גם הדיון המשפטי של מיכאל ספרד בספר "חומה ומחדל" טועה, לצערי, בנקיטת אותה הפרדה מלאכותית בין "שיקול בטחוני" או "שיקול צבאי" – הנתפס, לכאורה, כשיקול מקצועי וענייני, ולכן גם לגיטימי – לבין השיקול הפוליטי-מדיני, הנתפס כשיקול זר.
נפתח בתהייה: האם ממשלה יכולה בכלל לקבל שיקול מקצועי "טהור", שאיננו "פוליטי"? נראה לי שמעצם הגדרתה, אופייה ותכליתה כגוף פוליטי, יהיה זה בלתי-אפשרי לממשלה לקבל החלטה שאינה פוליטית. לא בשיקוליה (כל החלטה שתתקבל, וגם ה"מקצועית" וה"עניינית" ביותר, תהיה לכל הפחות החלטה שעולה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה, אם לא למעלה מזה); ולא בהשלכותיה (הרי לכל החלטה וביצוע בעקבות החלטה יש השלכות, ואם מדובר במעשה של הממשלה, הרי וודאי שיש השלכות פוליטיות להחלטה).
נמשיך במקרה הספציפי: ספרד מתאר כיצד הממשלה רימתה את בית המשפט העליון, ותיארה תוואי מסויים כבטחוני, כשלמעשה הוא היה פוליטי. אך כפי שהספר עצמו מעיד (בעיקר בדברי שאול אריאלי, בפרקים הקודמים לפרק החמישי שאני מתייחס אליו כרגע), עצם ההחלטה להקים את החומה היא החלטה פוליטית. החומה איננה המענה הבטחוני היחיד או המתבקש לאיום הטרור (ולדידי, הוא מענה שגוי), וההחלטה להתמודד עם הטרור בדרך זו, היא החלטה פוליטית, שלטענת אריאלי נכפתה על הממשלה, ולא הייתה רצונה מלכתחילה. בהקשר זה, קשה לראות איך החומה יכולה להיות בטחונית-צבאית-עניינית-מקצועית בלבד.
לזכותו של ספרד, לפחות, עומדת עקביות משפטית, בעלת הגיון ורציפות שניתן לעקוב אחריהם, בשונה מאריאלי. ספרד רואה בכל מפעל ההתנחלויות כהפרה של המשפט הבינלאומי, ומצר על החלטתו של בג"ץ להימנע מדיונים על חוקיות ההתנחלויות. עמדה זו מאפשרת לו, בקו אחד עם המשפט הבינלאומי להבנתו, להתנגד לכל פעילות של בנייה או שינוי נתונים בשטח כבוש. אצל אריאלי, יש נכונות לבנייה בשטח הכבוש, אבל החומה חייבת לעקוב אחר שיקולים "בטחוניים" בלבד. שיקולים כאלה, כאמור, הם היתממות או אשלייה, כשמביאים בחשבון את דבריו של אריאלי עצמו.
קודם קריאת הספר, לא ידעתי שבג"ץ מסרב באופן עקבי לדון בחוקיות ההתנחלויות (בטענה שמדובר בסוגייה פוליטית ולא משפטית). אם כך, אני מתפלא שהמדינה לא אימצה את הקו הזה של בג"ץ ותבעה ממנו לנקוט באותו קו באשר לחומת ההפרדה, תחת שימוש בשיקולים צבאיים, שמצד אחד מהלכים קסם ונוחים מאוד להעלאה, ומצד שני, עשויים להיות מוקד לויכוח מקצועי, כפי שאכן קרה. אני מניח שהיו שיקולים ענייניים ופרגמטיים שלא לנקוט בקו הזה, אבל ייתכן שגם מדובר בחוסר-מחשבה מצד נציגי המדינה. ייתכן גם שבית המשפט לא היה מקבל את הטענה הזו. קיצורו של עניין: יש תמיהה בעובדה שלא נמשכה מדיניות זו של בג"ץ, אך זו סוגייה מורכבת מדי (עם מידע רב שאיני בקיא בו), מכדי שאוכל לדון בו.
