל"). החברה החרדית צמחה באופן שאיננו מצדיק על המשך קיומה כחברת לומדים בלבד, והאיסור על יציאה לעבודה, שמלכתחילה נועד להרתיע חרדים מבחירה במסלול זה, התפיח את קצבאות התמיכה לבחורי הישיבות.

הקושי בגיוס החרדים, כידוע, הוא כפול: החרדים אינם רוצים להתגייס (אף שיש להעיר שמקור ההתנגדות באידיאולוגיה אנטי-ציונית שאבד עליה הכלח, ורובם אינם מחזיקים בה הלכה למעשה); ואילו הצבא איננו רוצה להיערך לקליטתם ולכל ההתאמות שיידרשו להתאים את תנאי השירות לאורח-חייהם ואמונתם (וגם כאן יש להעיר שהציפייה שהצבא יתאים את עצמו לאורח-חייהם היא תפיסה שגויה גם של היחס בין הדת למדינה, וגם של הדת עצמה).

אי-גיוסם איננו פתרון אפשרי מבחינה חוקית בגלל בג"ץ, וזאת בלי קשר לבעיות האתיות שבסטטוס-קוו עוד קודם שבג"ץ אמר את דברו. הפתרון שישביע את כל הצדדים יהיה מעבר לצבא מקצועי: אם אין חובת גיוס לכלל האזרחים, בג"ץ לא יפסול חוק או נוהג שקבע המחוקק; החרדים לא יתגייסו מרצונם, ויוכלו להשתלב בשוק העבודה ללא בעייה חוקית. הצבא לא יצטרך להתמודד איתם, למעט אלה שיבחרו מרצונם להתגייס, וממילא הדרישות שיוכלו להציב יהיו נמוכות יותר (כלומר, גם בעיני אלה שגורסים שדרישות להתאמות כאלה הן לגיטימיות). תומכי הצבא המקצועי טוענים שהדבר אפשרי הן מבחינת צרכי ההגנה של מדינת ישראל והן מבחינה כלכלית, ואם כך הוא, הצבא המקצועי גם יגדיל את הדמוקרטיות של ישראל, בכך שלא תתקיים עוד פגיעה בחירות האזרחים על-פני תקופה נכבדת של שלוש שנים. לבסוף, גם מבחינת הצדק וההגינות, תשלום משכורת מלאה ולא שכר סמלי בלבד הן ראויות יותר.

ההתנגדות המרכזית לרעיון הגיוס המקצועי היא שמדינת ישראל והאיומים שהיא ניצבת בפניהם אינם מאפשרים ויתור על כוח-אדם והגדלת ההוצאות. אם המדינה באמת איננה יכולה לקיים צבא מקצועי ולהגן על עצמה, זוהי ההצדקה החוקית, פוליטית ואתית הראשונה במעלה להמשך גיוס החובה. אבל יותר משאלת ההיתכנות, קשה להאמין שהמפלגות הציוניות יוותרו על אתוס צבא העם, וכך כל מחשבה של מעבר לצבא מקצועי נראית בלתי-ריאלית.

עם זאת, יש להצביע על הצדדים בהם מעבר כזה יהלום את המפלגות הנוכחיות: ראשית, מעבר לצבא מקצועי פירושו הפרטת-מה של הצבא, כימות תוכנו לסחורה של שעות-עבודה ותוצרת, והעברת עול ההגנה לקבלנים. רציונאל זה עולה בקנה אחד עם צעדים רבים של הימין הכלכלי המרכיב את הממשלה. שנית, צבא מקצועי יאפשר לשמר את המצב הבטחוני הקיים, משום שהמתנדבים להתגייס יהיו ברובם לאומנים (ולאומנות זו תגבר במהלך השירות, בלי ספק), בעוד שהאנשים שמבית מתנגדים לכיבוש, לא יתגייסו. המחנה המצומצם של מתנגדי הכיבוש יורחק עוד יותר מעדויות בגוף ראשון לנעשה בשטחים, ובכך שהוא עצמו לא יסבול מן הכיבוש, תפחת גם התנגדותו. בנקודה זו יש קשר ישיר בין ביטול גיוס החובה בארצות-הברית בעקבות מחאת הסטודנטים במהלך מלחמת וייטנאם, מחאה שגברה עם ההחלטה לגייס גם סטודנטים רשומים (ואין צורך להוסיף שנשיאת-עיניים לאמריקה ולתרבותה השלטונית והכלכלית היא בפני עצמה מאפיין של הקואליציה הנוכחית, ובעיקר של העומד בראשה). לבסוף, צעד זה יקל על מעמד הביניים בגוש דן ובשרון, ויגביר את הלחץ לגיוס בפריפריה, וחלוקת "הפרד ומשול" מעין זו היא לחם-חוקה של "יש עתיד".

