הערכות לעבר, להווה ולעתיד

נובמבר 6, 2009 מאת אריה

תשובה לתגובה של נדב ("דרומי"), מהפוסט הקודם:

אני קצת מתקשה להבין את הטענה שלך. אתה טוען שהפלסטינאים לא באמת רוצים שתי מדינות? או שהם בכלל לא רוצים שלום? כי על פניו, זה נשמע לי טיעון מצויין בזכות ההתכנסות דווקא, 'עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים' כלשונו של וייסגלס. אם הפלסטינים לא רוצים אותי כאן, ולא משנה כמה אני נדיב, מדינה דו-לאומית נשמעת לי כמו רעיון מזעזע – אני פרקטיקלי מסיר מעלי את כל ההגנות (גדר, למשל), ומאפשר להם לשחוט אותי.

אני גם לא מקבל את שתי הדוגמאות שנתת: ההצעה של ברק הועלתה במפורש כהצעת 'סוף הסכסוך', כלומר אם ערפאת היה מקבל אותה הוא לא היה יכול להעלות תביעות מול אף מנהיג ישראלי אחר; ולגבי ההתנתקות – מי שירה קסאמים מעזה היו החמאס (כאן אפשר להעלות, כמובן, את השאלה מי מייצג את הפלסטינים; מכיוון שבשום מערכת בחירות החמאס לא קיבל יותר מ-50% מהקולות, ושאבו מאזן בתקופת שיא נמיכותו קיבל משהו כמו 70%, אני מרשה לעצמי להניח שזה הפתח).
ואחרון ודי בנושא זה – לטעמי, אמונות, ערכים ודעות זה דבר די נזיל. יכול להיות שעכשיו, כשהם עוברים כל בוקר במחסום, הרבה פלסטינאים מקללים את ישראל ורוצים להיפטר ממנה; האם כשיחיו במדינה משלהם, בלי שום חיכוך עם ישראלים, הם ישמרו את הרגש הזה? אני בספק.

ולגבי הפלסטינאים אזרחי ישראל – כאן זה תיאור מצב, לא הערכה. הם לא רוצים להיות אזרחי המדינה הפלסטינית. תראה כמה מפחידה אותם ההצעה של ליברמן להעביר אותם למדינה הפלסטינית.
ובהינתן שהם נשארים כאן, 20% – אני לא רואה איך הם משנים את אופיה של המדינה.

או במילים אחרות – אם היינו יכולים להגיע למצב של שתי מדינות, אני חושב שהיה מדובר במצב יציב למדי. הבעיה היא שאי אפשר להגיע לשם.

יש כאן כמה ויכוחים שונים, וכל אחד מהם חשוב: פרשנות של העבר, פרשנות של ההווה, והסקת מסקנות ערכיות ואסטרטגיות שנובעת מהערכת המצב הנוכחי. הם כולם מאוד חשובים בעיניי, אז אני אנסה להתייחס לכל הנקודות.

אתה טוען שהפלסטינאים לא באמת רוצים שתי מדינות? או שהם בכלל לא רוצים שלום?

הניסוח הזה של השאלה גרם לי להבין את הבעייתיות של הטענה שלי, ואני שמח על ההזדמנות להכניס בה ניואנסים.

דרך אחת לענות על השאלה הזו, קשורה לשאלה על מי אנחנו בכלל מדברים כשאנחנו אומרים "פלסטינים" (או "ישראלים"). כשאני מדבר על הפלסטינים והישראלים שלא רוצים שלום, אני מדבר על ההנהגה. ההתנהלות של ההנהגה היא בהחלט התנהלות שאינה מעוניינת בסיום. בכלל, אני כופר באפשרות שיש צד שמאוד מאוד רוצה שלום, וכל השנים האלה זה לא קורה רק בגלל הצד השני. אני גם כופר באפשרות שיש פתרון פשוט מאוד, "שכולם יודעים בסוף מה יהיה", ושזה סתם לא קורה כל-כך הרבה שנים. הדברים האלה הם לא סתם.

העם, לעומת זאת, רוצה שלום. כלומר, אם אנחנו מדברים על הפלח מבלעין או על הקבלן מנתניה, אז הם רוצים שלום. לא שמישהו מהם פציפיסט גדול, אבל כל אחד מהם בחלקה הקטנה שלו לא רוצה מלחמות, ומוכן לאיזו פשרה ולגמור עם זה כבר. אני חושב שבעניין הזה יש קונצנזוס די רחב בישראל, שמתפרס ממרצ ועד לליכוד. אני אסייג זאת: גם לפלח הפלסטיני וגם לקבלן הישראלי נמאס מהסכסוך, אבל זה לא אומר שאין בהם גזענות, ומידה של חשדנות ותחושה שהאחר הוא זר. את התחושות הלאומיות האלה אפשר לתעל די בקלות לאלימות, ולא משנה אם אנחנו מדברים על "עופרת יצוקה", אנתפאדת אל-אקצה, או פרעות תרפ"ט. דברים כאלה יכולים לקרות.

חזרה אל המנהיגים: הסיבה שהמנהיגים "לא רוצים" שלום, איננה מרוע-לב. זו תערובת של "ריאל פוליטיק," פחדנות, חשדנות, כוחנות ועוד כמה דברים כאלה. המנהיגים הפלסטינים שאינם רוצים מדינה, הם לא מאוד שונים מהמנהיגים הישראלים, שרוצים מדינה פלסטינית (בגלל האיום הקיומי של המדינה הדו-לאומית, ועל זה נסב הפוסט הקודם), אבל לא מוכנים לעשות את הצעדים כדי שזה יקרה (וכפי שיאיר ואני התווכחנו לגבי הסיבות שבעטיין המנהיגים הישראלים לא מוכנים לצעד הזה, אני מניח שאפשר להתווכח לגבי הסיבות שהמנהיגים הפלסטינים נרתעים מזה. מבחינתי זו עובדה בשטח שהם לא רוצים, אבל אני מודע לזה שרבים יראו בזה פרשנות, ולא עובדה).

[אגב, ההסבר הזה יוצר לי בעייה פילוסופית, כי אני כל כמה זמן תוהה האם זה אומר שהמנהיגים מוליכים שולל את העם ואינם מייצגים אותו באמת, או שלהיפך: הם קולטים משהו מאוד נכון ועמוק ברחשי הלב של העם, שאינם מבוטאים במלואם לעולם. אני מניח את הפלפול הזה בצד כרגע, ונשאר עם המודל שהצעתי לעיל כהסבר].

אם הפלסטינים לא רוצים אותי כאן, ולא משנה כמה אני נדיב, מדינה דו-לאומית נשמעת לי כמו רעיון מזעזע – אני פרקטיקלי מסיר מעלי את כל ההגנות (גדר, למשל), ומאפשר להם לשחוט אותי.

עכשיו שהסברתי מה העמדה שלי לגבי "רוצים-לא רוצים", עולה השאלה של ההתמודדות עם המצב. יש לנו שתי אוכלוסיות שלהערכתי יכולות לחיות בשלום זו לצד זו, אם יציבו בפניהן מצב נתון שזה מה שהן צריכות לעשות, אך שכל אחת מהן גם נתונה להשפעה של גורמים קיצוניים מסיתים בתוכה, הקוראים לבדלנות ולשינאת האחר.

אתה טוען שבזה שנסיר את הגדר והגנות אחרות, אנחנו מחלישים את עצמנו. אני טוען שאיזושהי מידה של "לא רוצים אותי כאן" תמיד תהיה (משני הצדדים), אך בה בעת, העובדה היא שאף-אחד לא הולך להיעלם ושצריך לחיות עם זה. לכן, אני מניח שהרגש של "לא רוצים אותי כאן" יהיה חלש יותר כשהוא יוצב מול הרגש של "רוצים לחיות בשקט". איזשהן פרעות כל עשר-עשרים שנה? יכול מאוד להיות, אבל אני מעדיף פרעות שנגמרות רע (כיוון שלא היו הגדרות וכו'), ואחריהן החיים חוזרים למסלול של דו-קיום לעשר שנים, מאשר פרעות שנגמרות "טוב", ואחריהן יש עוד עשר שנים של גטו והפרדה.

בנוסף, אני חושב שמדינה דו-לאומית, בתנאי שהדו-לאומיות שבה מעוגנת חוקתית, דווקא תוציא את העוקץ מאלה שרוצים לשחוט, כי יהיה קשה יותר לגייס את הטיעון הלאומי. הגורמים הקיצוניים שמסוגלים להסית את הקונצנזוס של כל אחת מהאוכלוסיות, נשענים על אשלייה שהאחר הוא זר, ושאפשר להיפטר ממנו בעזרת אלימות. אם המסגרת היא דו-לאומית [קרי: מדינה שיש בה שני לאומים, שכל אחד מהם נשמר ומוגן על-ידי המדינה, והמדינה איננה כלי נושא-ערכים, אלא אמצעי טכני שמסדיר את פינוי הזבל וסלילת הכבישים], אז הגורמים שמעוניינים להפיץ שינאה יתקשו לגייס אנשים לצד שלהם, כאשר המסגרת מבהירה שהיא איננה נוטה לצד זה או אחר. גורמים טרוריסטיים יטופלו כפי שצרך לטפל בכל מי שמפריע לסדר הציבורי ומסכן חיי-אדם, ובעיקר חיי חפים מפשע. מעשית, אכן יהיו פיגועים פה ושם, אבל הם לא יהוו איום קיומי.