הדבר שעולה בבהירות מן הדברים של ספרד, הוא המצב המשפטי המורכב שנוצר בשטחים. אני מתבייש להודות שפעם אחר פעם אני מופתע עד כמה המצב המשפטי במדינת ישראל גופא שונה מן המצב המשפטי בשטחים. בין אם מדובר בהיתרים מיוחדים הניתנים למי שזכאים לעלות לפי חוק השבות (כאילו זו קטגוריה רלוונטית לדיני תנועה ותעבורה), בין אם מדובר באיסורים מיוחדים, ובין אם מדובר באפלייה גזעית שאיננה מרכינה ראשה. בהקשר אחר כתבתי על הניגוד שיכול להיווצר בין הקושי לחוקק חוקים שנוגדים את האתוס של המדינה, לבין הרצון של הזרוע הביצועית ליצור מדיניות מסויימת. מדינת ישראל איננה אפרטהייד, והיא לא תחוקק חוקי אפרטהייד בזמן הקרוב. עם זאת, משטר אפרטהייד בגדה קיים כבר כיום, לפי ספרד:
בשנים האחרונות גוברת אצל פלסטינים רבים וגם בחלקים בשמאל הרדיקלי בישראל הנטייה לדמות את המשטר הישראלי בשטחים הכבושים למשטר האפרטהייד שהחילו הלבנים בדרום אפריקה על תושבי המדינה השחורים (וגם על אסיאתים ואנשים ממוצא מעורב). אנלוגיה זו אינה בלתי-בעייתית. לשליטה הלבנה על השחורים בדרום אפריקה יהו מאפיינים שונים מהותית מאלה של השליטה הישראלית בשטחים שכבשה. ההבדל המהותי ביותר נעוץ בעובדה שלמשטר הצבאי הישראלי בשטחים הכבושים לא מתלווה אידיאולוגיה גזענית רשמית. כמו כן, בעוד שמשטר האפרטהייד של דרום אפריקה עסק ביחסים בין מדינה לאזרחיה, השלטון הישראלי בגדה ובעזה הוא שלטון כיבוש של מדינה אחת על אוכלוסייה חיצונית לה…
בלי להיכנס לשאלה הסבוכה האם משטר ההיתרים עומד בכל הרכיבים של הגדרת פשע האפרטהייד כפי שהוא מוגדר במשפט הבינלאומי, ניתן בהחלט לומר שבעניין סוגיית ההגבלות על תנועת הפלסטינים, במדיניות היוצרת בפועל אזורי מחיה לישראלים בלבד ו"מעודדת" יציאת פלסטינים מהם, יש קווי הקבלה ברורים לשלטון האפרטהייד.
(שאול אריאלי ומיכאל ספרד, חומה ומחדל. גדר ההפרדה – ביטחון או חמדנות. תל אביב: ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2008. עמ' 192 – 195).
בעצם רציתי לעצור כאן. זו פואנטה מוצלחת וחריפה מכל מה שאוכל לומר, אבל תיאור המצב הזה גורר עמו מורכבות פוליטית שיש לעמוד עליה: על-מנת לשמר את אחיזתו בשטחים בקונטקסט של עולם מערבי פוסט-קולוניאליסטי, נדרש השלטון הישראלי ליצור מערכת חוקים נפרדת שבה אפשר לחוקק חוקים שאי-אפשר (או "לא נעים") לחוקק בכנסת ישראל. מצד אחד, אילו ישראל הייתה הולכת בעקבות החוק הבינלאומי ולא מקימה אף התנחלות או משנה את תוואי השטח הכבוש (למעט לצורכי האוכלוסייה המקומית וגו'), לכאורה לא היה צורך שהמשטר הצבאי/המינהל האזרחי יחוקק מערכת חוקים עניפה ונפרדת. מאידך, יש להכיר בזה שהמישטר הצבאי לא נועד מלכתחילה לשרת את האוכלוסייה היהודית בשטחים, אלא להיפך: יישוב השטח באוכלוסייה אזרחית נועד לשרת את המישטר הצבאי. ההתנחלויות ותושביהן אינם העילה למערכת המשפטים הנפרדת הזו, אלא התירוץ, והדבר ניכר כמעט בכל דיון משפטי שאריאלי או ספרד מתארים בנוגע לבטחון המתנחלים.