הפער בין האתוס הלאומי המתבטא באופני השיח של מנהיגי מפלגות השלטון לבין הפרקטיקה הבדלנית המפוררת של מדיניותם הכלכלית מגיע למתח עצום בסוגייה זו, ומתח זה מונע הכרעה ישירה, או אפילו העלאת הנושא בריש גלי. לא קשה לדמיין מדוע נתניהו יעדיף לראות את אנשי "יש עתיד" מקדמים את האפשרות הזו, כאשר הוא יכול להתנגד לה אם היא כושלת (בשלב החקיקה או בשלב הביצוע).

הנאמנות המפתיעה ששלח מגלה לדני דנון היא חלק מהסיפור, כמו גם הנכונות של נתניהו להציב את שלח במשרד הבטחון לצד התנגדותו לראות את שלח בוועדת חוץ ובטחון. יש שיגידו שההתנגדות מלמדת על החשיבות: ליו"ר ועדת חוץ ובטחון יש השפעה של ממש, בעוד שלסגן-שר הבטחון אין, ולכן שלח דחה את הכיבודים הריקים מתוכן ונתניהו דוחה את האפשרות שהוא יעמוד בראש הוועדה. זאת אפשרות, אבל כפי שמתברר אני חושב שיש גורמים אחרים המשפיעים על שתי ההחלטות.

הניתוח שלי, אני מודה, איננו אמיץ במיוחד. הוא מצביע על אפשרות שוודאי עלתה בראשם של מנסחי המדיניות, במיוחד אם שלח בסביבה, אבל אינני מתיימר לנבא. לכל היותר, אני מסביר מה יהיו המניעים לפעול לקראת מעבר לצבא מקצועי, ומה הם החסמים שמונעים זאת. אם הדברים יקרו, אלה הגורמים שהביאו לכך. אם לאו, וזהו התרחיש הסביר יותר, אומר שהשיקולים הרטוריים האפילו על שיקולי המדיניות (אבל ברור שאלו ואלו הם שיקולים מעשיים, ולא עמדות ערכיות גרידא).

 —

הטעות

הטענה של שלח "על טעויות לא כועסים. אני עושה 17 טעויות ביום" נשמעת כמו סיסמה שהוא קיבל על עצמו לאור ריבוי הביקורות והלעג על יו"ר מפלגתו, יאיר לפיד. התשוקה הציבורית למנהיגות חפה מטעויות איננה בריאה, ובמובן זה אני מסכים עם שלח. אינני מאמין שעל כל טעות אנשים צריכים ללכת הביתה.

אבל הסיסמה איננה תואמת את התוכן. אין אנוש חסין משגיאות, אבל השאלה היא מה טיבן ומקורן של השגיאות הללו. במילים אחרות, על מה הן מלמדות. אימרה נוספת שמקובלת בהקשר זה היא "מי שלא עושה, לא טועה". הטעויות של לפיד אינן מעשייה, והביקורת עליו אינה מתוך ציפייה שהוא יהיה חסין לשגיאות.