אני יודע שכל זה נשמע אוטופי, ואני לא אומר שזו פרוגרמה שיכולה להתרחש מחר. אני אומר שאם זו הייתה העמדה העקבית של ממשלת ישראל, אז הסכסוך היה על אש נמוכה בהרבה, וזכויות-אדם היו נפגעות הרבה פחות.

אני גם לא מקבל את שתי הדוגמאות שנתת: ההצעה של ברק הועלתה במפורש כהצעת 'סוף הסכסוך', כלומר אם ערפאת היה מקבל אותה הוא לא היה יכול להעלות תביעות מול אף מנהיג ישראלי אחר; ולגבי ההתנתקות – מי שירה קסאמים מעזה היו החמאס (כאן אפשר להעלות, כמובן, את השאלה מי מייצג את הפלסטינים; מכיוון שבשום מערכת בחירות החמאס לא קיבל יותר מ-50% מהקולות, ושאבו מאזן בתקופת שיא נמיכותו קיבל משהו כמו 70%, אני מרשה לעצמי להניח שזה הפתח).
ואחרון ודי בנושא זה – לטעמי, אמונות, ערכים ודעות זה דבר די נזיל. יכול להיות שעכשיו, כשהם עוברים כל בוקר במחסום, הרבה פלסטינאים מקללים את ישראל ורוצים להיפטר ממנה; האם כשיחיו במדינה משלהם, בלי שום חיכוך עם ישראלים, הם ישמרו את הרגש הזה? אני בספק.

ההצעה של ברק הייתה "הצעת סוף הסכסוך", אבל ערפאת לא נתן הצעה נגדית. יש עשרים דרכים שהוא יכול היה להשיב על ההצעה הזו מבלי להתחייב אליה (בגלל כל הקשיים שהי בה עבורו), מבלי לפנות לאלימות. הפנייה לאלימות הייתה בפירוש סימן של חזרת שלטון הליכוד, ואני לא חושב שהוא לא ידע את זה.

אני אמרתי בעצמי שהקסאמים הם דוגמה בעייתית בגלל חמאס/פתח, אבל אפילו חמאס, לפי האידיאולוגיה שלו, היה אמור לרצות שישראל תפנה התנחלויות בגדה. לחדש את האלימות אח"כ, או לנסות להשתלט על הגדה, זו לא בעייה. השאלה היא למה מראש ליצור מצב שבו יהיה קשה לישראל לפנות יישובים נוספים / לבצע נסיגות נוספות (כלומר, שאלה רטורית. בעיניי זו הוכחה, אבל כאמור אני מקבל שכל מה שאני אומר כאן הוא פרשנות, ואתה לא חייב לקבל. אני רק רוצה לוודא שאני מובן).

אני מסכים שאמונות הן נושא נזיל, ובפוסט שאין סיכוי שאני אוכל למצוא עכשיו היה דיון פעם, שבו טענתי שהסכסוך הוא לא דתי בכלל, כי הדת תלך לאן שהפוליטיקה תוביל אותה. מצד שני, בדיוק בשל כך, לא הייתי מצפה שהפסקת החיכוך עם הישראלי הכובש תעלים את הרגש הזה. האיראנים עורכים עצרות של רבבות בני-אדם הקוראים קריאות נגד ישראל, לא בגלל הכיבוש, ולא מפני שאכפת להם מהפלסטינים. זה אוייב מדומיין, עמנואל גולדשטיין כזה שההנהגה שלהם מטפחת. אם וכאשר הממשלה הפלסטינית תזדקק לעמנואל גולדשטיין, אני בטוח שזו תהיה ישראל (ואני בטוח שגם כשתי מדינות שכנות, יהיו אלף ואחת סיבות לחיכוכים: זכות השיבה, זכות השאיבה, אוויר, מים, סחורות וכו').

ולגבי הפלסטינאים אזרחי ישראל – כאן זה תיאור מצב, לא הערכה. הם לא רוצים להיות אזרחי המדינה הפלסטינית. תראה כמה מפחידה אותם ההצעה של ליברמן להעביר אותם למדינה הפלסטינית.
ובהינתן שהם נשארים כאן, 20% – אני לא רואה איך הם משנים את אופיה של המדינה.

הם לא רוצים להיות אזרחי המדינה הפלסטינית ≠ הם רוצים להיות אזרחי מדינה יהודית.

אני אכן חושב שהם לא רוצים לא את זה ולא את זה.

שאלת ה-20% היא שאלה ערכית, מהותית ופוליטית גם יחד. אני טוען, בניגוד לרוב הישראלים, שדמוקרטיה איננה רק שאלת המאבק על השליטה בפרלמנט ובממשלה.

כי מה האמירה הזאת אומרת בעצם? בתכל'ס, רוב הישראלים לא היו רוצים לראות ראש-ממשלה ערבי, והיו פוחדים פחד מוות אם השב"כ וצה"ל היו נתונים למרותו של אזרח ערבי ישראלי. אבל לחוקק חוק שאוסר על ערבי להיות ראש-ממשלה, לא נשמע טוב. אין דאגה – יש להם 20%! אז אנחנו יכולים להיות בטוחים שאף-פעם לא ייבחר ראש-ממשלה ערבי, ולא צריכים להצהיר על זה שלא היינו רוצים שזה יקרה. אני טוען, שזו לא דרך לנהל דמוקרטיה. לא רוצים ראש-ממשלה ערבי? אז שיחוקקו חוק שאוסר על ערבי להיות ראש-ממשלה, ושיחיו עם ההשלכות.

בשוויץ יש שבעה או שמונה אחוז איטלקים, ואי-אפשר ללכת שלושים מטר בשוויץ בלי להיתקל באיטלקית. בישראל יש עשרים אחוז ערבים, וזה נראה לנו בסדר גמור שהם תופסים הרבה פחות מזה במרחב הציבורי, המשפטי והחזותי שלנו – כי ככה זה הסתדר בצורה דמוקרטית.

במילים אחרות, ולסיכום הנקודה: כשאתה אומר "אני לא רואה איך הם משנים את אופיה של המדינה", אתה מדבר על כוח פוליטי. אני טוען שעשרים אחוז משפיעים על אופייה של המדינה אינהרנטית, פשוט כי הם שם. ואפשר לשחק משחקי כוח, פוליטיקה, דמוקרטיה ואליטה, כדי להדיר אותם, אבל גם המשחק הזה הופך לחלק מהאופי של המדינה.

או במילים אחרות – אם היינו יכולים להגיע למצב של שתי מדינות, אני חושב שהיה מדובר במצב יציב למדי. הבעיה היא שאי אפשר להגיע לשם.

נכון. וזה נכון גם לגבי מצב של מדינה דו-לאומית. הויכוח הוא על הסיבה שאי-אפשר להגיע לשם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

תגובה ליאיר: על הראיון של דן מרידור

נובמבר 5, 2009 מאת אריה

יאיר כתב פוסט מעניין מאוד שבו הוא ניתח את הראיון הנרחב של דן מרידור ב"הארץ" בשבוע שעבר (או שבועיים?). הדיאלוג עם יאיר מאוד מפרה עבורי. הוא, למשל, הראשון שאמר לי שבעצם כבר היום אנחנו חיים במדינה דו-לאומית ("אנחנו" כקהילה מדומיינת, כל אחד מה"אנחנו" הממשי לא חי בישראל). כשקראתי אותו אומר את זה בפעם הראשונה מאוד התרגזתי, כי אני מייחס חשיבות מאוד גדולה למשמעות התיאורית של מילים, כידוע, וחששתי שהוא יטה את הדיון לזה שאנשים יחשבו שכשאני מדבר על מדינה דו-לאומית אני מדבר על המצב הנוכחי. בהמשך, הבנתי את הנסיון שגלום באמירה הזו, בעיקר בזה שזה מאפשר להדגיש שמה שאני מדבר עליו / אנחנו מדברים עליו, איננו כה רדיקלי כמו שהוא נשמע, אלא מאפשר התאמת המציאות הקיימת לערכים רצויים. אני שמח על ההזדמנות הזאת לעוד דיון בנושא המדינה הדו-לאומית.

הערה על הברירה של דן מרידור ב"רודזיה"

אני חושב על שתי סיבות רטוריות לבחירה ב"רודזיה" כאיום שמונח לפתחה של ישראל. ראשית, "דרום-אפריקה" נורא מפחיד ישראלים. כשאומרים דרום-אפריקה, או אפרטהייד, מיד כולם נכנסים למגננה. אמרת רודזיה, אז קודם כל צריך ללכת למצוא אותה על המפה או בויקיפדיה. תגובת האנטי האוטומטית עדיין אינה נמצאת במאגר הישראלי, פשוט משום שההתנייה נוצרה על-בסיס דרא"פ ולא רודזיה.

