רונן שובל: הימני שהתבייש

באופן עקבי, מחזיק רונן שובל בדיעות ימניות שאותן הוא מתעקש לקדם ביומרה לקונצנזוס. למצער, מסמנת התנהלות כזו הפנמה של השיח התקשורתי "השמאלני" (הסבר למרכאות כאן), לפיהן יש גנאי כלשהו בדיעות ימניות.

ספטמבר 2008: במאמר אורח ב"הארץ", רונן שובל מודה שהקמפיין שהוביל כמחאת המילואימניקים בעקבות מלחמת לבנון השנייה נכשל, כיוון שהיה אמור להוות בעצם למנוף נגד נסיגה מיהודה ושומרון, ודיעה זו לא הוטמעה בציבור (כתבתי על כך כאן וכאן).

פברואר 2010: לאחר הקריקטורה האנטישמית של נעמי חזן, הקמפיין הפשיסטי נגד הקרן החדשה לישראל, מדגיש שובל העומד בראש "אם תרצו", התנועה שמטעמה יצא הקמפיין כי זו "לא תנועת ימין, אני לא תופס עצמי כאיש ימין." "הארץ" מזכיר שבין יתר פעילויותיו היה דובר "תא כתום" באוניברסיטה העברית ("אני מתנער מהכתומים", הוא אומר כיום) והופיע באופן סמלי ברשימת "הבית היהודי" לכנסת ("שמו את שמי ברשימה ללא אישורי וללא ידיעתי").

במחשבה שנייה, אולי אין כאן לא בושה ולא פחדנות (כפי שטענתי אז), אלא פשוט פשיזם בהתגלמותו, שאינו רואה עצמו כדיעה אחת מני רבות לגיטימיות במדינה, אלא כמייצג הבלעדי של הלאום והמדינה, האמת, ושאר מושגים שאין עליהם ויכוח לדידו ושרק הוא יודע אותם.

נמשיך לעקוב אחר פעילויותיו הלא-ימניות של שובל בדאגה.

נ.ב. – אחרי שכתבתי ראיתי את הפוסט הזה של יובל – בלוגר שמעצבן אותי בארבעה מתוך חמישה פוסטים שלו…:-) – שכמעט יוצר עוד קישור מעניין בין שני הסיפורים האלה. רונן שובל לא מוכן שישראלים יבקרו מלחמה משמאל. זה לא הפריע לו להנהיג מחאת המונים נגד מלחמה אחרת.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שאול אריאלי על אווטאר

שאול אריאלי מציע לחייב שורפי מסגדים לצפות בסרט אווטאר כל יום, כחלק מתהליך השיקום שלהם. הוא יכול היה לומר, "ראיתי את אווטאר, והוא עורר אצלי מחשבות מקבילות על המצב שלנו והנה המשל והנמשל שלי:" או משהו כזה. אבל כשהוא מציע הצעה כזו, מתקבל הרושם שהוא איננו מבין לאשורו את התהליך המשפטי, את התהליך החינוכי, את הפער ביניהם והקשר ביניהם. אין לי זמן להרחיב על זה, אבל בגדול אני בספק לגבי היכולת לחנך אנשים בוגרים להחליף את מערכת הערכים שלהם, וגם אם זה אפשרי, יש לי ספק גדול אם כלא הוא המקום הנכון לעשות זאת בו. כמובן שאריאלי כאיש צבא עשוי בהחלט להאמין שהמקום האידיאלי לחנך אנשים הוא כשהם חסרי חירות ונתונים למרות המחנך, אך תהליך כזה איננו ממש חינוך, אלא התנייה. בית-כלא, סרט, חובת צפייה, חינוך מחדש, התניות? האם אריאלי בטוח שהוא צפה ב"אווטאר" ולא ב"תפוז המכני"?

אך חשובה לי יותר מתפיסות החינוך השונות שלנו, התפיסה לגבי הסכסוך. בהמשילו את הפגיעה בעץ של איווה באווטאר לפגיעה במסגדים בגדה, אריאלי משחק לידיהם של אלו הרוצים שהסכסוך יהיה בין-דתי. במקום היהדות והאיסלם, הוא מציע פנתאיזם כחלופה, תחת הרושם שהותיר עליו סרטו של קמרון, שם האל מגלם כוחות טבע.

רבים תופסים את הסכסוך היהודי-ערבי כסכסוך דתי, אך אפילו שמו מעיד שאין זה כך (אין זה סכסוך יהודי-איסלמי, אלא סכסוך יהודי-ערבי או יהודי-פלסטיני). ריבוי אנשי הדת הנוקטים עמדה ביחס לסכסוך (ולרוב עמדה המעמיקה ומנציחה את הסכסוך, במקום לחתור לפתרונו) מגדיל את הרושם שכך הוא. אלא שאנשי דת לעולם ינקטו עמדה בענייני דיומא, כדרך להשאיר עצמם רלוונטיים, ולכן גם תמיד יתאימו עצמם למציאות הקיימת. רוב מכריע של הרבנים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ראה בציונות כפירה נוראית וסכנה גדולה, ממש כשם שרוב הרבנים כיום חושבים שמדינה פלסטינית מנוגדת להלכה. ואם כזו תקום אי-פעם, אפשר יהיה לחכות עשרים-שלושים שנה, ולראות איך הרבנים מחליטים שזה הדבר הכי הגיוני שהאל ירצה.

במקום להציע דת חלופית מבוססת טבע, היה על אריאלי לברוח מהאנלוגיה הזו כמו מאש, ולהבהיר שלדת אין שום תפקיד בסכסוך. מציתי מסגדים צריכים להיענש כיוון שהם מאיימים על חופש הדת, שהוא יסוד דמוקרטי, וכיוון שהם פועלים בונדליזם. לא משום שהם מערערים יסוד בטבע, ואין צורך לחנך אותם מחדש. פעולה עקבית של אכיפת חוק ברוח ערכים דמוקרטיים הם הדרך היחידה להכריע את הקיצונים, ולא גחמות רגשניות שלכאורה נובעות ממקום מוסרי, אך למעשה אינן דמוקרטיות כלל (להכריח לצפות באותו סרט כל יום? האם שלילת חופש התנועה אינה עונש חריף דיו?).