לכן, ככל שיגבר השיח המקביל בין האפרטהייד הדרום-אפריקני למשטר הצבאי בגדה, כך יקשה לקיים אותו. או-אז ייאלץ למצוא השלטון דרך לשלוט בשטח מבלי שתהיה לו אחריות שיפוטית עליו. למעשה, התהליך הזה כבר החל, אלא שהלחץ והביקורת סביב המשטר הצבאי עדיין איננה חזקה דיו כדי להכריח אותו לעבור לשלב הבא. אבל את דמותו "כולנו מכירים".
אם וכאשר יצלח המצב הזה, הוא לא יהיה בחינת תחנה סופית, שכן הצורך להקים משטר חירום בתוככי ישראל להתמודד עם הסכנות הדמוגרפיות בתוכה, יוביל להחלת אותו שיח שהציבור הישראלי הורגל בו בזמן הכיבוש על תופעות בישראל עצמה, ושוב יחזור הפער בין מה שהשלטון מוכן/יכול להכניס לספר החוקים, לבין הצרכים של הזרוע הביצועית.
הדברים עולים בעקבות הקריאה אצל מיכאל ספרד, כאמור, אך מתחדדים לי בעקבות המשך דיאלוג פורה ומאיר-עיניים עם יערת הדבש. על כך תודה.
[הערות קודמות בעקבות הספר: המפות של אריאלי; המאבק המשפטי של שאול אריאלי; עוד על שינוי עמדות ביחס להיפרדות; על סוג אחר של כפל מערכות משפט בישראל: בתי דין דתיים במדינה חילונית; עוד על כפל זה: מראית העין הכפולה של הכיבוש; המלצה לספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני]
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
אתה כותב:
"ההבדל המהותי ביותר נעוץ בעובדה שלמשטר הצבאי הישראלי בשטחים הכבושים לא מתלווה אידיאולוגיה גזענית רשמית"
אני לא יודעת, ולכן שואלת – האם אתה בטוח שהטענות הגזעניות הן אלה שהיו גם הטענות הפורמליות בדרא"פ? מהמעט שאני כן יודעת אני לא אתפלא אם לשלטון שם היו איצטלות אחרות.
למשל, בסרט הדוקומנטרי "מסע לילי ארוך אל תוך היום" (אם אני לא טועה) שוטר לשעבר, אפריקנר שהעיד בועדות האמת (כדי לקבל חנינה) מסביר את מניעיו כהגנה מפני הקומוניסטים (כך גם הוסבר להם כשוטרים).
תודה (ועוד תודה על ההפנייה לסרט – אני לא מכיר).
המשפט שציטטת הוא של ספרד, לא שלי, אבל אכן ציטטתי אותו כי אני מסכים עם הדברים. כדי לא להוציא אותו מהקשרו, אני קודם אעיר כמה הערות לגביו, ואז אומר את עמדתי ביחס לשאלה שלך:
הקטע שממנו ציינתי מבוסס על טיעון משפטי שספרד הכין יחד עם אביגדור פלדמן ונטלי רוזן. במילים אחרות, הקהל שלהם הוא לב הממסד הישראלי, שעבורו הם מנסים לאזן ולעדן את הטיעון שלהם, בתקווה שיהיה משהו שבית-המשפט יוכל לבלוע.
בפיסקה אחרת באותם עמודים (שלא ציטטתי קודם), כתוב: "מקורו של משטר ההיתרים הישראלי המוחל על מרחב התפר אינו בהכרח שנאה גזענית וגזענות לשמה (אף כי יש גם הרבה גזענות ואדנותיות במשטר הכיבוש שלנו בשטחים), ובכך הוא שונה באופן מהותי ממשטר חוקי המעבר בדרום אפריקה." (עמ' 195).
ממה שנכתב בסוגריים אפשר להבין שספרד אכן לא מכחיש קיומה של גזענות בכיבוש הישראלי.
