לטעמי, זכות היא רעיון אנושי, וככזה הוא מומצא, שאף שאנו מכירים בכך שמדובר בהבנייה אנושית מבחינה היסטורית-תרבותית, חיוני להתייחס אליו כאל ממשות קיימת. בכך, אני בראש ובראשונה דוחה את הרעיון שהזכויות של בני-אדם טבועות בהם מבריאתם, כי אני דוחה את הרעיון שבני-האדם הם ברואים, או שמצב האדם תלוי בצורה כלשהי בהכרת האל. אני דוחה את הדיעה שבני-אדם נבראו בצלם ישות עליונה מהם.
הרעיון של זכויות צומח מתוך המרי הפנימי שחש כל אדם שזכויותיו נשללו לאורך ההיסטוריה. יש כאן נושא חשוב שעוד נשוב אליו: ההכרה בזכויות הופכת לחזקה ביותר בהיעדרן. בהינתן הזכויות, מתייחסים אליהן לא פעם כאל מובנות מאליהן וכנושא שאפשר לשאת ולתת עליו. שלילת הזכויות היא המניע המרכזי להכרה ברעיון הזכות.
העובדה שניתן לשלול זכות מאדם, אין פירושה שלאותו אדם אין זכויות, אלא שהן מופרות. הכרה זו מלמדת אותנו שיש הבדל בין עצם קיומן של הזכויות, שהוא רעיון אנושי מלאכותי שמבחינה תיאורטית אין לשלול מאף אדם, לבין מימושן של הזכויות, שתלוי בראש ובראשונה בכוח. מי שמחזיק בכח הפוליטי הוא זה שיכול לשמור על זכויות או לשלול את מימושן.
ההבחנה בין קיומה של זכות למימושה חשוב גם כדי להבין שכל פגיעה בזכות, בין אם מקרית בין אם מכוונת, בין אם זמנית בין אם דרך קבע, בין אם למטרה ראויה בין אם לעוול, היא לעולם פגיעה במימוש הזכות ולא פגיעה בזכות עצמה ובקיומה. אין זכויותיהם המלאות של כל האנשים יכולות להתמלא בכל עת ועת, והסדרת היחסים בין פרטים בחברה דורשת הגבלת זכויות תמידית לצורך שמירה מירבית ומיטבית על זכויות הכלל והיחידים בהן. כך, למשל, רצויים בעיניי חוקי דיבה המאפשרים להגן על זכויותיהם של אנשים לכבוד, הגם שהם פוגעים בחופש הביטוי המוחלט של אחרים. ויש לשים אל לב: הרעיון של חופש ביטוי מוחלט עודנו תקף, אלא שמימוש הזכות הזו מוגבל בשל התנגשות בין זכויות שונות. מימושו של חופש התנועה המוחלט של אנשים מוגבל על-ידי חופש הקניין של הפרט, למשל, ואין בזה כדי לטעון כאילו אין החברה מחשיבה את חופש התנועה.
העובדה שבני-אדם מבחינים בחשיבות הזכויות כאשר אלה נשללות מהם היא הבסיס הראשוני לעצם רעיון הזכות, אך היא בו-בזמן חותרת תחת התוקף הפוליטי של הזכות. אם אנשים יכולים לנסח לעצמם את חשיבות הזכות רק כשהיא נשללת מהם (או אם הם מדמיינים מצב שבו היא נשללת מהם), הרי שהם עדיין מחוייבים לפעול להגנת הזכות הזו אצל אחרים, גם אם כאשר היא מוגנת אצלם, ואפילו אם מימושה אצל אחרים עשויה לפגוע מהם באופן כלשהו.
אם לא כן, נמצא עצמנו במצב בו כל אדם וכל קבוצה נלחמים אך ורק על הזכויות שלהם, ובזה אין לראות מאבק על זכויות כלל, אלא מאבק על כח, שליטה ובסופו של דבר – רודנות. תמיכתו המוסרית והפוליטית של אדם ברעיון הזכויות נמדד בתמיכתו במימוש זכויות אצל אחר שאין לו חלק ונחלה עמו. עם זאת, ברור שסירובו או המנעותו של אדם להלחם למען זכויות של אחר אין בה כדי לפגוע בזכויותיו. בבוא היום, כשיבוא לתבוע את זכויותיו, הוא יהיה רשאי לדרוש אותם, גם אם מתבונן מן הצד יוכל להעיר שלמעשה אין כאן מאבק על זכויות, אלא מאבק על טובות הנאה, שליטה וכח.