[על הסרט אווטאר כתבתי כאן.]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שי פירון מבלבל במוח על שוויון

הנה עוד דוגמה לדרשת פרשת שבוע שאנשים ישמחו לגזור ולשים על המקרר, אף כי אין בה שמץ של אמת.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

"מתוך מכלול הניסים שליוו את עם ישראל בצאתו ממצרים מציינת התורה בפתח השירה את העובדה שסוס ורוכבו הושלכו לים.

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין או בכינויו הנצי"ב מוולוזין מפרש את פסוקנו: "זהו תמצית השירה והעניין במשמעות סוס ורוכבו נכלל הכל. התרבות המצרית ראתה את כל בני האדם כסוסים או כרוכבים. או שהיית אדון או שהיית עבד. מילים כמו "שוויון" לא היו בלקסיקון. היה זה עולם שאין בו הכרה בערך האדם. לשמחתנו בשעה שבני ישראל יצאו ממצרים תפיסת העולם הזו טבעה בים. כך הפכה יציאת מצרים לאביב העולם ולגאולת האדם."

שי פירון, "על סוסים ורוכביהם."

אוי, אוי, אוי… מאיפה להתחיל?

האם לתמוה מנין לרב פירון על המצרים? המקרא ודאי אינו מייחד תיאור זה למצרים, כך שוודאי שואב הוא את הידע שלו ממקורות אגיפטולוגים מודרניים, החושפים ומשמרים את מה שאפשר לשחזר ולדעת על תרבות מצרים העתיקה, אמונותיה ועוד. נמתין להפניות.

אבל נניח למצרים. מילים כמו "שוויון" לא היו בלקסיקון של המצרים. לא כן אצל בני ישראל, לכאורה.

לבני ישראל לא הייתה היררכיה כלכלית, ולכן לא היה צורך בדיני עבד, שמשום מה מופיעים בתורה.

לבני ישראל לא הייתה הייררכיה דתית, ולכן לא היה צורך להבחין בין כהן, לוי וישראל. הדינים שחלו עליהם חלו על כולם, מבלי להבחין ביניהם.

לבני ישראל לא הייתה הייררכיה חברתית, ולכן ודאי שלא היה מלך שהיו לו פררוגטיבות שלא היו לשאר העם.

ובוודאי ובוודאי שלא הייתה הייררכיה מגדרית, שבה הגבר עליון על האישה.

כמה שטויות אפשר לכתוב כדי לסבר את האוזן ולשכנע חילונים בורים על היופי והחוכמה שיש ביהדות, מבלי שום כבוד לטקסט שלפי הרב פירון – לא לשיטתי, לשיטתו! – ניתן בידי יהוה. מילה במילה, כפי שהן מופיעות בתנ"ך של הרב פירון ובתנ"ך שלי (בתנאי שהוא לא משתמש בתנ"ך של מוסד הרב קוק, כי אז התנ"ך שלנו קצת שונה, אבל זו בעייה שלא ניכנס אליה כאן), כך הן נאמרו למשה בסיני. וכשקוראים אותן אפשר להבין בבירור שעולמו של הקדוש ברוך הוא איננו עולם של שוויון: יש בו יהודים וגויים, נשים וגברים, כהנים ולויים, מלכים, נביאים, פשוטי-עם, עבדים שמובחנים גם הם לפי השתייכותם הלאומית ולפי המגדר שלהם ועוד ועוד.

מילים כמו "שוויון" לא היו בלקסיקון. אבל אני לא אומר זאת כרטוריקה מטופשת של רב שמנסה להשמיץ את המצרים, אלא פשוטו כמשמעו. המילה "שוויון" לא מופיעה במקרא (הפועל "שווה" כן, אבל לבעיית משמעותיו אין צורך להיכנס כאן).

אני לא מתיימר להיות כזה גדול בתורה. יש דברים רבים שאינני מבין בה. אך יש בי די ענווה כדי לא לשקר לגבי דברים שנאמרים בה במפורש, מתוך זלזול בקהל קוראיי. כשהטקסט אומר דברים שאינם נעימים לי, אינני מכחיש את קיומם. כשהטקסט איננו נהיר לי, אני מודה שאינני מבין אותו. (למקרים אחרים של זלזול, ראו הפוסטים על בני לאו, על יעקב מאיר).

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על החלונות של הופר

קרו המון דברים בתקופת ההיעדרות לסירוגין שלי, גם דברים שעליהם אינני כותב בבלוג ממילא, גם דברים בחדשות שרציתי להגיב עליהם, ומצד שני בירכתי על הזמן שניתן לי, שבזכותו כתבתי התחלה של דוקטורט. עד שהוא יגיע לידי גמר, החלק שכתבתי לא יהיה בהתחלה, אני מעריך, אבל זה הדבר הראשון שכתבתי מתוך ידיעה שהוא הולך להיכנס לדוקטורט.

בתוך כל זה, הדבר החשוב ביותר, שקרה ממש ימים ספורים אחרי שהודעתי על ההפסקה, ועדיין מעסיק מאוד את מחשבתי, הוא שביום ביקור בניו יורק קניתי ספר ציורים של אדואר הופר. אני אספר על אירוניה קטנה שהייתה מעורבת בקנייה: הביקור עמד בסימן אירופאי – הוא נפתח בנסיעה למכון גיתה, נמשך בארוחת צהריים בביסטרו צרפתי בשדירת מאדיסון, והסתיים בקפה אוסטרי בשדירה החמישית. ממול לביסטרו, נתקלנו בחנות הזו, ובה קנינו את הספר "אדוארד הופר: דיוקנאות של אמריקה". ללמדנו שגם כשמבקשים לברוח ממנה, אמריקה נאחזת בך. ולא כל שכן אם נסיון הבריחה מתבצע בניו-יורק. הלקח הזה אולי נכון אפילו יותר לגבי ירושלים מאשר אמריקה, אבל נניח לזה.