עד כאן לגבי ספרד. לגבי עצמי, את שואלת אם אני בטוח שהטענות הגזעניות היו טענות פורמליות בדרא"פ. מה שהופך אידיאולוגיה גזענית לרשמית הוא עיגונה בחוק. הסיבות שאומרים לשוטר זה או אחר (או שהוא טוען שאמרו לו), אינן חשובות כמו עצם העובדה שיש חוק שאומר במפורש שלגזע מסויים אסור מה שמותר לגזע אחר ולהיפך:
http://en.wikipedia.org/wiki/Apartheid_legislation_in_South_Africa
http://en.wikipedia.org/wiki/Nuremberg_laws
אין בישראל חוק האוסר על ערבים / פלסטינים באשר הם להינשא ליהודים, להיכנס למקומות מסויימים, להצביע בבחירות וכו'. גם לא יהיה חוק כזה בעתיד הנראה לעין. בגדה, לעומת זאת, יש מקומות שהתנועה בהם היא לישראלים בלבד, והשלט מבהיר שמדובר בישראלי או במי שרשאי לעלות לפי חוק השבות. זו גזענות לשמה המעוגנת בחוק.
ניתוח אמיץ ומפוכח. תודה (כרגיל).
מספר דברים:
1) עד היום התנגדת לשימוש שיאיר עשה במונח "אפרטהייד". האם אתה שוקל מחדש את עמדתך?
2) לצערי לא ירדתי לסוף דעתך בפסקאות האחרונות. ההתנחלויות הן תירוץ בלבד, כשהמטרה האמיתית היא קיום מערכת משפטית קלוקלת? האם תוכל להרחיב (או לצרף לינק) לגבי החזון שלך לעתיד המדינה היהודית, אחרי שתושלם ההפרדה מה"מדינה" הפלסטינית, ובפרט אותו "מצב חירום" שאתה מזכיר?
תודה לך.
1. אני בעצמי מתלבט אם מדובר בשינוי עמדות אצלי. אני עדיין חושב שהמונח לא מתאים לישראל. דברים שלא הייתי מודע אליהם (או שהייתי ושכחתי, בעייה בפני עצמה) לגבי הגדה, הם באופן חד משמעי חוקי אפרטהייד. עכשיו, לפני שעיבדתי אותם ולא חשבתי על זה כעל אפרטהייד, עדיין חשבתי על זה כעל כיבוש, עם שלילת חופש התנועה, חופש דיבור, התאגדות והרבה עוולות אחרות. האם עצם המונח אפרטהייד ביחס לכיבוש משנה משהו מהותי? בזה אני לא בטוח. אני מקווה שאין מדובר סתם בקושי שלי להודות בשינוי עמדות / בטעות, אבל עוד אחשוב על זה.
2. המטרה האמיתית היא החזקה בשטחים מסיבות אסטרטגיות ושימור המצב הזה. מערכת המשפט הקלוקלת נועדה לשמור על המתנחלים. הם שם מסיבותיהם, אבל הסיבה שהמדינה מאפשרת ומעודדת את זה היא לא בגלל כוחם (כפי שרבים טוענים). לכן, אני מדגיש את הסיבה והמסובב כפי שאני רואה אותם: כשהמדינה הולכת לבג"ץ ואומרת שהיא צריכה לשנות את תוואי הגדר כדי להגן על תושבי קדומים או אריאל, מדובר בתירוץ (היא יכלה, ולמעשה הייתה אמורה, לפנות את קדומים או אריאל).
החזון שלי לגבי העתיד, בעיקר בחששות האגמבניים שלי, הוא חדש יחסית, ואני לא אוהב נבואות זעם יותר מדי, ולכן אין לי משהו מפורט לגבי זה. נראה לי שאת מה שיש לי להגיד כבר הבנת: הרצון לשמר דמוגרפיה יהודית ועליונות יהודית, יצטרך לבוא על חשבון הדמוקרטיה. אלה שמשלים את עצמם שאפשר לעשות ג'רימנדרינג ולהיפטר מהאיום הדמוגרפי של הפלסטינים, אינם מביאים בחשבון את "ערביי ישראל" ו"העובדים הזרים" בעוד עשרים שנה (ונניח שעשרים שנה מעכשיו זה אחרי יישום פתרון שתי המדינות). למשהו מוחשי יותר אני לא יכול להתחייב, אבל אלה הסכנות הרובצות לפתחה של הדמוקרטיה הישראלית.