הדיעה שלמען שמירה על מירב הזכות באופן מיטבי של כלל הפרטים בחברה יש להגביל את המימוש המוחלט של כל זכויות האדם קנתה לה שבת דמגוגי פוליטי כפגיעה גורפת בזכויות רבות בשם הבטחון לכאורה, המוצג בדיון זה כמכשיר שנועד להגן על הזכות הראשית לחיים. לא אכנס שוב לשאלה אם באמת מדובר תמיד באמצעים לשמירה על הבטחון, ומהו "בטחון" זה הנישא רמה (הערות מקדימות אפשר למצוא כאן). אך יש להבין את ההבדל המהותי בין הפגיעה התמידית, שהיא מוגבלת וספציפית לנושא מסויים ואיננה פוגעת בעקרון החופש, לבין פגיעה זמנית, שיכולה להיות לעתים גורפת יותר, אך מוכרחה להיות מוגבלת בזמן הקצר ביותר שניתן. הפגיעה התמידית מומחשת שוב במגבלת המושתת על חופש הביטוי באמצעות חוקי דיבה. זוהי פגיעה תמידית בחופש הביטוי של כולם, שבו-בזמן מגן על כולם מאותה פגיעה עצמה. כלומר, הפגיעה בזכות אחת נעשתה בצורה מוגבלת מאוד, כדי להגן לא על חלק מסויים של האוכלוסייה אלא על כלל האוכלוסייה מאותה סכנה של חופש ביטוי מוחלט. משפטי דיבה והצורך להוכיח את הדיבה שבדברים מוכיחים עד כמה חופש הביטוי הוא יקר, שגם כאשר נחקק חוק הפוגע בו, אין זה פשוט כלל ועיקר להשתמש בהגבלה זו. זהו העקרון, וביטויו בא לידי ביטוי באופנים שונים ומידות שונות של חומרה בארצות שונות. ביטויים שונים אלה אין בהם כדי לשנות מהעקרון עצמו.
עוצר, לעומת זאת, הוא פגיעה חמורה הרבה יותר בחופש התנועה משחוקי דיבה פוגעים בחופש הביטוי. דוגמאות מוצלחות שלו נוגעות לתקופת מלחמה, למשל, כאשר בריטניה ספגה מתקפות אוויריות מגרמניה הנאצית, וכלל האזרחים נצטוו להישאר בבתיהם למען שלומם-הם, ושלום כלל הציבור. הגבלות התנועה בשטחים, לעומת זאת, אינן מתיישבות עם הגיון זה, באשר הן קיימות כבר שנים רבות, בין אם יש התראה לפיגוע, בין אם אין, והן פוגעות באוכלוסייה פלסטינית על מנת להגן על אוכלוסייה יהודית, עקרון שהוא שונה מהותית מעקרון העוצר הבריטי או עקרון הדיבה, שם אלה שנפגעים מזכויותיהם הם אותם אלה שמוגנים על-ידי הפגיעה הזו.
שלילת חופש התנועה הפלסטיני בשם הזכות לחיים של ישראלים, אם כן, היא בבחינת עונש קולקטיבי גזעני, הפוגע לא רק בחופש התנועה אלא גם בעקרון השוויון. כאשר מצרפים לכך את העובדה שרבים מהסובלים מפגיעה זו אינם מהווים כל סכנה לזכות לחיים, הדברים מצטרפים לכדי הפרה חמורה של עקרון הזכויות, הפרה שאיננה מתיישבת עם הדרישה שכל אדם היה תובע, לו זכויותיו היו נפגעות בדרך זו. הטיעון שמדובר בפגיעה מידתית שנועדה להגן על זכות אחרת איננו עומד במבחן הביקורת, ולכן איננו יכול להתקיים.
ברשימות הבאות נתבונן בכמה זכויות ספציפיות מזווית לא-שגרתית.
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