וזה מוביל אותי לסיבה השנייה: כשאנשים יילכו לחפש את רודזיה על מפה או בויקיפדיה, הם יגלו שהיא כבר לא קיימת. היום קוראים לה זמביה וזימבאבווה. כך שרודזיה מסמלת עוד יותר טוב את הסיכון שבמדינה דו-לאומית, סיכון שלא רוצים לדבר עליו.

הערה על הכותרת

אני לא יודע אם יאיר השתמש בכינוי "ישרא-טין" ככינוי ריאלי, או באירוניה עצמית. אני לא מסוגל לחשוב על השם הזה, הוא מעורר בי צמרמורת. ראשית, הוא מעיד על ניתוק מוחלט משורשים ומתרבות, הן מאלה הגלומים בשם "ישראל" והן מאלה הגלומים בשם "פלסטין". שנית, הוא משקף תפיסה מאוד לא נכונה של המדינה הדו-לאומית, כאילו יווצר ממנו לאום חדש, ישראטיני. המדינה הדו-לאומית, כשמה כן היא. מאותה סיבה, אני מתנגד גם לאלה המדברים על "פתרון המדינה האחת". השם שלה יצטרך להיות מורכב, משהו כמו "הרפובליקה הישראלית-פלסטינית", ואולי בעתיד רחוק יותר, אפשר יהיה לדבר על שם אחד, או שהשם הארוך יהפוך לראשי-תיבות חביבים, אבל לא בשום שלב קרוב.

הבעייה האסטרטגית

הנקודה החשובה ביותר בפוסט של יאיר היא השאלה שהוא מציב בפני אלה התומכים בפתרון שתי המדינות מפני בעתת אפשרות המדינה הדו-לאומית:

ואם בהעדר חלוקה יש סיכוי סביר מאד לדמוקרטיה דו לאומית עם שוויון בין האוכלוסיות, ברור לחלוטין שכל הקווים האדומים האלה שווים כקליפת השום. מדינה דו לאומית תחוקק (במוקדם או במאוחר) חוק שבות פלסטיני. מדינה דו-לאומית תעשה לאתוס הציוני ההיסטורי כביסה בתשעים מעלות, תגהץ ותתלה לייבוש. מדינה כזאת תחלק מחדש את הקרקע, ואולי גם תפנה התנחלויות שיושבות על שטח פרטי פלסטיני. וכהנה וכהנה.

אני רוצה להגיד את זה בצורה הכי קיצונית שאפשר. אם חלוקה היא עניין אפשרי (וצריך להדגיש שאני כופר בכך) ואם האינטרס העליון הוא לשמור על מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, אז כל הדברים האחרים משניים .כולל גוש עציון. כולל הר הבית. וכולל אפילו ה"אתוס ההיסטורי הציוני". נכון, הסדר לקליטת מיליון פלסטינים בתחומי הקו הירוק ישנה את אופי המדינה. אבל קליטה של חמישים אלף איש – לא. וגם הכללת הנכבה בתכנית הלימוד לא תשנה הרבה, וגם אפילו לא יום זיכרון לאומי לנכבה. דהיינו: מנהיג שבאמת סבור שהברירה היא בין חלוקת הארץ לדומקרטיה דו לאומית, צריך להכין את הציבור הישראלי לטיפול שורש. ואני לא רואה את מרידור, אולמרט, לבני, וודאי לא נתניהו, הולכים לכיוון הזה.

במבט ראשון, זו נקודה מצויינת. אם הרעיון של מדינה דו-לאומית כל-כך מפחיד, אז למה לא לחתוך מהר, לסיים את המשא-ומתן, אפילו במחיר חזרה מלאה לגבולות 1967 ועוד כמה דברים.

אבל במחשבה שנייה, השאלה הזו מתעלמת משני גורמים מרכזיים: ראשית, מימד הזמן בסכסוך, עליו דנתי בכמה פוסטים לאחרונה (קישורים בסוף). אם פתרון חלוקת הארץ באמת היה מסיים את הסכסוך, אפשר היה לוותר קצת יותר כדי להגיע אליו וגמרנו. אבל כפי שיאיר יודע, גם דן מרידור, אולמרט, לבני ונתניהו יודעים, שזה לא יהיה "קץ הסכסוך וסיום התביעות". במצב כזה, פתרון שתי המדינות אמנם נתפס בעיניהם כפתרון טוב למניעת מדינה דו-לאומית, אבל הוא עדיין עוד שלב בתוך הסכסוך, ולכן הוא יכול להיעשות רק באופן כזה שימצב את ישראל בעמדה טובה יותר לסיבוב הבא של הסכסוך לאחר חלוקת הארץ. זה בדיוק מה שמרידור מתכוון כשהוא אומר "הליכה מעבר למה שאני מציע היא הימור בטחוני ושבירת האתוס הציוני ההיסטורי". לכן הויכוחים על הבקעה כן או לא, אריאל כן או לא, כל-כך חשובים בעיני האנשים האלה.

הגורם השני, כמובן, הוא הרצון של הפלסטינים. האם הסכמה של ישראל לכל הדברים שיאיר מנה אכן תבטיח שהצד השני יסכים לחתום על הסכם שלום עם ישראל? לעולם לא נדע, כי כנראה שלא יהיה מנהיג ישראלי שיציע את הדברים הללו. אך כמה מהלכים של הפלסטינים בשנים האחרונות עשויים לרמז שהם אינם מעוניינים במדינת פשרה, גם אם לנו כישראלים קשה להבין את העמדה הזו.

ההסבר

ההסבר שיאיר מציע הוא הסבר פסיכולוגי על אופיו של הפוליטיקאי (והאדם):

העוצמה הישראלית הנוכחית מאפילה על חולשתה המבנית, מהעובדה שהאיום עדיין אבסטרקטי, ומכך שכדי להגיע להסדר של חלוקה ,מחיר העימות הפנימי הוא גדול מאד, ולעומת זאת הרווח המיידי אינו ברור. פוליטיקאים, חכמים ונבונים ככל שיהיו, לא יזמו עימות פנימי בהעדר מפת דרכים ברורה ודיבידנד מוחשי, גם אם העדר עימות יביא (כמעט בודאות) לתוצאות גרועות מכך.

זה הסבר מעניין. אין לי משהו לטעון נגדו, כלומר כדי להפריך אותו, אך אני מתקשה לקבל אותו בשל ההקשר של הפוסט. כאמור, זה הסבר שנובע מתוך הנחה שאם ישראל תקבל את כל התביעות הנוכחיות של הפלסטינים (מוטאטיס מוטנדי או לא), אז הפלסטינים ימהרו לחתום הסכם שלום, וכן שלאחר החתימה הסכסוך יסתיים. היות ושתי ההנחות הללו אינן מקובלות עליי, אני חושב שיש עוד משתנים להסתייגות של הפוליטיקאים לפנות להסדר שכזה, ואת המימד הזה ההסבר אינו מביא בחשבון.

לקריאה נוספת: לצביונה של מדינה דו-לאומית; מדינה אחת או מדינה וחצי; על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון? ; ניהול סכסוך והנצחת סכסוך; עוד על מימד  הזמן בסכסוך

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על חומות והגירה

נובמבר 4, 2009 מאת אריה

המאבק בין האתי לאסתטי בא לידי ביטוי בצורך שלי לנכש קישורים לא רלוונטיים כנגד הרצון שלי להעמיס עוד הקשרים וסמלים שיחד ייצרו מטאפורה אסוציאטיבית בעלת נופך פואטי ובלתי-ניתנת לפענוח. כך נשזרים יחד התאריך שבו אני כותב – יום השנה לרצח רבין – עם הציון הקרב של 20 שנה לנפילת חומת ברלין, עם חומת ההפרדה הפלסטינית. מאמר שקראתי, קישר בין חומת ההפרדה לכותל המערבי, לקריסת מגדלי התאומים ולשואה. כך, הרכבות של הפוסט הקודם, שמעל הכל היו אסוציאציה בין הרכבת של פוסט השנה לרצח הקודם לבין רצח (ג'ון לנון), מתקשרות יחד גם למאמר הזה. זהו הסבך הסימבולי, שאני נוטש ומחניק, במאמץ לעבור מהסוריאליסטי חזרה אל הפוליטי.

פוסט נוסף על הספר של אריאלי וספרד יתפרסם מתישהו השבוע, אבל בינתיים קראתי, כאמור, מאמר מאוד מעניין של פיטר האטצ'ינגס, שדן בחומת ההפרדה בהקשר סימבולי ופוליטי ממשי. נקודת המוצא שלו היא עבודה שהוא ראה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שבה נעשה קישור בין חומת ברלין, חומת ההפרדה (המכונה אצלו "החומה הפלסטינית"), והידוק הגבול בין ארה"ב למקסיקו (עם דמיון אריטקטוני לחומת ההפרדה בגדה). את העבודה המדוברת ניתן לראות בקישור הזה (הקטע הרלוונטי מופיע בעמ' 6).