כמו רבים, אני מכיר את הופר עוד לפני שידעתי את שמו אפילו. דרך "ניצי הלילה" (Nighthawks), כמובן, ואחר-כך קניתי בגוגנהיים גלויה של ציור שמצאה חן בעיניי, ואחר-כך עוד גלויה, ופתאום הבנתי שאני אוהב אותו.

מה שהתחוור מהספר הוא המשמעות של החלון אצלו (אגב, אם מישהו מהקוראים מבין באמנות, אז אני מתנצל אם הדברים האלה בנאליים. לא קראתי שום דבר עליו, ואני מתעד עבור עצמי את המחשבות שלי בעקבות קניית הספר. הבלוג הזה, בניגוד לשמועות, איננו בלוג אקדמיץ הוא בלוג הנכתב על-ידי אקדמאי).

החלון הוא בראש ובראשונה מקור אור, וככזה מסמל גם חירות ושפע, כאשר אפשר לראות באופן מובהק איך האור הטבעי נשפך על דמויות וחפצים כדבר חיובי, המביא עימו גם כמיהה.

אך חשוב מכך, החלון הוא חרך הצצה, אמצעי ראייה. או שהדמויות מביטות מתוך החלון החוצה, או שאנו מציצים עליהן, או שאנו רואים מי עשוי להציץ עליהן (וגם וגם וגם). בכך, כל ציור שהדמויות מתוארות בו דרך חלון, או ליד חלון, מקבל גם נופך ארס-פואטי, המפנה מבט אל תהליך היצירה של האמן, וגם אל התהליך שלנו כצופים במוצר המוגמר. ודאי שאפשר היה לצייר את האנשים כפי שהם נראים דרך החלון ללא החלון, אך הנוכחות החוזרת ונשנית שלו מזכירה לנו מה בעצם אנחנו עושים בתערוכה: אנחנו מסתובבים ומציצים אל בתים של אחרים, אל סיטואציות פרטיות, וגם אל נבכי נפשו של האמן.

הדברים האלה רלוונטיים לכל תיאוריה של תרבות חזותית, ולכל מוצר שלה, בין אם זהו מוצר המציג את החלון, ובין אם זהו מוצר המדלג מעליו, משכיח מאיתנו שזוהי המהות של הצפייה (או לפחות פן אחד של המהות הזו).

הופר מתעד גם את הסקרנות להתבונן פנימה אל חלון, וגם את העניין להציץ החוצה ממנו, ותוך כדי התיעוד של ההנאה שלו עצמו מן העניין, מציב גם מראה ליצר הזה שלנו, של כל מי שיש לו עניין בציוריו.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

מה שארי שביט לא מבין

תקצר היריעה מכדי לפרט. אבל אתמקד ברשימה האחרונה שלו, ואעיר עליה בקצרה, דברים שכבר אמרתי בעבר:

1. בצדק היה נוהג השמאל הישראלי אילו היה להוט יותר לממש שלום עם הפלסטינים מאשר עם הסורים (אני חולק על עצם האבחנה שלו, אבל עדיין עומד מאחורי עמדת המיעוט שלי בעניין זה).

"תהליך שלום עם סוריה הוא מבורך, ואף הכרחי. אם נכונה הטענה שאי אפשר להתקדם במסלול הסורי ובמסלול הפלסטיני במקביל, הרי שהמסלול הפלסטיני חשוב יותר. ייתכן שסוריה חשובה יותר אסטרטגית לישראל, אך הקושי ההומניטרי היומיומי המתמשך לא נמצא בגולן. נסיגה מהגולן יכולה לחכות עוד שנה, או עוד חמש שנים. כל יום נוסף של מחסומים, של קסאמים, של פשיטות, של שלילת זכויות אזרח ואדם בסיסיות הוא מיותר. זו אינה עמדה אסטרטגית, זו עמדה ערכית."

(אני, אפריל 2008)

2. סוריה איננה להוטה לשלום כפי שארי שביט חושב, ולכן אין זה כה פשוט. אם המכשול היחיד היה הגולן, הרי שאסד יכול היה לבוא לכנסת, לומר "נו מור וור", ולקבל את הגולן. אולי היה לוקח לו עשר שנים לקבל את הנסיגה המלאה, אבל זה היה קורה. הוא מבין את זה, אני מבין את זה, כל אחד יכול להבין את זה. חוץ מארי שביט.

3. אין שלום עם סוריה שיכול להבטיח לנו התנתקות שלה מאיראן, או אפילו את ריסונו של חיזבאללה. התמיכה בחיזבאללה איננה רשמית, למיטב ידיעתי, ולכן סביר להניח שתימשך בצינורות לא רשמיים, ולמיטב הבנתי, היא קשורה יותר באינטרסים של סוריה בלבנון מאשר באינטרסים שלה ביחס לישראל.

מה בדיוק אנשים מדמים לעצמם? שאחרי הסכם שלום כזה סוריה תפסיק להיות מדינה ערבית? תפסיק להיות מדינה טוטליטארית? שבהסכם השלום יהיה סעיף שסוריה מתחייבת לנתק את הקשרים שלה עם איראן? ישראל חתמה כבר על שני הסכמי שלום מלאים עם שכנותיה ועוד כמה הסכמי ביניים עם הפלסטינים. האם משהו מזה השפיע על צמצום כוחה? הפסיק את פיתוח הנשק הגרעיני שיש לה?

לכן, אין סיבה לחשוב שהסכם שלום עם סוריה יהיה עילה מצידה להפסיק לפתח את יכולותיה הצבאיות שלה מזה, או באופן כללי יוביל לניתוק יחסיה עם איראן. יתר על כן, איראן לא צריכה את סוריה כדי לקדם את התוכניות שלה, אבל הסוגיה האיראנית ביחס לישראל היא סוגייה אחרת שאינני נכנס אליה בפוסט הזה.