פעם אחר פעם השגיאות של לפיד מצביעות על יוהרה ויומרה, על חוסר-מקצועיות ופזיזות, על היעדר בדיקה חוזרת לפני פרסום. אינני מדבר כעת על השגיאה ששלח דיבר עליה. אני בספק שזו הייתה שגיאה. אני מתייחס לכל שאר הטעויות שנדונו רבות בתקשורת. הטעויות של לפיד מלמדות אותנו באופן כמעט בטוח על קשיי-למידה. אין כל בושה או בעייה בכך. ההערכות הן שכעשרים אחוז מהגברים הם דיסלקטיים. אך למרות הקשיים הללו, לפיד מתיימר פעם אחר פעם להצטיין דווקא בתחום של הלמידה האקדמית והדיון האינטלקטואלי, לפזר פרטים וציטוטים בלתי-בדוקים, וריבוי הטעויות שלו איננו מרפה את ידיו. הטעויות של לפיד מלמדות שזהו אדם שמסרב להודות, ואולי איננו מודע בעצמו, למגבלות שלו, ואותו קושי גם מונע ממנו ללמוד מטעויות.

אדם שאיננו מודע למגבלות שלו יכול להיות משתתף טוב בתוכנית ריאליטי או בכל גירסה אחרת של קרקס מוזרויות. ליד הגה השלטון ההשלכות יהיו חמורות הרבה יותר.

 

 

מעולם לא דיברו אליי ככה, למעט

על ספרו החשוב של ג'רום נוי (או: "נו" כפי שמכנים אותו כאן, Neu) בנושא עלבונות לא אספיק לכתוב בטרם תסתיים השנה האקדמית. עושרו והיקפו מחברים היבטים שונים בצורה עשירה, בעיקר מתחום הפסיכולוגיה, המשפט, והפוליטיקה: כבוד, הצגות של עלבון והתנצלות, הומור, השפלה, התעללות, דברי דיבה והשמצה, פשעי שנאה, גסויות וחילול השם.

ציטוט דברי הפתיחה, אני מקווה, יעורר תיאבון לעוד, ואולי בקיץ אתפנה לשוב אליו:

 

Ever think, “I’ve never felt so insulted in my life”? And then, somewhat later, think it anew? Lovers will do that to you. At least some of them will. That is how I got into the subject. Such lovers are masters of your heart, and so masters of humiliation. They forget you and their commitments to you. They neglect you in favor of people they assure you don’t really matter. They disappoint expectations you didn’t even know you had.

        Of course, strangers can insult one too, but perhaps not repeatedly. One is less ready to forgive and more ready to back away.

To insult is to assert or assume dominance, either intentionally claiming superiority or unintentionally revealing lack of regard. To be insulted is to suffer a shock, a disruption of one’s sense of self and one’s place in the world. To accept an insult is to submit, in certain worlds to be dishonored. How is one to retrieve self-respect?

—-

אל נוי התוודעתי לראשונה דרך מאמר מצויין על הקינאה, בו הוא מבחין בין קינאה (על מה שאבד, או שניתן לאבד), לבין צרות-עין מה שאין, ואולי גם לעולם לא היה. אני הרגשתי שהבחנה מדוייקת יותר תהיה בין הקנאה שבאה על חשבון המקנא, לבין צרות-העין שאיננה על חשבונו, ואולי אפילו נוגעת למושא שבאופן עמוק המקנא איננו מתאווה אליו. ייתכן שגם העברית משפיעה על הדרך שבה אני חושב על שני המושגים. בכל מקרה, מדובר בחוקר יצירתי ורגיש, שכדאי להכיר.

Neu, Jerome. Sticks and Stones. The Philosophy of Insults. Oxford and New York: Oxford University Press, 2008.

—. “Jealous Thoughts.” In Explaining Emotions, edited by Amélie Rorty, 425-63. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1980.