המאמר של האטצ'ינגס מרתק בעיניי, כיוון שגם אני תוהה לא מעט על השינוי שהחומה עברה, מסמל לבעייה (המלחמה הקרה), לסמל של פתרון (הפרדה). האטצ'ינגס עורך השוואה בעלת רגישות יתר לפרטים, כולל המשמעות הכלכלית של שתי החומות (למרות שאף-אחת מהן לא הוצהרה ככלכלית בעיקרה מלכתחילה), הקשר בין מסך הברזל הקומוניסטי וקיר הברזל הז'בוטינסקאי ועוד.

את ההקבלה בין חומת ההפרדה לגבול האמריקאי-מקסיקני הוא מחזק בעזרת חומה נוספת: החומה הסינית, עליה הוא מדבר בעזרת סיפור של פרנץ קפקא, דווקא. עומס ההקשרים והמקבילות, כאמור, עשוי ליצור תחושה של לשון אסוציאטיבית-מטאפורית, אבל לא הייתי מזכיר את כל היסודות האלה, אלמלא הייתי חש שלמרות הכל, האטצ'ינגס מצליח שיראו אצלו את העצים, ולא רק את היער.

היחס של חומה לזכרון ותפקודה כמונומנט של זכרון, מקשר מיידית לכותל המערבי, ביתר שאת באנגלית בה המילה Wall משמשת גם למה שדוברי עברית מכנים "כותל" ומה שרוב דוברי-העברית מכנים "גדר ההפרדה". אבל מיד לאחר ההקבלה, האטצ'ינגס מסייג אותה ואומר:

עם זאת, למרות העניין שעשוי להיות בהקבלה הזו, יש הבחנה משמעותית שעלינו לעשות. בעוד מגדל החופש [=המבנה שזיסקינד הציע באתר מגדלי התאומים – א"ע] והמוזיאון היהודי [בברלין – עוד פרוייקט של זיסקינד – א"ע] הם מבני זכרון, החומה הפלסטינית היא מבנה פרוגנוזי: היא מייצרת את אותו אובדן עצמו שאותו היא מייצגת בצורה מונומנטלית. בזה, היא דומה יותר לחומת ברלין, אף כי זו שימשה רק את האכיפה של גבול קיים כנגד האזרחים של אותה מדינה, בה-בעת שהיא שימשה כביטוי לזהותה של המדינה ולריבונותה. החומה היא גם אנטי-זכרון במובן שהיא נוטלת חלק במחיקה נרחבת יותר של האלימות כנגד אנשים שאינם נושא הזכרון מחוץ לקהילה המיידית שלהם (עמ' 139 – 140).

ההקבלה השנייה של החומה, כאמור, הוא לגבול בין ארה"ב למקסיקו. כאן, ארבע החומות (הסינית, ברלין, ההפרדה, גבול מקסיקו) נשזרות יחד לתפקיד אחד, והוא מניעת הגירה (בעיקר – זליגה של הגירה), על השלכותיה הכלכליות והחברתיות. בשבוע האחרון הדיון של יחס ישראל להגירה התחמם מאוד, אך כמעט לא עלה בו ההקשר הפלסטיני. ההתעלמות בין הקו הישר שעובר בין שאלת העובדים הזרים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הופכת את הדיון בשתי הסוגיות, אבל בעיקר בשאלת העובדים הזרים, לקשה ביותר. הערתי על כך בקצרה פעם ביחס לפליטי דארפור. המאמר של האטצ'ינגס מחדד את הדברים עוד יותר, כאשר אני מביא בחשבון שהעובדים הזרים מלכתחילה הובאו כפתרון להדרת הפלסטינים משוק העבודה הישראלי, עם הסגרים המתמשכים שהחלו ב-1991 (ונדגיש – ב-1991); אני ממשיך בזה שהשיקול הדמוגרפי מהווה גורם מכריע עבור רבים בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומקביל זאת לשאלת העובדים הזרים, שאינם יכולים להתערות באתוס הישראלי, כפי שהם יכולים להתערות באתוס של מדינות מערביות אחרות (את ההנגדה לארה"ב ערכתי בפוסט מוקדם ביותר).

כנגד התיאורים של מחלות, נישואי תערובת וכולי, התקשורת הישראלית מתקוממת. אך עם התערות של יותר ויותר זרים, כך יתערער הבסיס הדמוגרפי למדינה יהודית דמוקרטית, והאתגר שיעמוד בפני השלטון והבטחון יהיה לייצר, אם לא יווצר מאליו, איום קיומי שהאוכלוסייה הזו מייצגת עבור זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כאשר הדברים מנוסחים בצורה של איום ולא בצורה של מחלות או הסתגרות אתנית, התקשורת מוכנה לקבל ואף מחבקת את השיח של השלטון וכוחות הבטחון. לקראת סוף מאמרו, האטצ'ינגס מביא ציטוט של אגמבן (שאפשר למצוא כאן, אם כי אני לא בטוח אם מדובר בלינק עם גישה מוגבלת או לא). הוא יאה גם לחתימת הפוסט הזה:

בעוד שכוח מטיל-משמעת מבודד ותוחם טריטוריות, אמצעי בטחון מובילים לפתיחות ולגלובליזציה; בעוד החוק רוצה למנוע ולווסת, הבטחון מתערב בתהליכים מתמשכים על-מנת לכוון אותם. בקצרה, משמעת מבקשת לייצר סדר, בטחון מבקש לווסת אי-סדר.

- Agamben, Giorgio. "On security and terror". Frankfurter Allgemeine Zeitung (trans: Soenke Zehle). September 20, 2001.

- Hutchings, Peter J. "Mural Sovereignty: From the Twin Towers to the Twin Walls." Law and Critique 20,2 (2009): 133-146.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

I Just Lost My Train of Thought

נובמבר 4, 2009 מאת אריה

בדיוק לפני שנה כתבתי רשימה רגשנית על בחירתו של אובמה, ויום השנה לרצח רבין. הערב מגיעים לתיבה שלי דיווחים על הדמוקרטים הניגפים בבחירות האזוריות השונות. בינתיים בוירג'יניה ובניו ג'רזי, ועוד קדנציה לראש העיר בלומברג. אולי זה סימן שמאוכזבים ממנו.

אמש שימשתי מגיב להרצאה על המושג משיחיות ביהדות הקדומה, ופתחתי בהערה על התאריך: השני בנובמבר, הצהרת בלפור, שנדמָה לכורש מודרני, ולכן גם למשיח. בפעם היחידה שהמילה "משיח" מופיעה בספר ישעיה, היא נאמרת על כורש. וזה מעלה מחשבה שדמות המשיח הנוצרית כל-כך ששבה וחוזרת בישעיה (בשניהם), לא בכדי לא נקראה משיח.

קשה לי להעריך את התפקוד שלי בהרצאות, בפאנלים ובדיונים אקדמיים. ניסיתי להיות כן ונינוח, אבל בתחילת דבריי, היד שלי רעדה. אני נרתע מטיפולוגיות, וקשה לי לדעת אם זה קשור לאופי שלי באופן אישי, לסגנון אקדמאי שונה בישראל ובארה"ב, ואולי אפילו להבדל בין האופן שיהודים חושבים על הדת שלהם לאופן שבו נוצרים עושים זאת. בסופו של דבר, אין לי דרך לדעת אם אנשים חשבו שאמרתי דברים מרשימים, חדשים, מעניינים, או נדושים, חסרי-השראה, כפרניים.

א-פרופו הפוסט שפרסמתי שנה שעברה: מישהו פנה אליי אתמול (בסמינר על המשיחיות, לא חשוב מי), וכשהציגו אותי בפניו, הוא מיד אמר: "כן, אני זוכר. כיף חאלכּ?" אני לא יודע אם הוא חשב שאני ערבי, או שהוא ניסה להפגין את ידיעותיו והתבלבל בין עברית לערבית.

אח"כ במהדורת "היום בחדשות" (3 בנובמבר) צחי הנגבי אמר לעמיר בר-שלום משהו מזלזל על המצרים. אני לא זוכר בדיוק מה הייתה הנקודה שלו, אבל הדרך שבה הוא הפגין את הזלזול זה שהוא אמר "לא למצרִים, לא לארמנים, ולא לאוזבקיסטנים". אז יש לי חדשות לצחי הנגבי. הוא בוודאי לא יודע את זה ממקום מושבו בוועדת החוץ והבטחון בירושלים, אבל פה בניו-ג'רזי, שבדיוק בחרה במושל רפובליקאי חדש, אוזבקיסטן זה מצחיק בערך כמו להגיד ישראל. הם לא ממש יודעים את ההבדל.