להרחבות: בשולי נאומו של בשאר אסד; כמה הערות על תהליך השלום המתחדש עם סוריה; טיעונים שמוטב לנכש

-

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

-

לסאלינג'ר, באהבה ובסיאוב

כמו רבים אחרים, ההיכרות שלי עם סאלינג'ר הייתה דרך "התפסן", אף כי לא חזרתי לקרוא אותו שנית מאז קראתי אותו בתיכון. אני מניח שהוא לא תפס אותי כמו פרסומים אחרים שלו, שאותם כן חזרתי לקרוא, שוב ושוב. אלו לא סתם מילות הספד יפות שיכולתי לומר על כל סופר שהוא. בחודש שעבר חזרתי מביקור בניו יורק עם עותק של "9 סיפורים", העותק הראשון שקניתי באנגלית, אחרי שאיבדתי את הקודם, לפני שנים, מי יודע איפה (גם אינני זוכר איך השגתי את העותק ההוא). בביקור הלפני-אחרון שלו בישראל יצא תרגום חדש (או שמא רק מהדורה חדשה, לא בדקתי) של "9 סיפורים", ובכל חנות ספרים שביקרתי הייתי צריך לעמוד בדחף לקנות אותו, מבטיח לעצמי שבסופו של דבר אקנה עותק חדש של המקור. לכן היה זה משמעותי להיתקל בו בחנות בחודש שעבר, ולקנות אותו – לא לזכרו, לא בשל אשמה, אלא פשוט משום שהוא היה שם, ולא יכול היה להיות חומר קריאה טוב יותר לנסיעת הרכבת חזרה לפרינסטון, מהרגע שראיתי את הספר, ונזכרתי.

"האיש הצוחק" היה הסיפור החביב עליי מהאוסף הקאנוני ההוא (אם הכותרת בעברית שונה – אודה על התיקון), אף כי חלק מקסמו, כמובן, היה בזה שהוא סיפק מידע נוסף על משפחת גלאס. לא את הסיבה להתאבדותו של סימור, אולי משום שאף-פעם אין סיבה מספקת – לפחות עבור הנותרים מאחור – אך גם תיאור הנסיבות היה משהו. המשפחה הזו, שבאופן מסויים הזכירה לי לא את שלי, אלא את זו של מי שהכיר לי את משפחת גלאס של סאלינג'ר, תוארה באהבה ובסיאוב, יוצרת משיכה ודחייה ביחס לאינטלקטואליות שלהם, שבעצמה עמדה בסתירה עם העניין הקסום שלהם בפילוסופיות של המזרח הרחוק, עניין שלא שבה אותי כפי שרציתי שיהיה, בזמן שקראתי את סאלינג'ר. אהבתי את האופן שבו הוא יכול היה להתמקד בפרטים של יום-יום, כמו תיאור ארון האמבטיה של האמא (אם אני זוכר נכון) ב"פראני וזואי", את הלקחים, האבחנות לגבי החברה, הקשיים של יחסי-אנוש. הובכתי והוכעסתי, ובה-בעת קינאתי, בבחירות והתנהגויות מסויימות, כמו ביטול החתונה של סימור (או האופן שבו-בו הורתה לבאדי להיות שם), או ההתנהגות של פראני בקמפוס כשבאה לבקר את ליין. או פשוט הדרך בה הגלאסים סלדו מכל אחד וכל דבר בעולם, ללא הועיל, ועדיין היו אותם הדברים שהם ביקרו, רק בדרך אחרת. זו הייתה תמציתו של סאלינג'ר.

מעל הכל, חיכיתי תמיד לקרוא עוד עליהם. קיוויתי להמשך להקדמה על סימור, ואולי לקרוא "בו-בו" או "בסי", כפי שקראתי "פראני" ו"זואי". אם יתפרסם משהו מן העזבון על הגלאסים, סביר להניח שאהיה אחד השוטים הראשונים שיצאו לקנות אותו, אף כי אני יודע היטב את ערכו של דבר שלא אושר לפרסום על-ידי המחבר עצמו.

אני מסיים בציטוט קטע מופלא של ארס-פואטיקה, שבו סימור, האח הבכור, מייעץ לבאדי, על הכתיבה:

 

אתה יודע למה חייכתי? אתה כתבת שאתה סופר על-פי מקצועך. זה נשמע לי כיוּפֶמיזם הנחמד ביותר ששמעתי אי-פעם. מתי אי-פעם היתה הכתיבה מקצועך? מעולם לא היתה אלא דתך. מעולם. אני קצת נרגש מדי עכשיו. מאחר שזוהי דתך, האם אתה יודע על מה תישאל כשתמות? אבל קודם כל תן לי לומר לך על מה שלא תישאל. לא תישאל אם עבדת על יצירה ספרותית נפלאה, מרגשת, כאשר מתת. לא תישאל אם היא היתה ארוכה או קצרה, עצובה או מצחיקה, הוּצאה או לא הוּצאה לאור. לא תישאל אם היית בכושר טוב או רע כאשר עבדת עליה. אפילו לא תישאל אם זו היצירה שהיית עובד עליה לוּ ידעת שזמנך יגיע לתומו עם סיומה – אני חושב שרק זורֶן ק' המסכן יישאל על כך. אני כל-כך בטוח שאתה תישאל רק שתי שאלות. האם היו כל כוכביך בחוץ? האם היית שקוע בכתיבה ממעמקי לבך? לוּ רק ידעת כמה קל יהיה לך להשיב כן על שתי השאלות. לוּ רק זכרת לפני שבכלל התיישבת לכתוב שהיית קורא זמן רב לפני שהיית סופר. פשוט קְבע עובדה זו במחשבתך, ואז שב בשקט מוחלט ושאל את עצמך, כקורא, איזו יצירה כתובה בעולם כולו היה בּאדי גְלאס רוצה ביותר לקרוא לוּ ניתנה לו האפשרות לבחור על-פי נטיית-לבו. הצעד הבא הוא איום, אבל כל-כך פשוט עד שקשה להאמין בכך שאני כותב זאת. אתה פשוט מתיישב ללא בושה וכותב את הדבר בעצמך. אפילו לא אדגיש זאת. זה חשוב מכדי להיות מודגש. הו, העז לעשות זאת, בּאדי! בְּטח בלבך. אתה איש-מקצוע ראוי לשבח. הוא לעולם לא יבגוד בך. לילה טוב.