 

 

 

 

המושא הנסתר של שנאת מהגרים

בא ילד פליט

וכאן עשו לו פליט

ועף לו הפליט

 

שני האיומים הגדולים על השיח הפוליטי בעידן האינטרנטי הם השיפוט הפופוליסטי-רייטינגי והשיפוט הצרכני. הם אינם איומים בפוטנציה אלא מוקשים בפועל שרק דרגת הסירוס שלהם ביחס להיתכנות פעילות פוליטית נותרת עלומה. את הכוח העצום שלהם אפשר לדמיין רק על דרך השלילה, משל היו אניגמה תיאולוגית. אני רוצה לומר: כוחם כל-כך גדול שאפילו דיקטטורה לא יכולה לצמוח בהם. אבל זו אמירה שטעונה הסבר, ואין לי עניין להסביר אותה כרגע. רק אגיד שכבר שמעתי מי שמתאר גם אסון-טבע וגם הרס מעשה ידי-אדם במושגים השאולים מן השיפוט הפופוליסטי (“totally uncool”). צמצום המחשבה לכדי מושגי "מגניב" ו"שאיננו מגניב" הוא שיחדש אנטי-אידיאולוגי כמותו אפילו אורוול לא דמיין. ואולי אין בזה כל חדש: טרם הוברר מה הוא הטוב והרע של עץ הדעת.

גם בנושאים נכבדים של כבוד-האדם וחירותו אנו נתקלים בצמצומים כאלה. סוגיות כמו חוקיותן של זנות וסמים מוסטות משאלות ערכיות להצבעה על קיומן כעובדה צרכנית ותו לא. מחאות פוליטיות נדונות דרך המראה החיצוני או כח המשיכה של מנהיגיהן. בסוגיית הפליטים בישראל לא נתקלתי בדיונים כאלה, ואולי פשוט צמצמתי את כמות הקריאה בנושא. בכל זאת מעניין שהדיון העיקרי הוא אתני, וההתנגשות התאורטית בין מערכת ערכים דמוקרטית לקיומה של קבוצה אתנית, כאשר חלק נכבד מסוגיות הגירה למיניהן הוא כלכלי (אבל לאו דווקא צרכני, כמובן).

קריאת מאמרה של קרי מור מאוניברסיטת קרדיף על אופני-שיח ביחס למבקשי מקלט באנגליה האיר את עיניי באופנים רבים. הראשון שבהם הוא עצם השיח כנגד פליטים שקווי דמיון רבים מתוחים בינו לבין השיח בארץ. האתנוצנטריות של הימין הישראלי ידועה, אך פעם אחר פעם מפתיע להיווכח באותן הנחות מוקדמות כאשר הן מופיעות אצל ארגוני ופעילי שמאל. המקובלת שבהן גורסת שהאתנוצנטריות והגזענות של המדיניות הישראלית הן משום האנומליה של קיום מדינה יהודית, ובשל כך ישראל מתמודדת עם קשיים ערכיים המיוחדים לה. בדרך לאזרוח ודמוקרטיזציה של ישראל מוטב להיפטר, ככל הניתן, מתפיסת הייחודיות הישראלית, שאיננה שונה מן התפיסה העצמית של האמריקאים את הייחודיות שלהם (יש מאמר חשוב מאוד של פיטר משיניסט על ייחודו של עם ישראל בעת העתיקה, שפותח בדיוק בנקודה הזו: ישראל לא הייתה האומה היחידה שטענה לייחודיות. משיניסט מצליח להצביע על הייחודיות של הייחודיות שלהם, אבל אין למצוא המשכיות בין נטייה זו בעת העתיקה לאומה הישראלית בת-זמננו – אם לטוב ואם לרע).

מעבר לקווי הדמיון שמצאתי בין ההתנגדות האתנוצנטרית בממלכה המאוחדת לישראל בדברי הרקע של המאמר, עיקרו מתמקד בתווית של מבקשי המקלט כ"צרכני מקלט", ובזה אין מקבילה ישירה לישראל, בשל נסיבות גיאופוליטיות ברורות. עצם ההאשמה מצביע על המתח של השיח האתנוצנטרי נגד מהגרים: נניח לשם הדיון שהגירתם של אנשים מסויימים לאנגליה היא תוצר של "asylum shopping". בבחירתם אמור להיות מקופל מקור לגאווה עבור האזרחים, שהמדינה שלהם היא האטרקטיבית ביותר למי שהבחירה בידיו. כינוי הגנאי, לעומת זאת, משקף חשש שזרים מנצלים את טוב-ליבה של המדינה המארחת, ועלולים לפגוע באזרחים "הילידים" (במרכאות משום שידוע לנו שפטריוטים החרדים לזכותם המולדת הם בעצם לעתים מהגרים). אלא שהחשש הזה, כרוב החששות הקסנופוביים/הטרופוביים, איננו מתיישב עם השכל הישר: חזקה על הממשלה שאין מנצלים אותה בקלות, ורוב האזרחים יודעים מידע אישי עד כמה קשה לגרום לממשלה להוציא כסף, בוודאי שלמטרות רווחה.