כנראה שאבלות ורגשנות נפגשים בנקודה של פיזור מחשבות וזרם אסוציאציות שאני לא מצליח להפסיק כי הדבר הבא שבא לי לראש זה שבשיר של דני רובס על ג'ון לנון והרכבות הוא מדבר על הסרט התיעודי Imagine, ומתאר איך סינתיה סיפרה שהיא לא הצליחה לעלות על רכבת להודו. זו טעות שגם אני טעיתי בהבנת הסיפור של סינתיה שנים רבות, ואולי בכלל באשמת רובס עצמו. בכל מקרה, מתישהו הבנתי שזה לא הגיוני שהביטלס עלו על רכבת להודו מלונדון. הרכבת הייתה לבנגור, שלאוזניים מסויימות עשויה להישמע יעד בהודו, ואולי אפילו יש בנגור בהודו, מה אני יודע. אבל הפגישה הראשונה של הביטלס עם המהרישי הייתה בבנגור שבויילס, ואליה באמת אפשר להגיע מלונדון ברכבת. אם לא נוסעים בשעות השיא כרטיס לכיוון אחד יעלה 73 ליש"ט, ובשעות שיא 118 ליש"ט. יש רכבת הבוקר שיוצאת ב- 9:10 ומגיעה ב-12:16. להרפתקנים בלבד.

תגובות לתגובות

נובמבר 2, 2009 מאת אריה

 

הנה תגובות המערכת הפוליטית עם הסרת צו איסור הפרסום על מעשיו של יעקב טייטל, מתוך מבזקי הארץ:

ראש הממשלה: מברך את השב"כ ומשטרת ישראל על פעילותם הנחושה נגד כל גורם שבוחר בדרך האלימות

שר הביטחון: מבלי להיגרר להכללות, אסור לאפשר ליחידים ולאלמנטים סהרוריים להכתיב את סדר יומנו הלאומי (הארץ)

יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, על מעצר טייטל: תפקידה של החברה בישראל הוא להוקיע ולהבהיר שאין מקום לאנשים כאלה בתוכנו

ח"כ יולי תמיר: ביום השנה לרצח רבין מתברר שבית הגידול של הימין הקיצוני ממשיך לדגל עשבים שוטים (יהונתן ליס)

ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ): טייטל אינו עוד עשב שוטה. דעותיו ומעשיו צמחו על קרקע המזון המורעלת של קבוצות בימין הקיצוני האלים (יהונתן ליס)

ברק נשמע יותר ימני מנתניהו בתגובה הזו. השאלה היא אם התגובות שלו ושל תמיר מתואמות (ניתן לבוחרים קצת מזה וקצת מזה), או להיפך, משקפות שיקולים פוליטיים מנוגדים.

זאב שטרנהל: "אני מקווה שהמערכת תטפל בו, כפי שהיא מטפלת בכל טרוריסט, יהודי כערבי."

המערכת, כפי שטענתי בפוסט הקודם, לא תטפל בו כפי שהיא מטפלת בכל טרוריסט. השאלה היא, אם שטרנהל תומך באופן שבו המערכת מטפלת בכל טרוריסט. אולי ראוי היה לו לומר, "כפי שראוי לה לטפל בכל טרוריסט, יהודי כערבי".

יו"ר מועצת יש"ע דני דיין: כל בעל מצפון צריך להתקומם נגד מעשי טייטל, כמו גם נגד כל נסיון נבזי להרויח מהם הון פוליטי (חיים לוינסון)

לכן, בוודאי לא נשמע אף-פעם את דני דיין, הנראה ואינו רואה, מנסה לעשות הון פוליטי לאחר פיגוע.

אלון בן-דוד: "זה לא פלסטיני שאפשר להפעיל עליו לחץ" (ערוץ 10)

וזו, בעצם, תגובה לשטרנהל.

תורה ועבודה

שר המדע דניאל הרשוביץ: מגנה בתוקף את מעשיו של המחבל היהודי. זו התנהגות מטורפת של אדם בודד והיא זרה לדרכה של התורה (יהונתן ליס)

תנועת נאמני תורה ועבודה בתגובה למעצר טייטל: אין היתר מן התורה למעשה נפשע זה; יש להימנע מלהאשים ציבור שלם (יאיר אטינגר)

אילו היו אומרים שזו אינה דרכה של ההלכה, או של היהדות, היינו יכולים להתווכח על מהי יהדות, ומה ההלכה אומרת. אבל התורה היא טקסט קיים, ואין צורך להתווכח. היא אומרת במפורש:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: (שמות ל"א 14 – 15)

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (שמות ל"ה 2)

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: (ויקרא כ' 13)

וְנֹקֵב שֵׁם יהוה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: (ויקרא כ"ד 16)

אבל חשוב יותר מן החוקים הוא סיפור המופת, שגם אם איננו מורה הלכה ספציפית, הרי שיש בכוחו לשמש השראה ודוגמה למקרים אחרים:

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: פ וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: (במדבר כ"ה 6 – 14)

אני לא מהסראמגואים האומרים שכל התנ"ך הוא רע, ושבלעדיו היה טוב יותר. אך גם לא הייתי ממהר להגיד על מעשיו של טייטל שזו אינה דרכה של התורה.

נותן בהם סימנים

דף מסרים תמוה (קראתי עליו אצל עידו קינן) הציע לאנשי ימין להשוות את טייטל לאסף גולדרינג, בן-קיבוץ שרצח את ביתו, ולתהות מדוע שם אין עורכים "עליהום" על השמאל והקיבוצים. יוסי גורביץ כתב בהרחבה על הפער בין המקרים, ובעיקר על מה שהוא מעיד על מי שחשב על ההשוואה הזו. אותי מפתיע שעדיין יש אנשי ימין שמדברים על הקיבוצים כעל אליטה אידיאולוגית השלטת משמאל, כאילו לא קרה כלום מאז נאום הבריכות של בגין.

באופן כללי, אני הייתי מציע להפריד בין הדיון בחוקיות ההתנחלויות, האידיאולוגיה המשיחית-גזענית של אנשי ארץ-ישראל השלמה, ומעשיו של טייטל. אני לא אומר שאין קשר בין הדברים, אבל השיח הזה הופך את כל המתנחלים לרוע מוחלט ואת כל מי שלא גר בהתנחלות לטוב מוחלט, והדברים אינם כאלה. שיח שקרי כזה הוא חרב פיפיות בידי כל מי שנסה לאחוז בו.

המדינה תפסה את טייטל, בין היתר משום שהרחיק לכת ופגע בשוטרים. הרצח הלא מפוענח של שני פלסטינים פחות הטריד אותה. אתמול, בחדשות 10 אחד הכתבים אף תיאר כרוניקה של מעשי טייטל, וכשהגיע לנקודה של המטען אצל שטרנהל, תיאר אותה כשיא. אני לא חסיד של סקאלת מעשי זוועה, אבל בכל ידיעה חדשותית אחרת, רצח היה נחשב לשיא יותר מאשר התנקשות שלא צלחה. אבל גם בערוץ 10, פגיעה ביהודי (וסוג של סלבריטי) היא שיא לעומת רצח של שני פלסטינים אנונימיים.

זה השיח שהחברה הישראלית כולה מצויה בו. בחברה כזו, היסודות האלימים בה ימצאו בנקל את האידיאולוגיה הנכונה לבצע את מעשי הרצח שלהם. השמאל איננו חסין מפני כך, ובמדינות אחרות, באירועים היסטוריים אחרים, דווקא אידיאולוגיות שמאל שנשענו על אהבת אדם, סיפקו עילה לאנשים רצחניים לפעולותיהם. לכן, אני נרתע מרטוריקת "עכשיו תפסנו אתכם". טייטל הוא בו-זמנית גם הבודד שלוקח את החוק לידיים, אך גם המייצג של האידיאולוגיה הציונית-דתית. ההבדל הוא שהם אינם חוזים מדינה שבה אנשים לוקחים את החוק לידיים. במקום זאת, הם היו אוסרים מצעדי גאווה לחלוטין, רודפים יהודים משיחיים על-פי חוק, ומונעים כניסתם של מוסלמים למערת המכפלה. כך, ממילא לא היה צורך ביעקב טייטל וברוך גולדשטיין.

מכל הסיבות הללו, אני מפריד בין ההתנגדות שלי למעשים, ההתנגדות שלי לאידיאולוגיה שביססה אותם (שעומדת בעינה גם ללא מעשי אלימות), וההתנגדות שלי לאיפה ואיפה בין מחבל יהודי למחבל ערבי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

האם ברק תומך בטרור יהודי?

נובמבר 1, 2009 מאת אריה

עם הסרת צו איסור הפרסום על זהותו של המחבל שניסה להתנקש בחייו של פרופ' זאב שטרנהל, החשוד גם בפגיעה בערבים, ביהודים משיחיים ובחברי הקהילה ההומו-לסבית, יש להפנות שאלה אחת לשר הבטחון אהוד ברק:

מדוע לא יתמוך בהריסת ביתו של יעקב טייטל בשבות רחל?