"ההבדל המהותי ביותר נעוץ בעובדה שלמשטר הצבאי הישראלי בשטחים הכבושים לא מתלווה אידיאולוגיה גזענית רשמית"
הייתי מדגישה את המילה האחרונה. אין אידיאולוגיה גזעית רשמית (ספרד הוא אדם שמטיב להתנסח ויודע להשתמש במילים). זה ניסוח זהיר מאוד מאוד. מפני שאפשר לתהות האם אין בישראל אידיאולוגיה גזעית, אולי לא רשמית לגמרי, אלגנטית, הייתי אומרת חצי רשמית. תראה למשל את הדברים שאמר הרב הצבאי הראשי, תא"ל רונצקי, על הלוחמים בעופרת היצוקה. תראה: "במלחמות ישראל הלוחמים הם אנשים יראי שמים" (נאמר בהרצאה עם תלמידי ישיבת הסדר בקרני שומרון בתחילת החודש. קרני שומרון, דרך אגב, מצויה בגדה, לא רחוק מעזון). ישראלים צריכים להודות, וזו הודאה שדורשת אומץ רב, אין דבר כזה מדינה יהודית ודמוקרטית ללא אפרטהייד. ניסוח זהיר פחות היה מצביע על בעיות גם בתוך הקו הירוק, בהקשר של ישראלים מוסלמים.
ההבחנה בין צורכי המשטר הצבאי לצורכי המתנחלים איננה ברורה לי. "המטרה האמיתית היא החזקה בשטחים מסיבות אסטרטגיות ושימור המצב הזה".
תודה על ההערה בסיפא.
אכן, וכאמור הדברים האלה נוסחו עבור בית המשפט, ולכן הניסוח זהיר עוד יותר. העולם כולו מקבל את ההבחנה בין לאומיות וגזענות, אם כי ספק אם אפשר לנסח אידיאולוגיה לאומית שחפה מגזענות.
ההבחנה בין המשטר הצבאי למתנחלים – השאלה היא מי שולט במי: הצבא, כזרוע של ממשלת ישראל, או המתנחלים, כגוף משיחי אידיאולוגי שאיננו מייצג את רוב העם.
האזכור שלך של הפער בין המערכת הביצועית למצב החוקי חשוב ונכון. המצב בשטח משתנה מאד גם בלי לשנות חוקים. שינוי החוק הוא קצה הקרחון, והוא מבצבץ בדרך כלל בסוף התהליך ולא בתחילתו. הזעזוע מהחוקים של ליברמן וחבריו מחפה על סחף הרבה יותר מהותי בתפיסת הדמוקרטיה, בתפיסת השוויון בפני החוק, נכונות להשלים עם פעילות ביקורתית, סחף שמתרחש ללא חקיקה בכנסת.
ועוד דבר. נדמה לי שהסיבה שבגץ דן בגדר בניגוד להתנחלויות משום שראשית, הופקעה (נתפסה) קרקע פרטית לטובתה – בניגוד להתנחלויות (לפחות רשמית, ההתנחלויות בנויות על קרקע ששיכת ליהודים או ברוב המכריע על "אדמת מדינה"), ושנית הגדר משפיעה באופן מובהק על הסדרי החיים של התושבים (שוב, גם ההתנחלויות, אבל בגץ מתעלם מזה). המדינה בחרה להציג את הגדר כחלק מדיני המלחמה, והדיון המשפטי מתנהל במסגרת הזאת.
סליחה על יומיים שלא הייתי כאן.
א' – בהחלט.
ב' – אני תוהה איך המדינה בחרה להציג את ההתנחלויות אם כך, וגם אם יש מקרים בהם המדינה טוענת שזה א', ובג"ץ לא מקבל את עמדתה וטוען שזה ב'. ההבדלים בין הגדר להתנחלויות הם לא כאלה מהותיים – וגם כשאתה מנסה לנסח את זה אתה נקלע לבעייה – כך שהתהייה לגבי העמדה של בג"ץ היא מעניינת, לכל הפחות. אני מניח שגם שיקולי כוח לגבי סמכותו של בג"ץ פועלים כאן (אם יטען שכל הנושא הוא פוליטי, ולא משפטי, יסנדל את עצמו בפני טיעונים עתידיים; אם יטען שכל הגדר/ההתנחליות בלתי-חוקיות, יהפוך עצמו ללא-רלוונטי).