האשמה זו כלפי המהגרים מציירת אותם כצרכנים נבונים ואגרסיביים המתחרים על משאבי הממשלה, והאזרחים "המקוריים" מתגודדים יחד עימם בפתח דלתות הכלבו של מדינת הרווחה, וחוששים שהזרים יגיעו למדפים לפניהם. למרות היעדר השימוש במושגי הצרכנות, הרקע הפסיכולוגי שלהם מצוי גם בשיח הישראלי. במובן הזה, אין סתירה בין הישראלי שחושש ש"המסתננים גונבים לנו את העבודות", לישראלי שאיננו רוצה לעבוד בעבודות-כפיים, לישראלי ששוכר עובדים זרים לעבודות כפיים כי הם זולים יותר, ולישראלי שיודע שהוריו מטופלים על-ידי פיליפינית. הסתירות הן מדומות, כשבפועל קיומם של העובדים הזרים מזוהה נכון כחלק מהמערכת הכלכלית שפועלת נגד האזרח הממוצע. למרות זאת, האזרח הממוצע מעדיף להמיר את המערכת הכלכלית במערכת אתנית שכביכול עובדת לטובתו, אך זוהי אשלייה קצרת-ימים. באופן אירוני, אחד החששות מריבוי המהגרים הוא שינוי דמוגרפי שיפחית את היתרון האתני ויכפה על האזרח להתמודד עם המציאות הכלכלית שבה אין לאתניות שלו יתרון מעמדי.

בסיכום דבריה מביאה מור ציטוט חשוב מאוד בהקשר זה, מפיו של הסוציולוג הפולני זיגמונט באומן:

-

Refugees have become, in a caricatured likeness to the new power elite of the globalised world, a sign of the rootlessness of the present-day human condition, and hence a focus for the sense of precariousness that feeds many present-day human fears and anxieties. Such fears and anxieties have been displaced into the popular resentment and fear of refugees, since they cannot be defused or dispersed in a direct challenge to that other embodiment of extraterritoriality – the global elite that drifts beyond the reach of human control.

בדמיון קריקטורי לעילית הכוח החדשה של העולם הגלובלי, הפליטים הפכו לסימן התלישות של המצב האנושי כיום, ולכן מוקד לתחושת היעדר-הבטחון שמזינה כיום חששות וחרדות אנושיים רבים. חששות וחרדות אלה הותקו למורת-הרוח והחששות הנפוצות כלפי פליטים, משום שאי-אפשר לנטרל או לפזר אותן באתגור ישיר לגילום האחר של אקסטריטוריאליות – אותה עילית גלובלית שמרחפת מעבר לשליטה אנושית.

(עמ' 362 במאמרה של מור; את המקור לא איתרתי)

-

אף שההקבלה שבאומן עורך בין שני מיני התלושים היא חשובה – היעדר השורשים ככוח המאפשר לאליטות לברוח מאחריות, לעומת היעדר השורשים כחולשה וחוסר-בטחון – נראה לי שהדברים יפים גם ביחס של האזרחים לממשלתם. הגנאי לפליטים הוא גם משום שהם מגלמים את יכולתה של הממשלה לעזור לחלשים (במקרה הבריטי, ולאור השיח שהתפתח סביבם), בעוד שבישראל הם מגלמים את נטישת הממשלה את אחריותיה, בעיקר בידיעה שייבוא עובדים זרים ממשיך להיות פעולה עיקרית של הממשלה כנגד כוח העבודה הישראלי.