למקרה שברק איננו מבין את השאלה, אפשר להזכיר לו שיומיים בדיוק לפני הפיגוע בביתו של שטרנהל, אמר ברק כי "נדרש תהליך משפטי הרבה יותר מהיר שיאפשר הריסת הבית כמעט ברגע שהיה הפיגוע." בנוסף, הוא ביקר את המצב המשפטי ביחס להריסת בתים, וטען כי " כללים מסורבלים של המערכת המשפטית שאינם מתאימים למצב החירום שבו נמצאת ישראל."

לאחר הפיגוע אצל שטרנהל, טענתי שהגינוי של ברק, המסתפק במילים בלבד ולא במעשים, מבהיר שטרור יהודי הוא דבר שהמדינה מוכנה לסבול, ואף מעודדת.

כעת הגיע רגע המבחן. ברק הוא שר הבטחון, זהותו של מחבל יהודי ידועה לנו. אם לא יתמוך בהריסת ביתו של טייטל, עלינו להסיק אחת משתיים: או שברק איננו מאמין שהריסת בתים יעילה כנגד פיגועי טרור (ואז עליו להסביר מדוע הורה בעבר על הריסת בתים של מחבלים), או שברק תומך בטרור יהודי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

תגובות לגזענות הבכיינית של אלדד

אוקטובר 30, 2009 מאת אריה

זוטה

מסיבה לא ברורה, מבין שלוש התגובות שפורסמו היום ב"הארץ" למאמרה של קרני אלדד ("מחפשת בייביסיטר"), התגובה שלי היא היחידה שאייתה את שמה נכון. שני המגיבים הבאים כינו אותה אלדר. אין לדעת אם הטעות היא שלהם או של קלדן הארץ, אך גם אם שלהם, הרי היד העורכת הגוזרת מילים ומחליפה סדרי משפטים, ודאי יכולה גם להחליף ד' ל-ר'.עקיבא אלדר, עם כל הביקורת שלי עליו, לא היה כותב שטויות כאלה.

מבין שלל התגובות התומכות באלדד, אפשר להבחין בשלוש טענות מרכזיות: (א) בזכות האומץ; (ב) צביעות השמאל; (ג) פרגמטיזם בטחוני שאיננו גזענות.

בזכות האומץ

הטענה הראשונה בעצם איננה טענה על תוכן דבריה של אלדד כלל, אלא רק קריאת עידוד והתפעלות על כך שהיא אמרה "את מה שכולם חושבים". בעצם, אין צורך להתנצח עם הטענה הזו. היא מזכירה את המערכון של "העולם הערב", בו מישהו צועק "מוות למכבי האש" וזוכה לתשואות מהקהל. הנקודה היא, שמשום מה יש נטייה פופוליסטית לאהוב את מי שאומר בנחרצות את דעתו. ומכיוון שכל דיעה אפשר לבטא בנחרצות, כולל הדיעה המטופשת ביותר ("מוות למכבי האש"), הרי שעידוד לעצם הנחרצות, אם אין מאחוריו דבר, הוא טיפשי.

הבעייה היא, שההתלהבות מייצגת סוג שיח שבו אנשים חושבים שיש דברים "שלא יפה להגיד" למרות שבעצם הם חושבים אותם. זוהי אחת הסכנות המרכזיות של שיח "פוליטיקלי קורקט" (כתבתי על זה כאן), בעיקר כאשר הוא יוצר תסכול מצטבר תחתיו. העמדה הנכונה היא שאם מישהו מחזיק באמת כלשהי, לא ייתכן שיהיה "לא יפה להגיד" אותה. האמת, גם כשהיא איננה נעימה, ראויה להישמע. אם מישהו חושש להגיד את דבריו, חושש שהם לא ראויים להישמע, עליו לבדוק את תוכן דבריו – כנראה שיש בהם משהו המנוגד לאמת. אם זו האמת להכרתו והבנתו – ודאי שיש להגיד את הדברים, גם אם הם לא נעימים לאוזן. התהליך שבו אדם נדרש לנסח מחדש את דבריו כדי שיהיו ראויים להישמע, ושתהיה בהם מידת התחשבות ראויה, הוא תהליך של זיקוק האמת מתוך האידיאולוגיה.

צביעות השמאל

טענה דומה היא טענה שנטענה בטוקבקים כנגד השמאלנים המתיפייפים הקוראים לזה גזענות, אך לא היו מעסיקים ערבים בעצמם. וכאן, אומר דברים שאולי אינם נעימים לאוזן, אך שראויים להישמע:

ודאי שיש אנשים כאלה. אני גם לא מתיימר להיות חף מהטרופוביה בעצמי. רובנו, אם לא כולנו, מרגישים נוח יותר בחברת הדומים לנו, חוששים מן הזר, ומרגישים אי-נוחות בהיותנו מיעוט בחברת רוב אחרת.

השאלה היא מה עושים כנגד זה, וכיצד מעלים את הבעייה הזו לדיון. אלה הטוענים שמאמרה של אלדד מעלה את הבעייה, מיתממים או אינם יודעים לקרוא כתבה. נגיד שאלדד הייתה כותבת משהו כזה: "כל חיי נאבקתי בגזענות, חונכתי על פתיחות, האמנתי בדו-קיום וברגע האמת כשלתי. אני מתביישת בעצמי ולכן ייסדתי קבוצה לדו-שיח ומפגש עם פלסטינים, ואני מזמינה כל מי שרוצה להתעמת עם הגזענות שבתוכה להצטרף אליי". כנראה שהבת של אריה אלדד היא לא האדם המתאים לכתוב מאמר כזה, אבל אם זה היה המאמר, לא הייתי מתלונן על שהעלתה את הנושא לדיון.

הבעייה הייתה שבשום מקום לא הייתה חרטה או הצבעה על אמצעים לשינוי המצב. כפי שאמרתי בפוסט הקודם, וכן במכתב שפורסם ב"הארץ", המאמר משקף בדיוק ההיפך: תסכול ממצב שבו הישראלי ניצב חסר-אונים נוכח היותו כובש, ברוח דבריה של גולדה ("לעולם לא נסלח לערבים על מה שאילצו אותנו לעשות להם").

לכן, הגם שהטענה עצמה אולי נכונה (שיש הדוברים נגד גזענות שאינם מועמדים למבחן ביום-יום שלהם), הרי שזו איננה טענה לזכות המאמר של אלדד.

פרגמטיזם בטחוני שאיננו גזענות

לבסוף, ישנו הטיעון הבטחוני. נקרא את תגובתו של צבי גלאון, שהתפרסמה יחד עם תגובתי:

מאמרה של קרני אלדר מעורר הזדהות וחמלה עליה ועלינו גם יחד. יכולתי להרגיש אותה בכל מלה, עד לרגע שקראתי על חששה שהיא נהפכת לגזענית.
מה הקשר בין ההתניה המובנת של מי שחי במציאות של קונפליקט לאומי מר ומתמשך לבין גזענות? האם ייחסה קרני לסוהא תכונות מולדות בלתי ניתנות לשינוי, שרק בגללן היא עלולה חלילה לפגוע בילדיה? אם כן, הרי שהיא נגועה בגזענות. אך אם חששה מפני האפשרויות – שהיו להן אין ספור תקדימים – שסוהא עלולה להיות, אפילו שלא על פי בחירתה אלא מתוך אונס, מקשרת לעולמות השנאה הרווחת במקומות שמהם היא באה – אזי אלדר היא ריאליסטית זהירה.
גם היום יש תנועות המעצימות את השנאה לאלדר כישראלית; למרות נקיפות המצפון שלה. סוהא איננה הקורבן היחיד של הסיטואציה המטורפת שלנו, גם אלדר היא קורבן תמים של המצב הזה.

גלאון טוען שהחשש של אלדד, בהקשר המציאות הפוליטית והבטחונית בישראל הוא מוצדק, ועל-כן איננו גזענות, כיוון שאלדד אינה מייחסת לערבים תכונות מולדות בלתי ניתנות לשינוי.

נבחן את הטענה הזו: למיטב ידיעתי, בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מעולם לא היה פיגוע שביצעה מטפלת ערבייה בילדים יהודים שהיא שמרה עליהם. לעומת זאת, היו מקרים של התעללות, הכאות והשפלות של מטפלים בילדים ובישישים כאחד. אם ראוי לאלדד לחשוש, על-פי טענתו של גלאון, מאירוע שמעולם לא אירע, ודאי שראוי לה לחשוש מאירועים שכן אירעו.

מכאן, שהעיצה הטובה לאלדד, על-פי הגיונו של גלאון, יהיה לא להעסיק אף מטפלת ולשמור על הילדים בעצמה (בהנחה שהיא איננה אמא מתעללת או רוצחת, שהרי גם מקרים כאלה היו לנו שיכולים לסכן את שלום הילדים). המשך ההגיון של גלאון אד אבסורדום מעלה מיד את השאלה: היות וכאשר אנשים שוכרים מטפלת הם אינם מתכוננים ואינם מדמים את התרחיש הגרוע ביותר (הגם שחשש ממנו עשוי לקנן בליבם), מה היסוד לחשוש דווקא כשסוהא מתקשרת מן התרחיש הגרוע ביותר, שאין לו שום תקדים? התשובה היחידה לאפיסטמולוגיה של גלאון היא גזענות. אולי ייחוס תכונות מולדות בלתי ניתנות לשינוי אין כאן, אך אפלייה על בסיס מוצא ודאי שיש כאן.