[ג'. ד. סאלינג'ר. הגביהו את קורת הגג, נגרים. סימור: הקדמה. מאנגלית: רחל פן. סדרת אתנחתא. [ללא מקום]: כנרת הוצאה לאור, 1991. 87 – 88.]

לגירסה אנגלית של הרשימה (עם ציטוטים אחרים של סאלינג'ר), לחצו כאן.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על אנשי ימין התומכים במדינה דו לאומית

הכתבה של לינוי בר-גפן ומירון רפפורט על מתנחלים שמוכנים לשקול אופציה של מדינה דו-לאומית הייתה מתנה של ממש, חשובה מאוד וטובה מאוד. חשובה מאוד – כיוון שהיא השמיעה קול שכמעט ואיננו נשמע בתקשורת הישראלית (בדבר האופציה של מדינה דו-לאומית בכלל, לאו דווקא מצד מתנחלים), וטובה מאוד – מפני שברובה היא הייתה תיאורית ולא שיפוטית. ניתן לדמיין בנקל כתב שמאלני חילוני מתל אביב שבמקום לדווח על המציאות המורכבת היה מסתפק בתיאור ציני של המתנחלים מגלגלי העיניים, כדי לבטל בהינף-יד את רעיון המדינה הדו-לאומית.

יש כמה נקודות שיש לחשוב עליהן:

א. אם מספר המתנחלים שמדבר בעד מדינה דו-לאומית, האם יהיה בזה כדי להפוך אותם לשותפים של תומכי הרעיון משמאל? ייתכן מאוד שכנושאי הרעיון ומעדניו עבור הציבור הישראלי בכללו, הם יוכלו לשמש תפקיד כזה. עם זאת, שותפות אמיתית לא תוכל להיות בגלל התהום הפעורה באידיאולוגיה שמניעה את המהלך. התהום הזו תוביל, להערכתי, לכך שבכל פרשת-דרכים מהותית, תומכי המדינה הדו-לאומית מימין יצדדו בקרובים להם אידיאולוגית (המתנגדים לשיתוף פעולה עם הפלסטינים), בעוד תומכי המדינה הדו-לאומית משמאל יצדדו בחסידי ההפרדה משמאל המדברים בסיסמאות הקרובות לליבם.

לפני שאמשיך לפתח נקודה זו, חשוב לי להבהיר שאינני הוזה הזיות: אין ולא תהיה בעתיד הקרוב שום הכרעה ממשית שתדרוש שיתוף פעולה כזה בין תומכי המדינה הדו לאומית מימין או משמאל, או בין אנשי ימין לאנשי שמאל. יתר על כן, תומכי המדינה הדו-לאומית, הם מיעוט בטל בשישים. הייתי רוצה להאמין שבשמאל יש אחוז ניכר יותר מאשר בימין, אך בכל מקרה, מדובר במיעוט עם כוח פוליטי זניח. כך שהדברים שאני אומר הם עקרוניים ואינם נוגעים לשום מציאות פוליטית קרובה.

כשאני מנסה לנסח את מהותה של התהום האידיאולוגית שאני מדבר עליה, אני מתקשה, כיוון שכל צד לוקה בפיצול מסויים: מודל פשטני אחד יהיה לטעון שלימין הדתי חשובה הקרקע של ארץ-הקודש יותר מחיי אדם, והשמאל החילוני הוא ההיפך. בכתבה של בר-גפן ורפפורט, לעומת זאת, עלו גם שיקולים אחרים. האדמה חשובה, אך בעיקר בהיותה כלי הנושא בחובו את חיי הרוח של הדת, שהיא המהות העיקרית. בראייה כזו, הציונות מילאה תפקיד מחייה של הדת היהודית, ולתשתית הפיזית של המדינה עם סמלי הלאום שלה יש תפקיד משני בראייה ההיסטורית. נראטיב כזה מאפשר להבנות את הפולמוס במונחים של תומכי הדת היהודית כנגד תומכי הלאום היהודי (החילוני). אני בהחלט נוטה לחשוב שהחשיבות המרכזית של הציונות היא בחילון של היהדות ויציקת תוכן חדש שהוא חילוני ולאומי במהותו, באופן שאיפשר ליהדות להמציא עצמה מחדש, ולשרוד את העידן החדש שמתאפיין בחילון, וממילא התבוללות וכולי. עם זאת, למרות שזו התפיסה שלי, אני נאלץ להודות פעם אחר פעם שבקרב הציבור הקרוי "חילוני" יש רבים שיחסם לדת היהודית, ולמקום שזו תופסת בחיי הלאום הישראלי, הוא דואלי, לכל הפחות, באופן כזה שמקשה עליי לטעון שזה לב הפולמוס. גם מן הצד הדתי, כידוע, קשה לטעון שאין שום מרכיבים לאומיים, והאופן שבו הריבונות הטריטוריאלית נושאת עימה משמעות דתית היא הסמל המובהק לכך. הדבר הזה מעלה את האפשרות שהתהום איננה עמוקה כל-כך, ושמדובר בהבדל צורני יותר מתוכני, שבו לשני הצדדים יש התייחסות דתית ללאום שלהם, והתייחסות לאומנית לדת שלהם, עם מינונים שונים של שני הצדדים (שמושפעים לא מעט ממידת הפגיעה והסכנה שכל צד חושב שהמרכיבים האלה בחיים שלו חשופים אליו).

ב. שיח זכויות האדם שהמתנחלים נזקקים לו כל אימת שהדמוקרטיה הישראלית מאיימת לפגוע במפעלם הוא מביך ומגוחך באחת. עם זאת, אני מתרשם שיותר משמדובר ברטוריקה זולה כלפי חוץ, מדובר באנשים שרמת השכנוע העצמית שלהם כה גדולה, עד שהם באמת מאמינים שהזכויות שלהם נפגעות, מבלי לראות שכל החיים שלהם אינם מיוסדים על תפיסת עולם של זכויות. הדברים נוגעים בראש ובראשונה לעמדה הדתית שלהם, אך מתחדדים עוד יותר נוכח מציאות החיים שלהם: כיצד יכול מי שבחר לגור באיזור שהוא שטח צבאי, שחוקי המדינה אינם חלים עליו, ושהצבא (למען מטרותיו הצבאיות) מקיים בו מראית-עין של דמוקרטיה (ליהודים בלבד, כמובן), לטעון נגד הפרת זכויותיו?