התקת הטינה ממרחב אחד לאחר מאפשרת עוד גורם אחד שראוי לתת עליו את הדעת בהקשר הישראלי: הימין המתנגד לפליטים מתוך חשש דמוגרפי, מבקש להכיל את המיעוטים הנוכחיים בצורה זו או אחרת של סיפוח. השמאל שמבקש פתרון חלוקתי מחבק את הפליטים, שמגבירים את הצורך לפתרון חלוקתי מבחינת הדאגות הדמוגרפיות (המשותפות לימין ולשמאל). זוהי עיסקת החליפין בין הפליטים (שאינם פלסטינים) לפלסטינים (שפליטותם תבוטל בעצמאות, כביכול) במחנות הפוליטיים בישראל. אין הדברים האלה באים לבטל את הקו הערכי הישיר שמחבר בין ערכים שמובילים אנשים לתמוך בפשרה בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולתמוך ביחס הוגן לפליטים, ולחלופין בין קו נוקשה בסכסוך וסירוב לסייע לפליטים. אך לצד הקו הערכי שעובר כחוט השני בעמדות ובמעשים הללו, ישנה השלכה מעשית לגבי הסכסוך.

-

Moore, Kerry. “‘Asylum Shopping’ in the Neoliberal Social Imaginary.” Media, Culture & Society 35.3 (2013): 348-65.

Bauman, Zygmunt. “Who Is Seeking Asylum – And From What?” Mediactive 4 (2005): 90-107.

-

 

****

- זה בגלל שקראת את ויטגנשטיין?

- מה?

- שהפוסטים האחרונים חותרים תחת עצמם.

-כיצד?

- אתה פותח בביקורת מפורטת על השאלת מושגים מעולם הצרכנות בהקשר הפוליטי ומסיים בניתוח של "עיסקת חליפין".

- אה… קודם כל, כלכלה וצרכנות אינן מילים נרדפות… וחוץ מזה, כן, בטח. זה בכוונה, בגלל ויטגנשטיין.

(להשתנות תמיד)

 

חם קר

Mach diesen Versuch: Sag “Hier ist es kalt” und meine “Hier ist es warm”. Kannst du es? – Und was tust du dabei? Und gibt es nur eine Art, das zu tun?

ערוך ניסוי זה: אמור "קר כאן" והתכוון "חם כאן". המסוגל אתה לזאת? –ומה איפוא עושה אתה בזאת? והאם יש רק דרך אחת לעשות זאת?

- ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות א' 510

 

אמרות קצרות מעין זו, עשירות ברוח של משחק ועורמה, הופכות את ספרו האחרון של ויטגנשטיין למכשף. אין הוא מציע פילוסופיה סדורה, אלא מאתגר שימושים שונים של השפה, מניח בבלי-דעת את היסודות של הדקונסטרוקציה האירופאית. אולי הגיע זמן שאומר משהו על הדקונסטרוקציה: אי-הדיוק של השפה ואי-הוודאות של אחידות המסר בין הדובר לקהלו הן בעיות פילוסופיות ממשיות, שקיומנו כיוצרים חברתיים תלוי בזה שנתעלם מהן בהתנהלותנו היומיומית. פילוסופים של השפה שמעיזים להסיר מעט את המסך מעל שאלות כאלה, באופן שויטגנשטיין עושה כאן, הינם אמיצים יותר מן הארבעה שנכנסו לפרדס. הם משחקים באש. ויטגנשטיין כנראה הבין זאת, ולכן ספרו האחרון חותר תחת המבנה הסדור שהוא בנה לתלפיות במאמר הלוגי-פילוסופי שלו. המשחק, הפסקות הקצרות, הפנייה אל הקורא הזכירו לי את ספרה של יוקו אונו "אשכולית", שגם עליו עוד טרם התפניתי לכתוב. אבל אונו היא אמנית והמשחק עם המשמעות החמקמקה הוא תכלית הכל בשבילה, בעוד שויטגנשטיין חותר אל המשמעות בידיעה שהיא בלתי-ניתנת להשגה. קיצורו של דבר: הדקונסטרוקציה מצביעה על בעיות ממשיות בשפה, אך היא משמשת פעמים רבות מדי אמצעי בריחה עבור אלה שבאופן עמוק סבורים (ופועלים!) כאילו יש משמעות נגישה, אלא שזו אפורה בעיניהם או פועלת לרעתם, ועל-כן הם מעדיפים את ההתחמקות הבלתי-מתחייבת לגבי קיומה של משמעות בכלל. ויטגנשטיין סבור שישנה משמעות, אך היא "חסומה תמידית", ומצביע על הסיבות לכך. זהו הבדל שאיננו אפיסטמולוגי בלבד, אלא גם אתי.