העלאת השיקול הבטחוני הפרטיקולרי כמטה קסם שיש לו מענה לכל עוולה כללית בחברה הישראלית, נעשה כמעט תגובה מוכנית בדיון הציבורי בישראל. על-כן, אינני מתפלא שתגובה מעין זו נשלחה למערכת "הארץ". עם זאת, אני מצר שהתגובה שלי למאמר מביך בסגנונו ומחריד במסרו, לוותה בתגובה שניסתה לעטות על הגזענות של אלדד עלה-תאנה בטחוני. בכך – בדיוק כפי שחששתי – הצטרפתי לשיח על הלגיטימיות של אפליית ערבים במקום העבודה על-בסיס גזעם ומוצאם.

כדי להבין לעומק את הטענה של גלאון כי אלדד היא "קורבן תמים של המצב", אני ממליץ לקרוא גם את הפוסט הקודם, גם את הפוסט של יוסי גורביץ "גטו שיש לו חיל אוויר", וגם את הדברים שכתבתי בראשית החודש, בפוסט "קונספציות שלא גוועות בקלות". אצטט משם את השורות המסכמות:

"השבוע האחרון מהווה דוגמה מצויינת לכך שיש פוליטיקה אחרת שההישגים שלה אינם נופלים מזו של החד-צדדיות האוריינטליסטית נוסח ג'ורג' בוש. למרות זאת, ישראלים יעדיפו לראות את האיראנים כבני-שטן, פונדמנטליסטיים לא רציונאליים; את הפלסטינים כמחבלים החוטפים ילדים תמימים; ואת עצמם כרחמנים בני רחמנים המשחררים אסירות ללא תמורה. אלה לא היו החדשות של השבוע, אך זו התמונה שהצטיירה במהדורות החג."

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הגזענות הבכיינית של קרני אלדד

אוקטובר 28, 2009 מאת אריה

בהתחלה לא רציתי לכתוב פוסט על המאמר של קרני אלדד אתמול ב"הארץ" ("מחפשת בייביסיטר"). הוא היה נראה לי כל-כך ירוד, שחבל היה להתייחס אליו. אחר-כך החלטתי שבבלוג שלי אולי הוא איננו ראוי לפרסום, אך תגובה ב"הארץ" צריכה להיות. ואם העיתון ירוד דיו שיכול היה לפרסם מאמר כזה, הרי שהוא יכול להיות גם אכסניה לתגובה שלי.

כתבתי תגובה בשמונה דקות, ונדרשו לי עוד שבע דקות להגהות ושליחת מייל לאלוף בן, עורך מדור הדיעות. הרגשתי טוב עם עצמי שברבע שעה אני יכול לייצר מאמרי דיעה מוצלחים יותר ב"הארץ" מאלה שהם עצמם מפרסמים.

התגובה שלי נכתבה מתוך מודעות שמעל 500 מילה אין לה סיכוי להתפרסם. אני קובע בה דברים בפסקנות, בקצרה, בלי להיכנס לניתוח שלהם. אני משתמש בטיעונים דמגוגיים (כמו "ציונות"), שלא הייתי פונה אליהם בפוסט. בגירסה המקורית (של השמונה דקות), הייתה גם הסתייגות על השימוש בציונות, בגירסת ההגהות (שבע דקות), ההסתייגות ירדה, כדי לקצר, וכדי לא לעורר יותר מדי אנטגוניזם.

בשלב שעוד השליתי את עצמי שהתגובה שלי תתקבל לפרסום, כעסתי על עצמי. כי עצם הכניסה לדיון, עצם התגובה, מאשרת את הדיון כלגיטימי. בשיח רלטביסטי פוסט-מודרני שאנו נמצאים בו, מותר להיות גזען ולא להעסיק מישהי משום שהיא ערבייה, ומותר לחשוב אחרת. ואני, בעצם התגובה שלי, מאשר זאת.

כשאלוף בן הודיע לי שהתגובה שלי לא תתפרסם במדור דיעות (הוא העביר אותה למדור תגובות קוראים), כתבתי לו, בין היתר: "השאלה היא האם המסקנה היא חוסר-מעש, להשלים עם הפחד הזה כגזירת גורל, כפי שעולה ממאמרה, או לפעול לשינוי. בפרסום המאמר הזה, יחד עם הסירוב לפרסם תגובה חריפה הקוראת לשינוי, "הארץ" מוביל דיון על גבולות הלגיטימיות של הגזענות, במקום על הדרכים להילחם בה."

הנה מה ששלחתי:

 

חסידי ההפרדה ניצחו. מטרת ההפרדה אחרי הכל, מעולם לא הייתה בטחון, אלא הרחקת האוייב מטווח הראייה של הלבן בעיניים, כדי שאפשר יהיה לראות אותו לא כאדם, אלא כסטריאוטיפ, כדמון, מבעד כוונת או לרעלה בלבד.

תשע שנים בדיוק לאחר פרוץ מהומות אוקטובר 2000, יהודים חזרו לקנות ולנגב חומוס בסכנין ובאום-אל-פאחם. אך בסביבת מזרח ירושלים, בטול כרם, ברמאללה לא נראו יהודים אזרחים כבר שנים. זו איננה תוצאה של האנתפאדה, זוהי תוצאה ישירה של הסכמי אוסלו, שקרעו את הארץ לשלושה שטחי האלפבית האנגלי. אילו בכניסה לסכנין היה ניצב שלט ענק המזהיר ישראלים להיכנס לשם, או אילו אום-אל-פאחם הייתה נכלאת בגדר בטון בגובה 12 מטר, גורלן היה זהה לגורל אחיותיהן הפלסטיניות.

ההגיון הבריא של ראשי הממשל בישראל ידע להכיל את האלימות של הפלסטינים הישראלים. למרות ההיסטריה הראשונית עם פרוץ המהומות, שהתבטאה בירי אש חיה לעבר אזרחים, הערים לא הוקפו גדר, המעבר החופשי נשמר, והאזרחים הפשוטים, על צמאון החיים שבהם, על מחויבותם לפרנסתם-הם קודם שיהיו מחוייבים לאידיאולוגיות, הובילו בשקט ובבטחה את הגליל והמשולש חזרה אל ה"נורמליות". כל הקריאות לחרמות שנשמעו במהלך המהומות, נשכחו מלב ומכיס.

תשע שנים אחרי, ישראלים יהודים וישראלים פלסטינים חיים בדו-קיום מתוח, אך תוך קיום דיאלוג. לא-כן האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, המודרת מהדיאלוג הזה מאז ומעולם. מאמר מערכת שפורסם ב"הארץ" נתן הצדקה לכך. קרני אלדד "מחפשת בייביסיטר" – אם כי הכותרת במהדורה המקוונת הייתה כנה יותר: "למה לא שכרתי ערבייה", כך נכתב בה.

אלדד משקרת, ואולי זו סתם בורות, כשהיא חושבת שהאינתיפאדה היא הסיבה שהפסיקו להיות עוזרות ערביות. בין אם התכוונה לאנתפאדת אל-אקצה או לאנתפאדה הראשונה, אין זה נכון. גם ב-1987 ישראל כבר הייתה לאחר כמה מהומות וגלי אלימות של פלסטינים. כזכור, עצם הקמת המדינה לוותה במאבק אלים שהפלסטינים הצטרפו אליו. לכן, לא האנתפאדה גרמה את השינוי, אלא מדיניות ישראל. לא פשוט להעסיק עוזרת ערבייה שמנועה מלהגיע בגלל סגר מתמשך. שילוב של טכנולוגיה אווירית ובוטקה פשוטה בגדה הפכו את איי הפיליפינים קרובים יותר לירושלים מאשר עיסוואיה.

"האם נהפכתי לגזענית?" שואלת אלדד, והקורא אינו יכול אלא לתהות אם נמר יכול להפוך חברברותיו וכושי עורו. בין חסידי אומות עולם היו כאלו שהצילו יהודים זרים להם. רבים עוד יותר הצילו את שכניהם, את שותפיהם לעסקים, את בעל החנות הידידותי. הקירבה האזרחית ללא התיווך של השלטון או האידיאולוגיה היא הסכנה הגדולה ביותר של הגזענות, וכפי שמאמרה של אלדד מראה – הסכנה הזו איננה מאיימת על מדיניות הכיבוש הישראלית.

"איזו מועקה." אלדד חותמת את מאמרה. ממש גזענים ובוכים. היא גם סירבה להעסיק ערבייה משום היותה ערבייה, גם גאה בכך דיה כדי לפרסם מאמר בעיתון, וגם מבקשת שנזדהה עימה, כי מי יעז לבקר את חוש-המגננה הלא-ראציונאלי של אם יהודייה?