כשאותה מתנחלת עלומה אמרה "גם אצלנו לא מרשים לבנות" והקבילה את מצבה לפלסטיני שלמעלה מארבעה עשורים איננו יכול להרחיב את ביתו – ודאי ענתה מתוך תמימות, לא מרשעות, שהרי אם הייתה מודעת לרשעות שבדבר, ממילא גם הייתה מודעת לטיפשות שבהקבלה הזו. השאלה היא האם מצבים כאלה, בדומה למעצרים מנהליים איסור הפגנה ושאר שרירות-לב של המדינה, אכן יפתחו את הלב של המתנחלים להכיר בחשיבות השיח של זכויות-אדם? אני מנחש שלא. כלומר, שהמדד המוסרי היה ונותר מידת ההלימה בין המעשים לבין מה שהתורה אומרת (ויהי המושג העמום הזה אשר יהי), וכשזכויות-היתר יוחזרו (היתרי בנייה בעוד חודשים ספורים), גם הדאגה לזכויות הבניין של השכנים תישכח.

ג. הכתבה הזו התקשרה יפה גם למאמר של אלוף בן ("פלסטין? איפה זה? "). גם אצל בר-גפן ןרפפורט וגם אצל בן ניכרת ההכרה בדבר העיוות שאנשי השלום הם גם חסידי ההפרדה, שמתנגדי האפרטהייד מתנגדים לדו-קיום, שמתנחלים רואים יותר פלסטינים מאשר הישראלי הממוצע (אם כי גם שם אין דו-קיום של ממש, כמובן). לאחר שנים בהם רעיון המדינה הפלסטינית היה סיסמה שגילמה בה את התביעה לשוויון המיוסד על הכרה בשוויון בין הפרטים המרכיבים את שני העמים, היא הפכה לסיסמה המבקשת להרחיק את הזר עוד יותר, לאפשר דמוניזציה שלו ולהשאיר אותו כאוייב.

אני בספק אם ירושלום היא זו שיכולה להחזיר את הגלגל אחורה מהתהליך, ואם הנחות-היסוד שלה הופכות אותה לראויות לכך, אבל אני חושב שהעלאת השיח לרמה הציבורית הוא העיקר, ושנסוח מטרות השלום כך שהדגש בנראטיב של קבוצות שלום יהיה על דו-קיום והשתלבות במרחב, במקום הפרדה, איום דמוגרפי (שיסתיים לכאורה עם 20% ערבים בישראל, אסור לשכוח) וסיום הכיבוש.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

 

לא נודעתי להם

-

אינני יודע מיהו יעקב מאיר שכתב השבוע את פרשת השבוע ב"הארץ", ואינני יודע אם "הארץ" צריך פרשת שבוע. על כך ועל עוד סוגיות כתבתי במקום אחר. מאיר פותח את הדרשה שלו בנקודה אמיצה:

-

בפסוק הראשון של פרשת השבוע, "וארא", מתגלה הקב"ה אל משה: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ב-ג). ראשית מתוודע ה' אל משה בשמו – "אני ה'" – ואחר כך הוא מסביר לו כמה ייחודי הדבר שהקב"ה יתגלה בשמו לבן אנוש, שהרי אל האבות – אברהם, יצחק ויעקב – נראה הקב"ה בצורה אחרת ולא בשמו המפורש.
-

את הביטוי הקשה "ושמי ה' לא נודעתי להם" מסביר רש"י כך: "לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי. לא ניכרתי להם במדת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי ה'". רש"י מסביר את ההתוודעות בשם כמידת האמת של הקב"ה, שהרי עכשיו עומד הקב"ה לממש את הבטחתו לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יד). קיום ההבטחה מצריך התגלות מסוג חדש, בשמו המפורש של הקב"ה, שם שלא היה ידוע עד כה.

-

עד כאן יעקב מאיר. כפי שאפשר להיווכח, רש"י הוא יודע, אבל תורה הוא לא יודע. או, יותר נכון, הוא יודע שהקוראים שלו לא יודעים, ולכן אפשר למכור להם מה שרוצים, כולל תפוחים יד שנייה מרש"י.

-

הנה רגע ההתגלות של יהוה לאברהם, כפי שמספרת התורה:

וַיֹּאמֶר יהוה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (בראשית י"ב 1)

האם יעקב מאיר רוצה לטעון שזה קולו של המספר? כלומר, שאנחנו כקוראים יודעים ששמו המפורש של האל הוא יהוה, אבל אברהם לא ידע זאת? אולי. אבל אז יהיה מאוד קשה להסביר את המסופר שבעה פסוקים בלבד אחר כך:

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ ליהוה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יהוה: (בראשית י"ב 8 )

ויקרא בשם יהוה. רש"י לא מפרש כאן לגבי השם. כמו יעקב מאיר, גם רש"י סמך על הקוראים שלו שלא יזכרו מה קרה בבראשית, ומה הוא אמר שם עד שהם יגיעו לפרשת וארא בספר שמות.

אופס, התפלק פעם אחת, לא נורא. סיפרו לנו שאברם קרא בשם יהוה, עד שנגיע לשמות ו' 3 כולם כבר ישכחו. אבל לא. התורה דואגת להזכיר את זה פעם נוספת:

אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יהוה (בראשית י"ג 4)

עוד פעם. כאילו לא מספיק שמזכירים את זה שוב, מזכירים שזה קשור גם לפעם הקודמת, כך שאנחנו יכולים כבר לזהות כאן המשכיות ועקביות, ועד שנגיע לשמות לא נבין למה אלהים אומר למשה דבר כזה.

יעקב מאיר מגדיל לעשות, וטוען שרגע זה מסמן את תחילת מימוש ההבטחה של יהוה לאברהם בבראשית ט"ו 14. מה חבל שלא התייחס גם למראה מקום המופיע פסוקים ספורים קודם לכן שם כתוב:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יהוה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: (בראשית ט"ו 7)

כלומר, לא זו בלבד שהוא סומך על כך שהקוראים שלו לא מכירים את התורה, הוא גם מרגיש בטוח דיו לצטט מפרשת ברית בין הבתרים בידיעה שאף-אחד לא יילך לבדוק את מראה המקום שהוא נתן, כיוון שבדיקה כזו מיד הייתה חושפת עד כמה טיפשי לטעון שהשם לא היה ידוע לאבות.

-

האם אנחנו יכולים לדעת שכל האבות הכירו את השם יהוה, ע"פ התורה? כן, ולא רק הם:

אברם אומר את השם למלך סדום (בראשית י"ד 22)

שרי מכירה את השם (בראשית ט"ז 2, 5)

הגר מכירה את השם (בראשית ט"ז 11)

לוט וכל משפחתו מכירים את השם (בראשית י"ט 13, 14)

אברם קורא בשם מקום העקידה "יהוה יראה" מה שעשוי היה להפוך את השם לידוע עוד יותר בסביבה (בראשית כ"ב 14)

אליעזר, לבן, בתואל ורבקה מכירים את השם (בראשית כ"ד 3, 7, 12, 27, 31, 35, 40, 42, 44, 48, 50, 51, 56)

יצחק מכיר את השם (בראשית כ"ו 22,

אבימלך מלך גרר ופיכול שר צבאו מכירים את השם (בראשית כ"ו 28 – 29)

עשו מכיר את השם (בראשית כ"ז 7)

יעקב מכיר את השם (בראשית כ"ז 20, כ"ח 13, 16, 21)

לאה מכירה את השם (בראשית כ"ט 32 – 35)

רחל מכירה את השם (בראשית ל' 24)

לבן (שוב) מכיר את השם (בראשית ל 27, 30, ל"א 49)

-

אפשר להמשיך, כמובן, אבל נראה לי שהנקודה הובנה. למה זה כל-כך מציק לי? הרי ברור שאנשי אמונה ימשיכו לסלף את הכתובים בדרשותיהם, יסמכו על הזכרון הקצר והבורות של שומעיהם. אבל אני חושב שההתבטלות הזו בפני הדתי שמסלף את הכתובים היא תופעה יחידה במינה במוספי הספרים של העיתונות המודפסת. אני חושב שאם מישהו היה כותב משהו כל-כך בולט בשקריותו על עמיחי, ביאליק, קפקא או פרוסט, זו גם הייתה הפעם האחרונה שהוא היה כותב במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". וכשמישהו כותב שיהוה אומר למשה שהוא מעולם לא נגלה לאבות בשם הזה (דבר שיהוה באמת אומר למשה), ואח"כ מתייחס לזה כאילו זאת עובדה, הוא יודע שהוא יוכל לכתוב עוד שטויות כאלה בעתיד. התבטלות כזו בפני המאמין היא תמוהה במיוחד כשהיא מתרחשת באכסניה של "הארץ", ומצביעה על התייחסות לפרשת השבוע כאיזשהו "יידישקייט" שלא צריך להיות קשור לצורת החשיבה וההתייחסות הביקורתית שמאפיינת את המדור, והעיתון בכללותו.

-

לאלה שמתעניינים בהסבר האמיתי, אומר על קצה המזלג כך: מי שכתב את הפסוק המופיע בשמות ו' 3 ("ושמי יהוה לא נודעתי להם") לא הכיר או, לכל הפחות, לא התייחס לסיפור המופיע בבראשית ט"ו (שם האל אומר לאברהם במפורש "אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים"), ולכל הסיפורים האחרים שהזכרתי כאן. הטקסט שלו כן הולם, למשל, את סיפור הבריאה בפרק א', שם אלהים ברא את השמים ואת הארץ (ולא יהוה), את הציווי על ברית המילה (שם אלהים נגלה אל אברם ואומר: "אני אל שדי" – ושימו לב להקבלה בין "וירא" של בראשית י"ז 1, ל"וארא" בשמות ו' 3, שעל שמה נקראת הפרשה), את הסיפור שבו אלהים נגלה ליעקב גם כן בשם אל שדי (בראשית ל"ה 11), ועוד.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

קול קורא: ישראל במזרח התיכון

קול קורא לסדנה על ישראל במזה"ת, באונ' קלגארי בקנדה. פרטים בקישור המצורף.

(פוסט זה יישאר עד האחד במרץ, 2010, הדד-ליין להשתתפות)

calgarycfp

מילות חיפוש:

Call for Papers for a Workshop:

"I'm in the East and my Heart is in the West: Israel in the Middle East"

University of Calgary (Canada), 3-5 October, 2010

מה רוצה הישראלי

כדי להבין לעומק את הבעייתיות של השמאל הישראלי, מומלץ לקרוא (לשם שינוי) את גדעון לוי היום ב"הארץ". לוי משרטט קוים לדמותו של המתנחל, סרבן השלום, חורט קו מפריד עמוק בין המתנחל לבין שאר הישראלים. אלא מאי? בשינויים קלים בלבד, רוב הדברים שלוי אומרים נכונים לכלל ישראל, תושב באר שבע או נהריה, כתושב תל אביב והרצליה פיתוח. גדעון לוי לא מסתיר, כהרגלו, את הכמיהה למירוק המצפון מחטאי הציונות הראשונים על-ידי כפרה קוסמטית של חטאיה ב-1967. אני אצטט את המאמר במלואו, אמחק את הדרוש מחיקה, ואוסיף (באותיות אדומות) מילים ספורות, שיבהירו שההבדל בין יהודאל חברוני המתנחל לישראל ישראלי שבשפלה אינם גדולים כפי שלוי טועה לחשוב. במקום להלין על המתנחלים באופן שמשפר את התחושה לשמאלני תל אביב, יש להלין על אלה שבוחרים פעם אחר פעם בממשלות כיבוש – קרי, הרוב המוחץ של הבוחרים:

 

מה רוצה המתנחל

מתנחל,ישראלי,  מה יש לו בחייו? בית בזיל הזול, רמת חיים מעל הממוצע במשק באיזור, מקום עבודה במימון הממשלה בדרך כלל, אמונה יוקדת, דתית, לאומנית ובלתי מתפשרת בצדקת דרכו, סביבה חברתית תומכת ודורסנית, מערכת כבישים, הסעות, פעילויות, חוגים ופעילויות העשרה, ולפעמים גם חיים רוויי סכנות.

הוא יוצא את ביתו ושב אליו, בלי לראות כלום. הוא לא רואה את שכניו, הוא לא רואה את הסכנות שהוא חושף את ילדיו אליהן, הוא לא רואה את החטוטרת המוסרית שהוא נושא על גבו – הוא לא רוצה לראות את כל זאת ויש מערכת שלמה שמקילה עליו את עיוורונו: חלק מהכבישים שבהם הוא נוסע נקיים מפלסטינים, בכפרים השכנים מעולם לא ביקר, לא אחת הוא אפילו לא יודע את שמותיהם בהעדר שלטי דרכים שמכוונים אליהם.

מוריו, עסקניו ורבניו משרטטים לו את תמונת עולמו, לא מותירים בו ולו בדל של ספק: הערבים מחבלים, חפצים חשודים כולם, וליהודים מותר הכל, הם אדוני הארץ, אין בלתם. הוא משוכנע שהוא בן לעם סגולה, אור לגויים ושהוא, המתנחל, הישראלי, נושא את עמוד האש לפני המחנה כולו. הם מטיפים לו שחייו הם "ערכיים" הרבה יותר מחיי הישראלים האחרים, אלו שאתרע מזלם לחיות במדינת ישראל הריבונית. שם הם מתייוונים, משתמטים, בוגדים ונהנתנים, והוא? [מלאו תחליף כרצונכם: באמריקה אין אחוות אחים, הערבים הם חיות, באירופה הם צבועים] הוא יהודי טוב, הכי טוב שיש, אחרון הציונים. לא די בכך? הוא גם הקורבן. קורבן הטרור היחיד, קורבן החברה הישראלית כולה העולם כולו, מקופח ונגזל תמיד.

עם מערכת משומנת כזאת של שטיפת מוח קשה להתמודד. דבר לא יוכל לה, אפילו לא העובדות הניצחות. לא תעזור העובדה שמגוריו בשטחים הם עבירה על החוק הבינלאומי, שהאדמות שעליהן יושב ביתו נגזלו ברובן משכניו בעושק ובמרמה או באלימות, שאין מדינה בעולם שמכירה בנוכחותו בשטחי הכיבוש. תמיד יסביר שהוא "נשלח" לשם בידי הממשלה, העם או ההיסטוריה. גם אם ידע שעלייתו על הקרקע לוותה לא פעם בהולכתה שולל או בהשתלטות בכוח. [כאן אין לי תחליף, רק שתיקה, כי הישראלי המצוי אפילו פחות מודע למצב הבעייתי שלו מהמתנחל]

האפשרות של פינויו מביתו משולה בעיניו ל"גירוש", ל"פגיעה בזכויות אדם" ול"נישול". התקציבים הענקיים שמוזרמים אליו וכוחו הפוליטי הלא ייאמן  [החלק הזה הוא שקר דמגוגי גם לגבי המתנחלים, ואין צורך להחליף אותו במקבילה] לא יניעו אותו מתחושת הקיפוח הקבועה שלו. גם העובדה שאין עוד קבוצת מיעוט בחברה שהצליחה לסחוט את הרוב ולהלך עליו אימים במשך כל כך הרבה שנים לא תעלה ולא תוריד. המתנחל הישראלי בשלו: אני אדם עליון ושליח מצווה.

אידיאולוגי או נדל"ני, הוא משוכנע שיישאר שם לעד. עכשיו נותר רק לשאול אותו לאן פניו (שהם גם פנינו). אחרי ששמענו מהם במשך שנים מה לא – לא לפינוי ולא להקפאה, לא לבג"ץ ולא לחוק הבינלאומי, לא למו"מ, לא לאמריקה ולא לכל העולם, צריך לחייבם סוף סוף גם בתשובה לשאלה הפשוטה והחדה כתער: מה כן? יישארו בשטחים לנצח, לא יהיה מו"מ וכמובן לא שלום, לא שתי מדינות ולא זכויות אזרח לפלסטינים. ניחא. אבל מה כן, לכל הרוחות?

נסו לשאול אותם. נסו לבדוק מה לדעתם יהיה כאן בעוד עשור או שניים. כמה שנים יוכלו שלושה מיליון וחצי תושבים לחיות בלי כל זכויות אזרח? כמה שנים ימשיך העולם למחול ולשתוק על כך? מה יהיה על מדינה שאין כמותה תלויה באחרים? ומה יהיה כשהפלסטינים יהפכו לרוב? הם יתחמקו מתשובה; חייבו אותם בתשובה.

נעשה ונשמע: נמשיך לרצות את שגיונות הדת וחמדנות האדמה שלכם, אבל תנו לנו תשובה לאן כל זה יוליך לשיטתכם, רק לשיטתכם. העולים יבואו לשטחים לארץ במיליונים? ואם לא? הערבים ימשיכו לוותר, להיכנע ולהתחנן? ואם לא? הפלסטינים יחיו לנצח בתנאי קיפוח ואפרטהייד? ואם לא? העולם ישתוק ואמריקה תמשיך להתנהל כמדינת חסות של ישראל? ואם לא?

אלוהים יעזור? ואם לא?

עד כאן לוי. עם איזה הבדל מהותי אנחנו בכל זאת נשארים בסופו של דבר בין ההתנחלויות לשאר ישראל? החוק הבינלאומי.

יאיר עם ביקורת מזווית אחרת על הרשימה של לוי.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—