 

השאלה הראשונה היא הקשה מכל, אז אשוב אליה מאוחר יותר. מה אני עושה בזאת? הריני משקר (והתשובה הפשוטה כמו משיבה לשאלה הראשונה בפשטות: "אכן, אני מסוגל לשקר"). אבל השאלה האחרונה טורפת את הקלפים, כי היא תובעת ממני לחשוב על דרכים אחרות. למשל: סרקאזם. הדיבור בלשון סגי-נהור שונה משקר. אף שהמילים הפוכות לכוונתי, האינטונציה מצביעה על כך שכוונתי אחרת, ובכך אני אומר אמת. השאלה האחרונה חשפה פער בין המוגדר "שקר" לבין שלל אמירות שבהן המילים הנאמרות שונות מן הכוונה.

 

אני נזכר שקראתי השבוע אצל שורץ כי "כחש ושקר אינם נרדפים; המשקר אומר דברים שלא היו והמכחש כופר בדברים שהיו" (על ויקרא יט 11).

 

אילו עוד דרכים אפשריות? (אולי שההבדל יהיה נעוץ במילה כאן?) אולי השאלה תלויה לא בפער שבין "חם" ל"קר", אלא בהבדל שבין "אמירה" ל"כוונה". כדי להתכוון ש"חם", אינני צריך לעשות יותר מלשנות את משמעות המילה "קר", כלומר את רצף העיצורים והתנועות שמרכיבים מילה כלשהי, בדומה לדברים שהמפטי אומר לאליס. למשל, אם אשכנע את עצמי שהגדרת המילה "קר" היא טמפרטורה גבוהה. או אפילו שבזמן שאומר את המילים אניף שלט שיכריז כי כל אימת שישמעוני אומר "קר" כוונתי ל"חם" (האם הניסוי אוסר על מעשים נוספים במהלכו שלא הוזכרו בו? האם "אמירה" היא בהכרח בהגיית מילים מן הפה?).

 

אבל אולי השאלה האחרונה בלבלה אותי יותר מדי, והטעתה אותי. השאלה לא הייתה ציווי: "ישנן דרכים רבות לעשות זאת. מנה אותן!" אולי התשובה היא שלילית, ויש רק דרך אחת לעשות זאת, והיא לא להתכוון למה שאומרים, ואחת היא אם זה שקר, או סרקאזם, או שינוי משמעות המילים בצו-שעה.

 

אבל האם אפשר בכלל לא להתכוון למה שאומרים? הרי כשאני עורך את הניסוי אני מתכוון לומר את שאינני מתכוון אליו. אני מתכוון לומר "קר כאן" כשכוונתי "חם כאן", והמשמעות היא שאינני מתכוון לומר "קר כאן" בכלל, אלא מתכוון לבצע את הניסוי. את הניסוי עליי לערוך בין אם "חם כאן" ובין אם "קר כאן", ולכן אינני יכול להתכוון כלל למילים שאמרתי וגם לא לכוונה שנתבקשתי. אני יכול להתכוון רק לקיום הניסוי, ולכן אינני יכול (בזמן הניסוי) להתכוון ש"חם כאן".

 

הפער בין כוונת המעשה לכוונת הדיבור (והדיבור כסוג של מעשה, שאיננו מעשה בפני-עצמו, כי המעשה היה הניסוי ולא המילים), הוא התחנה האחרונה של הניסוי. היות ואינני יודע למה ויטגנשטיין התכוון בהוראה "להתכוון", אינני יכול לדעת אם ביצעתי את הניסוי, אם לאו, ולכן גם אינני יכול להשיב על השאלות.

 

מ.ש.ל.?