ודאי שיש לאלדד מה לפחד. ויש לכולנו. ממאמרים כאלה המתפרסמים באנחה חסרת-מעש, "איזו מועקה". גם להיות הצד החזק, המפלה, המדיר מיכולת השתכרות, וגם להרגיש הקורבן – איזה כשרון. הציונות ביקשה להחליף את האנחה חסרת-המעש במעשה. אילו אלדד הייתה חותמת את מאמרה בבושה על פחדנותה, בקריאה לייסוד קבוצת מפגש בין יהודים לערבים, אולי היה בזה משהו ראוי. אך אנחת הסיום היא באופן מובהק שיקוף של מנטליות היהודי הגלותי. מנטליות כזו, המתעלמת מן העוצמה הממשית שבידי ישראל כמדינה והישראלי כפרט, היא סיבה רצינית לפחד.

 

אריה עמיחי, פרינסטון, ניו ג'רזי

עדכון: כשנמסר לי שהמאמר שלי הועבר למדור "מכתבים למערכת" הצטערתי, ואמרתי שבשל שיקולי מקום, המאמר ודאי יקוצץ בשבעים אחוז. היום הוא אכן פורסם כמכתב. 273 מילים במקום 489. 45 אחוזים במקום 70. טועים, קורה.

לשחרורו של מוחמד עותמן

אוקטובר 27, 2009 מאת אריה

הקריאה הזו הגיעה אליי במייל. בימים בהם ישראלים מוכנים לשחרר עשרות רוצחים, או מאות, מעניין לראות אם ימצאו בליבם לתמוך בשחרורו של פעיל שלום:

מוחמד עותמן הוא פעיל שלום פלסטיני, רכז נוער בתנועת ההתנגדות הבלתי-אלימה "stop the wall".
הוא טייל באירופה בקיץ, ונעצר על ידי השב"כ כשחזר לארץ. הוא מוחזק במעצר, בבידוד, כבר יותר מ-30 יום, ועובר חקירות תחת "לחץ פיזי" (לדוגמא, קשירה לכיסא ל-11 שעות).

אני לא מכיר אותו (וכנראה גם אתם לא), ואין לנו דרך לדעת מה פשעו (אם בכלל), שכן חומר החקירה חסוי. אבל מכיוון שהרקורד שלו מצביע על מחויבות לפעילות בלתי-אלימה, ואחרי חודש של בידוד ועינויים וללא כתב אישום, הגיע הזמן לקרוא לשחרורו.

כולנו הצטרפנו לקריאות לשחרורו של גלעד שליט. האם נוכל לגייס מעט מהמשאבים הללו במאבק נגד המעצר של מוחמד?
האם אנחנו רוצים לחזק את הקולות הקוראים לאי-אלימות, או להשתיק אותם במרתפי השב"כ?

הנה הבלוג של מארגני המאבק הבינ"ל לשחרורו של מוחמד:
http://freemohammadothman.wordpress.com/
והנה הדיווח מהדיון המשפטי האחרון:
http://www.machsomwatch.org/he/19_10_09

מה אפשר לעשות? אין לי מושג, אבל שווה לנסות.
אם את\ה ממפגיני הפייסבוק, אולי תצטרפו לקבוצה הזו:
http://www.facebook.com/group.php?gid=137898806761
או שתקימו קבוצה בעברית.

אם הוספתם לאתר שלכם באנר לשחרור גלעד, הוסיפו עוד אחד למוחמד.
אם העפתם עפיפון לגלעד, זרקו מטוס נייר למוחמד.
אם ציפיתם בכליון עיניים לקלטת, דרשו את דו"ח החקירה.
אם שלחתם אימייל, שלחו עוד אחד.

לשחרר את גלעד – ואת מוחמד!

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על השמאלנות של בית-המשפט והתקשורת

אוקטובר 26, 2009 מאת אריה

יוסי גורביץ כותב בפוסט האחרון שלו:

אחת הטענות המופרכות ביותר שמושמעות שוב ושוב היא הטענה על "שמאליותה" של מערכת המשפט הישראלית. מדובר בבתי משפט שבמשך 40 שנים ויותר בונים את התשתית להתנחלויות ולכיבוש, ובפרקליטות שתמיד מיישרת קו עם עמדת מערכת הבטחון. הן הפרקליטות הן בתי המשפט מפגינים עוורון מפליא: כל טמבל יכול לראות שהצבא משקר להם בפרצוף, פעם אחר פעם – המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות הוא כמובן גדר ההפרדה – חוץ מהם עצמם. יתר על כן, השוואה בין רוצחים אידיאולוגים יהודים ורוצחים אידיאולוגיים פלסטיניים, מבחינת העונשים שמשיתים עליהם בתי המשפט (ועוד יותר מכך, העונשים שהם מרצים בפועל) צריך לעורר תהיה איך בכלל נוצרה האגדה הזו.

- יוסי גורביץ, "עין עצומה לימין".

באותו פוסט הוא מפנה לפוסט של עידן לנדו:

ב-19 למרץ השנה כאמור הורשע נאווי ב"התפרעות" וב"תקיפת שוטר". עצם העובדה שהעניין לא דווח כלל באף כלי תקשורת בארץ (תקנו אותי אם אני טועה) – מוכיחה שוב כמה מופרך המיתוס הזה בדבר ה"שמאלניות" של התקשורת. אצלנו זה לא דווח, אבל בכל רחבי העולם כבר החל קמפיין להצלת נאווי מן הכלא.

- עידן לנדו, "מזרחי, הומו ואוהב ערבים נפגשים בכלא. באיש אחד."

השאלה הגדולה, והיא נדונה לא פעם גם בבלוג הזה, היא למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על שמאל. שמאל כאידיאולוגיה המושתתת על ערכים מסויימים, כנראה לא נמצא בבית המשפט ובתקשורת, גם אם ערכיהם של הגופים הללו עולים בקנה אחד עם השמאל, לפחות ברמת ההצהרה. השמאל הרדיקלי ודאי שאיננו מרגיש מגובה על-ידי בית-המשפט או התקשורת, שכל אחד מהם פונה ללב הקונצנזוס הישראלי, מסיבות שונות.

עם זאת, ישנו גם שמאל פוליטי, שמאוד מאוד שונה מן ההגדרה האידיאולוגית של השמאל. החלוקה הפוליטית הדיכוטומית של ישראל לשמאל וימין נשענת על נכונות לפשרה מול ה"ערבים", ולמרות שכמה מנהיגי ליכוד כבר החזירו שטחים, פינו התנחלויות והסכימו להקמת מדינה פלסטינית, עדיין החלוקה הדיכוטומית נעשית תחת ההנחה שהימין מסרב לויתורים כאלה, והשמאל נכון לה. זהו שיח שקרי, כמובן, ועדיין בהיותו אחד היסודות המרכזיים למאבקים בין הקבוצות האלה, יש טעם להשתמש בו.

במילים אחרות, העובדה היא שיש מספיק אנשים שמוכנים למדינה פלסטינית ולהחזרת הגולן, ועדיין תמכו ב"עופרת יצוקה", למשל, ואנשים כאלה מכנים את עצמם שמאלנים. בנוסף, גם המתנגדים להם, מכנים את העמדה שלהם שמאל. לכן, למרות שאני, ואחרים שנמצאים בטווחים שונים של השמאל הרדיקלי, מתנגדים להגדרה של האנשים האלה כשמאל, היות ורוב הציבור מתייחס אליהם במונח הזה, אין מונח טוב יותר בנמצא (ובמובן זה, ייתכן והספרי ויניב עשו שירות גדול, בכך שאפשר יהיה להבדיל בין "השמאל הלאומי" לשמאל).

בהקשר הזה, אני חושב שנכון לכנות את בית-המשפט והתקשורת כשמאלנים, ואני חושב שכשגורביץ ולנדו מתכחשים לזה, הם מיתממים או שאינם מבחינים בשימושים השונים של המונח "שמאל" בדיון הציבורי בישראל. הרי מי שטוען שבית-המשפט הוא "שמאלני" איננו בשמאל הרדיקלי, ואפילו איננו ב"שמאל הלאומי". אלה ימנים בדרגות שונות שמבחינים, ובצדק, שבית-המשפט והתקשורת נמצאים שמאלה מהם. אמנם בית המשפט והתקשורת קרובים מאוד ללב הקונצנזוס הממסדי הישראלי, אך עם הטייה שמאלה, בכל הנוגע לעמדותיהם להחזרת שטחים והתנחלויות כפי שפירטתי לעיל.

לכן, אין גם טעם להצביע על כך שבית-המשפט או התקשורת הם "שמאל" במובן האידיאולוגי של "שמאל" (וכפי שאנשי שמאל רדיקלי מבינים אותו, ובצדק), אלא אך ורק בהקשר של הדיכוטומיה הפוליטית המכילה את כל המפה הפוליטית בישראל, כפי שרוב הציבור בישראל מבין אותה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה